יועץ התקשורת

רני (שם בדוי) היה יועץ תקשורת ותיק שנהג למכור את שירותיו לבכירי וזוטרי הפוליטיקאים בישראל, ללא הבדל גזע, דת, מין ואידאולוגיה.
לרוב עבודתו הייתה קלה למדי. הוא סיפק ללקוחותיו תערובת מנצחת של הבטחות, איומים, הפחדות וביטחון עצמי מופרז שתמיד הוכיחו את עצמם. אמנם לא תמיד הלקוחות של רני זכו בבחירות, אבל תמיד לאחר שימוש בעצותיו הם ראו עלייה בסקרים.

לרני כמובן הייתה גם חברה לביצוע סקרים. הוא העסיק רב אמן בניסוח השאלות המתאימות ובפילוח אוכלוסייה מדויק שייתן תמיד את התוצאה הרצויה למזמין הסקר.

בקיצור, החיים חייכו אל רני. הוא לא עבד קשה מדי והרוויח טוב. לעיתים הוא שקל להכנס לפוליטיקה בעצמו, אבל הרצון הזה בדרך כלל נרגע מהר לאחר ביקור בכנסת או במשרדו של ראש עיר (שעדיין לא נתפס).

אבל לפעמים רני נתקל בבעיות. באופן תמוה, עיקר הבעיות קרו לפוליטיקאים שהצליחו בבחירות והתחילו לכהן בתפקיד הרם (או הזוטר) אליו שאפו. באופן מוזר, מרגע שהפוליטיקאים נבחרו לתפקידם, הבוחרים ציפו (לעיתים) שהם יקיימו את ההבטחות שנתנו לפני שנבחרו.

ומכיוון שלא תמיד אפשר היה לקיים את ההבטחות, מיהרו הפוליטיקאים לחזור אל רני ולבקש ממנו עזרה בתגובה (ציונית) הולמת להאשמות (חסרות השחר) על כך שהם לא מקיימים את ההבטחות.
לרני היו שלל הסברים ותירוצים באמתחתו, כאלה שטובים לכל אירוע. לדוגמא:
– התנאים עדיין לא הבשילו

– אקים ועדה לבחינת חלופות

– יש להתחשב גם ב…

– לא כדאי להרגיז את האמריקאים ו/או הרוסים ו/או הסינים

– כרגע אני מתמקד בנושאים חשובים יותר

– השמאלנים אשמים

– הערבים אשמים

– הפליטים אשמים

ועוד.

אבל בכל זאת, רני לא היה מרוצה לספק את ההסברים האלה. אמנם לרוב הם עבדו, אבל הוא הרגיש שחייבת להיות דרך אלגנטית יותר להסביר מדוע דברים שנאמרו בפירוש למעשה אינם נכונים – וזאת בלי לפגוע בתדמית של מי שאמר אותם.

והנה, ביולי 2018, הגיע המענה שרני חיכה לו כבר שנים ארוכות: כבוד הנשיא טראמפ (שמשום מה לא שכר את שירותיו של רני) הודיע לעם בטלוויזיה כי דבריו הובנו שלא כהלכה. הוא לא הסתפק באמירה כללית זאת אלא הסביר בדיוק את מקור הטעות: במקום לומר wouldn't  הוא בטעות אמר would.  או בתרגום לעברית – במקום לומר שהוא לא רואה איך רוסיה יכלה לעשות זאת, הוא אמר שהוא לא רואה איך רוסיה לא יכלה לעשות זאת.

אכן, טעות קטנה שבקלות יכלה להטעות אנשים רבים. רני מאוד שמח שהנשיא מיהר (יחסית) לתקן את הטעות ועוד יותר שמח כשהבין כיצד אפשר להשתמש בטכניקה גאונית זאת כדי להסביר הבטחות שלכאורה לא קוימו.

לדוגמא, לשר הביטחון מר ליברמן מציקים לא מעט בנושא הבטחתו המפורסמת: "אם אני שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שעות – או שאתה מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

לפי השיטה החדשה של טראמפ, מסתבר שנפלה טעות קטנה במשפט המפורסם המבהירה מדוע הנייה עוד חי והאזרחים והגופות עדיין לא הוחזרו. למעשה, יש שפע אפשרויות לטעויות קטנות שכאלה:
"אם אני לא שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שעות – או שאתה מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

"אם אני שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שנים – או שאתה מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

"אם אני שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שעות – או שאתה לא מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

השמיים הם הגבול!

רגע לפני שרני התחיל להמליץ על השיטה לקהל לקוחותיו הוא התחיל לתהות: מה יקרה אם הם לא ישלמו לו כמוסכם בגלל שהם לא הובנו כהלכה?  "אמרתי שאשלם לך אלף שקלים לשעה אבל למעשה התכוונתי שאשלם לך אלף שקלים לשנה…"

 

מוסר השכל: חיים ומוות ביד הלשון

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – אבנים  בנעליים – בבלוג של תופרת חלומות

 

התמונה באדיבות pixabay

מודעות פרסומת

המונדיאל הראשון

אחרי שנים רבות בהן לא עקבתי כלל אחרי המונדיאל, החלטתי שהגיע הזמן להדביק את הפערים. נמאס לי לא להיות מסוגל להשתתף בשיחות במשרד ובארוחת הצהריים, לא לדעת מה לענות לשאלה – "ראית את המשחק?" ולא להבין למי יש סיכויים טובים יותר לזכות בגמר.

אמנם הצלחתי להסתדר איכשהו: ידעתי לדקלם סיסמאות בנוסח "הכדור הוא עגול", "כדורגל משחקים 90 דקות" ו-"צריך לפטר את המאמן" ולפעמים כששאלו אותי אם ראיתי את המשחק עניתי: "הם היו ממש טובים!" ולרוב זכיתי להסכמה, אבל חששתי שהבלוף ייחשף במוקדם או במאוחר.

בהיותי בחור רציני, החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללמוד את כל מה שאפשר על המונדיאל. כמובן שהחלטתי להתחיל בהתחלה: המונדיאל הראשון.

בירור קצר באינטרנט העלה שהמונדיאל הראשון התקיים ב-1930 באורוגואי. חיפשתי הקלטות של המשחקים או לפחות של משחק הגמר, אך להפתעתי ולאכזבתי נכשלתי.

כנראה שב-1930 עדיין לא שידרו את משחקי המונדיאל בטלוויזיה בשידור ישיר. החלטתי שהציפיות שלי גבוהות מדי וחיפשתי שידורים שלא ב-K4  ואפילו לא ב-HD, אך עדיין העליתי חרס. (לא, לא מצאתי חרסים עליהם הוקלטו המשחקים ואפילו לא חרסים אחרים. פשוט לא מצאתי כלום).

מחוסר ברירה החלטתי לצאת למסע בזמן כדי לחזות במונדיאל בזמן ובמקום בו התקיים. יש הרבה יתרונות למסע בזמן ואחד הגדולים שבהם הוא שלא צריך כלל זמן פנוי כדי לנסוע בזמן: אפשר לנסוע לכל זמן שרוצים ולכל זמן שרוצים ועדיין לחזור ברגע בו יצאתם למסע.

(הכפילות במשפט האחרון היא קצת מאולצת אבל הכוונה היא שאפשר לנסוע לכל זמן בעבר או בעתיד ולשהות שם למשך כל זמן שרוצים – כל עוד לא מגיעים להווה ונתקלים בעצמכם לפני שנסעתם בזמן. מקווה שהכל כעת ברור).

כיוונתי את השעון ל-13.7.1930 ואת המיקום לאורוגוואי. הגעתי בדיוק בזמן לטקס הפתיחה (למרות שגם אם הייתי מאחר קצת זה לא היה נורא – תמיד יש זמן לחזור בזמן). הופתעתי לגלות שבמונדיאל השתתפו רק 13 נבחרות. הופתעתי עוד יותר לגלות שאחת הנבחרות הייתה נבחרת ארצות הברית!
מכיוון שהיו רק 13 נבחרות ומכיוון שכאמור היה לי הרבה זמן, צפיתי בכל המשחקים עד משחק הגמר המסקרן והמפתיע בו שיחקו אורוגוואי המארחת מול ארגנטינה החזקה (ללא מראדונה שהיה כנראה חולה, פצוע או שעדיין לא נולד).

משחק הגמר של הטורניר נערך ב-30 ביולי באצטדיון סנטנאריו שבמונטווידאו לעיני 68,346 צופים (86,345 צופים בני הזמן ואני).  במחצית נראה היה לי שארגנטינה תנצח מכיוון שהיא הובילה 2-1, אבל במחצית השנייה חל מהפך של ממש ובסוף המשחק אורוגוואי ניצחה 4:2!

אכן הייתה זאת חוויה מדהימה וחד פעמית (אלא אם אחליט לקפוץ שוב בזמן לצפות באותו משחק).

חזרתי לזמננו ורציתי לצפות במשחק חצי הגמר בין אנגליה וקרואטיה, אבל אחרי כ-15 דקות גיליתי שהמשחק מאוד משעמם ושאני יכול לעשות דברים הרבה יותר מעניינים ומועילים בזמן ש-22 שחקנים, כמה שופטים ומצלמות טלוויזיה רצים אחרי כדור אחד מסכן.

החלטתי לוותר. אולי בעוד כמה שנים אסע בזמן לראות את משחק הגמר של 2018. (יש לי ספוילר אחד קטן מהמסע שלי בזמן: בניגוד לציפיות, גרמניה לא תזכה).

 

מוסר השכל: תמיד יש מספיק זמן אם אתם יכולים לנסוע בזמן

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – מונדיאל ברוסיה – בבלוג של שושן פרא

 

ביום שישי ה-13.7.18 אנו יכולים לחגוג (אם נרצה) 88 שנה למונדיאל הראשון!    ובניגוד לחלק ממה שכתבתי – ניתן לצפות בתיעוד מאותו מונדיאל.

 

התמונה באדיבות pixabay

מגדלים פורחים באוויר

היה זה ערב שבת. המשפחה סיימה את ארוחת הערב החגיגית. הנשים פרשו לשתות ברנדי בספריה והגברים פינו את השולחן ורחצו כלים.

הנכדים – שישה במספר – ישבו עדיין סביב השולחן שבראשו ישב סבא ועישן מקטרת ארוכה.

אחרי שתיקה ארוכה – שבמהלכה תלו הנכדים עיניים מעריצות בטבעות העשן שיצר סבא , פתח הנכד הבכור – דולפין – את פיו וביקש: "סבא, ספר לנו סיפור על מה שהיה כשהיית קטן!"

כל הנכדים האחרים הצטרפו לבקשה בתרועות שמחה.

סבא הוציא את המקטרת מפיו וחייך. הוא אהב את הנכדים שלו ואהב לספר להם סיפורים.

 "כשהייתי ילד קטן" פתח סבא "לא היה לנו טלפון. באותם ימים לא היה נהוג שלכל אדם יש מכשיר טלפון משלו המוצמד אליו מיום הלידה. למעטים היה מכשיר טלפון בבית שהיה קשור בחוט אל הקיר".

"כדי שלא ילך לאיבוד?" שאלה קורל הצעירה.

"לא בדיוק " ענה סבא וחייך "פשוט היה חייב להיות מחובר בחוט כדי לעבוד. גם מחשב לא היה לנו בבית… ובטלוויזיה היה רק ערוץ אחד – בלי צבעים בכלל "

 "והיו אז דינוזאורים?" שאלה כספית.

"לא…" ענה סבא  "הדינוזאורים נכחדו עוד לפני שנולדתי. אבל אספר לכם משהו מדהים – הבתים אז נבנו ישירות על הקרקע"

"על הקרקע???" שאלו הילדים בפליאה "ואיפה צמחו העצים? והפרחים?"

"כשהייתי צעיר" חייך סבא לנוכח אי האמון של הילדים "כדי לבנות בניין היו צריכים לעקור את כל העצים והצמחים שצמחו בשטח. היו חייבים לחפור בור עמוק בשביל לצקת מה שנקרא אז `יסודות`. לא הכרנו משהו אחר"

 סבא עשה הפסקה קצרה כדי לבדוק את הרושם שעשו דבריו. הוא קצת הופתע לראות שהילדים קיבלו את הדברים באופן טבעי. מבחינתם לא היה הבדל בין המצאת הטלפון הסלולרי או המחשב האישי לבין ביטול חוקי המשיכה בשנת 2020.

"אתם לא רוצים לדעת מה איפשר לנו לבנות מגדלים פורחים באוויר?" שאל סבא בתמיהה.

" מה כל כך מסובך בלבנות מגדלים פורחים באוויר?" שאל השמרועי.

 "טוב, תבינו" פתח סבא " עד 2020 היינו כולנו כפופים לכוח המשיכה. זה היה מין חוק כזה שגרם לכל החפצים, הבניינים, החיות ואפילו האנשים להישאר צמודים לקרקע. אם עזבנו חפץ כלשהו הוא היה נופל לכיוון הקרקע. תמיד. ואם החפץ היה פרוסת לחם מרוחה בחמאה – היא הייתה נופלת כשהחמאה כלפי  מטה. אלה היו החוקים בעולם האכזרי של צעירותי."

 "ומה גרם לכל זה?" שאל דולפין בהשתאות. סבא שמח לראות שהוא בכל זאת הצליח לעורר קצת סקרנות.

"האשם העיקרי במצב היה בחור אנגלי בשם אייזיק ניוטון שחי עוד הרבה לפני זמני. פעם נפל עליו תפוח והוא החליט שיש כוח שמושך את כל הדברים אל הקרקע. ומאז ועד 2020כל העולם היה משועבד לכוח הזה ולחוקים שניוטון המציא"

 "ומה גרם לשינוי?" שאלה כספית.

 "אני שמח ששאלת" ענה סבא. (הוא באמת שמח) "בשנת 2017 ראש הממשלה שלנו היה כבר מר נתניהו. באותם ימים היה עוד בארץ מוסד שנקרא `בית המשפט` ושררה מלחמה מתמדת בין הממשלה לבין `בית המשפט` כאשר הממשלה חוקקה חוקים ו`בית המשפט` ניסה לבטל אותם. לאט לאט הממשלה הפחיתה מכוחו של `בית המשפט`. ראש הממשלה החליט – כדוגמא וכמופת – לבטל חוקים בהם `בית המשפט` תמך ואחד הראשונים שבהם היה החוק של ניוטון. אני עוד זוכר את הוויכוחים הסוערים שהתנהלו אז בארץ.  תומכי ראש הממשלה תהו בקול רם מדוע עלינו להיות כפופים לחוקים שהומצאו ע"י גוי שמת לפני זמן רב כל כך. הם הזכירו שהיהודים היו תמיד טובים בעסקי אוויר ולכן מקומנו הטבעי הוא באוויר ולא עם שתי רגלים על האדמה".

 "לאחר משאל העם הגדול של 2020, נקבע ברוב קולות כי איננו יכולים להיות כפופים לחוקים של ניוטון וכוח המשיכה לא יכול לשלוט בעם היושב לבטח בארצו (או כמה מטרים מעליה). חוקי המשיכה בוטלו והקבלנים התחילו בבניית מגדלים פורחים באוויר מעל כל עץ רענן."

 "בסך הכל השינוי היה רק לטובה. האדמה חזרה לתפקידה המקורי – לגדל צמחים ועצים. מחירי הדירות ירדו ורמת החיים עלתה (מאוד גבוה).

כן, קשה לתאר איך היו נראים החיים שלנו היום לו היינו עדיין כפופים לכוח הנוראי ההוא…"

סבא  עצר רגע כדי להסתכל בשעון.

"וכעת – נראה לי שהגיע הזמן שתחזרו הביתה…  כבר נהייה מאוחר"

הנכדים נישקו וחיבקו את סבא, נפרדו ממנו לשלום וחזרו הביתה עם הוריהם.

מאוחר יותר באותו לילה התעורר סבא כמתוך סיוט. "מגדלים פורחים באוויר! מה עוד?" הוא מלמל בכעס ויצא החוצה לשאוף קצת אוויר.

הוא כנראה שכח שהבית שלו ריחף 50 מטרים מעל רמת גן לשעבר…

מוסר השכל: העישון – אפילו של מקטרת – מזיק לבריאות ועלול לגרום להזיות

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – חשופית בננה – בבלוג של עננת

התמונה באדיבות pixabay

סיפור חכמים ממוחזר לשבת הראשונה של החופש הגדול

מכיוון שאף אחד לא קורא אותי בתפוז בין כה (בגלל תקלה בהודעות למנויים) אני שוקל שוב לעבור לפה…

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק  ובירכו את בורא עולם על שחנן בינה ודעת לצאצאיהם הרבים.

אמר רבי עקיבא: "מה רבו מעשיו של הקדוש ברוך הוא. חמישה בנים יש לי (ובת אחת) והם כולם לומדים תורה באהבה וביראה"
אמר רבי אלעזר: "כל שעשה הקדוש ברוך הוא עשה לטובה. שישה בנים לי (ושלוש בנות) וכולם מלמדים תורה באהבה וביראה"
שאל לו רבי אליעזר: "יראה מפני מי? מבין אני כי בניו של רבי עקיבא יראים ממלמדיהם, אך ממי יראים בניך?"
ענה לו רבי אלעזר: "האמת שזה תלוי. אתמול בני הבכור ירא היה את נחת זרועו של אחד התלמידים אותו הוא מלמד. אך לרוב מדבר אני כמובן על יראת שמיים"
שאל לו רבי ששון: "מדוע בנייך יראים מהשמיים? לתומי חשבתי שרק הגאלים עובדי האלילים יראים שהשמיים יפלו על ראשם!"
הסתכלו עליו הרבנים במבטי תדהמה (פרט לרבי עקיבא שהסתכל עליו במבט מזועזע) ורבי שמחה מיהר להסביר לרבי ששון בקול רם את מה שחשבו כולם ואמר: "רבי ששון! אני מתפלא עלייך! כולם יודעים שיראת שמיים משמעותה יראה אלוקים!"
מיהר רבי ששון להסתיר את חוברת הקומיקס של אסטריקס שקרא באותו זמן והשתדל להתרכז יותר בשיחה כדי לא להתבלבל בין העלילה הנקראת לעלילה הנכתבת.
אמר רבי יוסף בעל הנס: "אמנם לי יש רק שני בנים (וחמש בנות) אבל שניהם גדולים בתורה ושניהם מברכים שם שמיים."
שאל לו רבי שמעון בעלה של רינה: "האם מותר לשאול כמה גדולים בתורה הם בניך ועל שום מה הם מברכים שם שמיים ברשומה זאת?"
ענה לו רבי יוסף בעל הנס:  בוודאי שמותר! הכל צפוי והרשות נתונה!"
שאל לו רבי שמעון בעלה של רינה: " כמה גדולים בתורה הם בניך ועל שום מה הם מברכים שם שמיים ברשומה זאת?"
ענה לו רבי יוסף בעל הנס: "בני הבכור הוא 190 ס"מ ובני הצעיר 195 ס"מ. ושניהם מברכים שם שמיים ברשומה זאת מכיוון שהחופש הגדול בחטיבות הביניים ובתיכונים כבר התחיל בים רביעי (לאחר קבלת התעודות*"
אמר רבי בוריס: "אכן סיבה טובה לברך עליה! אמנם התברכתי בבנות בלבד לצערן של כלותיי שלא נולדו, אבל גם הן כולן שמחות על כך שהחופש הגדול בא עליהן לטובה"
שאל רבי עקיבא שראה שידוך אפשרי בעתיד וגם לא רצה לחזור על הסרבול האחרון בדו-שיח בין רבי שמעון בעלה של רינה ובין רבי יוסף בעל הנס: "כמה בנות יש לך, אם מותר לשאול?"
ענה רבי בוריס: "חמש בנות יש לי אם מותר לשאול ושש עם אסור"
שאל רבי אליעזר במבוכה: "למה הכוונה באמירה – ושש אם אסור?"
ענה לו רבי בוריס: "בתם של השכנים, אסור הצעירה, הינה כבת נוספת לנו"
אמר רבי יהושע: "יש לי הרגשה שהשיחה הזאת כבר התקיימה כמעט מילה במילה לפני ארבע שנים. אמנם ידוע שככל ששונים יותר בתורה מוצאים בה טעמים חדשים, אבל האם זה נכון גם לגבי בלוגים?"
ענה לו רבי אלעזר: "נראה לי שאף אחד מהקוראים לא זוכר את הרשומה המקורית וספק גדול אם מישהו קורא את הרשומה הנוכחית בשל הבעיות במשלוח הודעות למנויים, אך ככל שהחופש הגדול חוזר כל שנה כך גם אנו יכולים לחזור על עצמנו כל שנה (בתקווה שלא נהפוך זאת למנהג קבוע). "
הוסיף רבי ששון: "יתרה מכך, רשומה זאת שונה תכלית השינוי מהסיפור המקורי מכיוון שללא ספק ב-2014 לא ציינת שהשיחה התקיימה כבר לפני ארבע שנים!"
הסכים רבי יהושע והוסיף: "ופרט לכך, בסיפור המקורי כמעט ולא ניתנה לי רשות הדיבור! אני שמח שהבלוגר תיקן זאת  כעת."
מיהרו הרבנים לשבח ולהלל את הבלוגר – לא מאהבת מרדכי (מוטי) אלא מפחד כי הוא יפסיק לפרסם אותם בבלוג שלו – ובאותה הזדמנות החליטו לחזור על הברכה שבירכו את התלמידים לפני ארבע שנים. הם ניסו לעשות זאת פה אחד, אך לרוע המזל התעורר ביניהם ויכוח בנושא פיו של מי יישא את הברכה. לבסוף החליטו כי כדאי לחזור על ההצלחה (היחסית) של הרשומה המקורית ואישרו לרבי יהושע לחזור על הברכה.
קרא רבי יהושע בקול רם וברור: "בשמי ובשם רבניי המכובדים מאחל אני חופש נעים לכל תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים!"
לחצו כל החכמים את ידו של רבי יהושע בהתרגשות רבה וחזרו לענייניהם
מוסר השכל: יפה שתיקה לחכמים ושתיקה כפולה יפה כפליים
שבת שלום!
והרשומה המומלצת – בוקר אחד התעוררתי – בבלוג של obaMom

 

 

מחשבות ואפשרויות – שיר וסיפור לשבת

אחרי שיצאתי מהפגישה עם הפסיכולוג עדיין הרגשתי רע. בד"כ במהלך הפגישה איתו הרגשתי הקלה מסוימת בתחושת המועקה הכבדה שאפפה אותי, אבל היום זה לא עבד.

התיישבתי על ספסל בטיילת מול הים ותהיתי האם אוכל אי פעם למצוא מוצא.
האם אוכל להיות אדם אחר מאשר עצמי איתו חייתי כל חיי (או לפחות מרגע שעמדתי על דעתי)?
ואם נניח שכן – איזה אדם ארצה להיות?
בכל ספרי ההדרכה העצמית שקראתי, בכל האימונים שעברתי וכמובן בכל הטיפולים הפסיכולוגיים שלי נשאלתי ראשית כל מהי מטרתי. הרי אי אפשר להשיג את המטרה בלי לדעת מהי!
אמנם נמאס לי להיות עצמי, אבל אם אני רוצה להשתנות אני צריך לדעת איזה אדם אני רוצה להיות (או אולי לא להיות).
לפתע עלה לי רעיון נהדר: כדאי לי להיות אדם עם ביטחון עצמי רב. הרי ביטחון עצמי תמיד היה חסר לי. עם ביטחון עצמי אוכל להיות אדם הרבה יותר מוצלח.
אוכל להיות אפילו איש העולם הגדול – איש עסקים שעסקיו חובקי עולם והוא טס לרגל עסקיו 5-6 פעמים בשנה.
כמובן במחלקה ראשונה כי שם יש יותר מקום לרגליים והארוחות מוגשות בכלי חרסינה…
ובעצם, אם כבר להיות איש העולם הגדול, למה להישאר ישראלי?
להיות ישראלי זה מאוד מגביל. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, אף אחד לא מבין את השפה שלנו (חוץ ממיליוני הישראלים הנמצאים בכל מקום בעולם), אף אחד לא אוהב אותנו (אפילו לא מיליוני הישראלים הנמצאים בכל מקום בעולם).
כדאי להיות אמריקאי, או בעצם צרפתי – השפה הצרפתית מאוד רומנטית.
אם אהיה צרפתי אוכל לגשת לבחורה סקסית וללחוש באוזנה" " tres bien ce soir de la premiere".
חבל שאני לא יודע מה המשמעות של זה, אבל תודו שזה נשמע נהדר.
כן, גם אני, לא פעם, רוצה להיות אדם כל כך מוצלח – כזה שיודע איך להתלבש (כבר אמרתי צרפתי? אולי בעצם איטלקי) – כזה שמרגיש כמו דג במים בעולם (ולא כמו שאני כעת – מרגיש כמו דג על אופניים בעולם).
במחשבה שנייה, אולי טוב שאני ישראלי. אם לא הייתי ישראלי לא הייתי משרת בצבא ולא הייתי פוגש את אהובתי היחידה.
אני אוהב להיזכר בימים בהם שנינו שירתנו יחד בחטיבה 80 (או ביחידת מחשבים). הייתי אז סגן צעיר ואת היית פקידה (או DBA). ראיתי אותך לראשונה כשהושטת לי מכתב (או בעצם פטפטתי איתך בצ'אט במחשב בלי לראות אותך כלל). דבר התגלגל לדבר ומצאנו את עצמנו יחד באוהל סיירים בלילה מדברי (או בדירת שני חדרים ברמת גן).
התנערתי מהמחשבות הרומנטיות האלה בתחושה מוזרה שהדברים האלה (לפחות הדברים מחוץ לסוגריים) לא קרו מעולם. אני הרי לא סגן – ולא נפגשנו בצבא.
מצד שני, אסור לאבד תקווה כי אני יכול לפגוש אותך בכל רגע – אולי אפגוש אותך בעוד שעה פה על החוף? אולי תהיי שחומה, אולי בלונדינית, אבל דבר אחד ברור – את קצת תאחרי.
זה לא נורא.
עד שהיא תגיע, חזרתי להרהר במטרה שלי: האיש שאני רוצה להיות. אולי במאי? המחשבה הזאת ירדה באותה מהירות שהיא עלתה. זה לגמרי לא ריאלי. יש גבול דק בין דמיון ופנטזיה.
הנה משהו ריאלי יותר: אקנה לי טנדר ואתחיל לעבוד כעצמאי בהובלות.
כן, אני יכול לראות את עצמי מוביל כלובי תרגולות מבית שאן לעמק חפר, עוצר למנוחה בתחנת דלק ומתבדח עם נהגי משאיות.
אני? תרנגולות? משאיות? ממש לא מתאים לי. לא משהו שכדאי לי להיות.
אולי עדיף לא להיות…

אני יושב וחושב לי כך:

אולי כדאי להיות אדם אחר?
ומה כדאי לי להיות או
לא להיות
מוסר השכל: כנראה שאין ברירה אלא להיות עצמך
שבת שלום!
תודה לעלי מוהר שכתב את המילים לשיר המקורי ותודה לyירית שהציעה לי לכתוב סיפור לפיו.
והרשומה המומלצת היא – יומיים של חגיגות – בבלוג של shoshi48

האיש שניצח את הסטטיסטיקה

כבר כשנולד אריאל (שם בדוי, אבל זה כלום לעומת כל הנתונים הבדויים – שלא לומר המצוצים מן האצבע – שיבואו בהמשך הסיפור) ידעו הוריו שהוא נולד לגדולות.

אריאל נולד כבר בחודש השמיני – ובכך הקדים את זמנו. למרות הלידה המוקדמת שקל אריאל 3.560 ק"ג – כחצי ק"ג מעל משקל הלידה הממוצע בישראל.

הוריו של אריאל הבינו כי לבנם התחלה מצוינת. כדי לשפר את סיכוייו לנצח את הסטטיסטיקה, הם קראו לו בשם אריאל – שם בעל חמש אותיות, מעבר לממוצע השמות לבנים בישראל שעמד באותה תקופה על ארבע אותיות.

ועוד עזרה קטנה  נתנו לו הוריו – הם השיגו אישור מיוחד מהרב למול אותו כבר בגיל שבעה ימים.

אריאל גדל במהירות מפתיעה והגשים את כל הציפיות שתלו בו הוריו. הוא חייך כבר בגיל שלושה שבועות (שלושה שבועות לפני הממוצע), התהפך מהבטן לגב בגיל שישה שבועות (חודשים שלמים לפני הממוצע), ישב בגיל עשרה שבועות (כנ"ל) והלך בגיל תשעה חודשים (שלושה חודשים לפני הממוצע).

כשרשמה אותו אמו לפעוטון בגיל שנה וחמישה חודשים הוא היה גם הילד הצעיר ביותר וגם הילד המגודל ביותר בפעוטון בו זמנית. הגננת הרבתה בשבחים על התפתחותו המהירה של אריאל מבחינה פיזית ושכלית. מיותר לציין שהוא היה מושא הקנאה של כל שאר ההורים לילדים בפעוטון.

נדלג על כמה שנים (כי בסה"כ את מי מעניין ילד בגן אם הוא לא הילד שלכם של קרוביכם או של חבריכם?) ונגיע בזריזות לגיל ארבע וחצי – בו למד אריאל לקרוא ולכתוב וגם קצת חשבון – שנה וחצי מוקדם יותר מהממוצע בישראל!

כמובן שאריאל התחיל את כיתה א` בגיל הצעיר להדהים של חמש שנים וחמישה חודשים. הילד נודע ברחבי בית הספר והשכונה כילד שהקדים את זמנו. ללא כל ספק היה אריאל התלמיד הטוב ביותר בכיתה ובאופן יוצא דופן היה גם המהיר ביותר – עד כדי כך שבשיעור ספורט המורה להתעמלות לא התאפקה ומדדה את הזמן שבו רץ 100 מטר – 19.2 שניות – מהיר יותר בשנייה שלמה מהממוצע לילדים בגילו!

לא פלא שבכיתה ב` אותר אריאל כמחונן וזכה לשיעורי העשרה ולחוגים רבים. בכיתה ח` כבר התחיל אריאל ללמוד באוניברסיטה במסגרת תוכנית המחוננים, ובמהלך כיתה י"א הוא סיים תואר ראשון במתמטיקה בציון 93.2 – כך שהוא גם סיים את התואר בגיל צעיר יותר בחמש שנים מהממוצע וגם בציון גבוה יותר ב-12.3 נקודות מהממוצע באותה אוניברסיטה לאותה שנה!

אריאל הוכר ע"י הצבא כמתמטיקאי מצטיין, וכך מיד לאחר גיוסו (בגיל 17.5 – חצי שנה מוקדם מהממוצע) הוא שובץ ביחידה סודית בחיל המודיעין  שם טיפס בסולם הדרגות ולאחר קורס קצינים (אותו סיים בהצטיינות) זכה לדרגת סגן שלושה חודשים מהר יותר מהממוצע.

כמובן שהוריו של אריאל רוו נחת מהתקדמותו המטאורית ולא היה גבול לאושרם כאשר אריאל הודיע על נישואיו לחברתו בגיל המדהים של 20.3 – 6 שנים ושלושה חודשים מוקדם יותר מגיל הנישואים הממוצע לגברים בישראל באותה תקופה. לא רק זאת, אלא שהנישואים התקיימו לאחר היכרות של שלושה חודשים בלבד – שנה וחצי פחות מהממוצע.

החתונה התקיימה בפאר רב. לטכס הוזמנו 573 אורחים – 173 יותר מהממוצע – וההורים המאושרים אפילו שקלו להזמין שני רבנים שיקדשו את הזוג הצעיר (אחד יותר מהממוצע),  אך מכיוון שהסתבר שהדבר מנוגד להלכה נאלצו להסתפק בכך שאריאל שבר שלוש כוסות במהלך הטכס ( שתיים יותר מהממוצע – למרות שהשתיים האחרונות נשברו בטעות תוך כדי ריקוד סוער קרוב מדי לשולחנות).

אריאל המשיך להכות את הסטטיסטיקה – לזוג המאושר נולדו 3 ילדים (זוג תאומים ועוד בת חמודה) – 0.8 יותר מלזוג הממוצע לפי ארץ המוצא וההשכלה של אריאל ואשתו.

לאחר השחרור מהצבא אריאל השתלב חיש קל בחברת הייטק מובילה וזכה למשכורת הגבוהה פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק.

אך לא הכל התנהל על מי מנוחות – מסתבר שלאריאל היו גם שתי מאהבות (במקביל) – פי 1.5 יותר מהממוצע.

אשתו שחשדה בו שכרה לא פחות משלושה בלשים פרטיים לעקוב אחריו (פי שלושה מהממוצע) ולכל אחד מהם היא שילמה שכר הגבוה ב-30% מהממוצע לביצוע מעקבים מסוג זה.

הסוף היה כמעט צפוי… ערב אחד, לאחר שאריאל הודיע לאשתו כי הוא נשאר בעבודה כדי להשלים השקעה של 60 שעות עבודה בשבוע (20% יותר מהממוצע בהייטק) על מנת לקדם את הפרויקט שהיה בפיגור של שנתיים (רק 10% יותר מהממוצע) הוא פנה אל בית מאהבת א`, אך לתדהמתו הוא פגש שם פרט לא` גם את מאהבת ב`, אשתו ושלושה בלשים פרטיים.

אריאל חטף התקף לב במקום ומת מיד – בגיל הצעיר של 39 שנים ושלושה חודשים (וכך השלים רק 50% מתוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל).

הוריו של אריאל היו המומים מצער וישבו עליו "שבעה" שמונה ימים שלמים (14% יותר מהממוצע).

כך תמו חייו של האיש שניצח את הסטטיסטיקה (והקדים את זמנו).

ולנו נותר רק מוסר השכל אחד (מקורי, ובכל זאת גנוב): אם אדם עומד כשרגלו הימנית בדלי המכיל מי קרח ורגלו השמאלית בדלי המכיל מים רותחים – הרי בממוצע הוא מרגיש ממש נהדר.

שבת שלום!

הסיפור לשבת מכה שנית

לאור התגובות האוהדות לסיפור לשבת של השבוע שעבר, גמלה בליבי ההחלטה לספר סיפור גם לשבת הבאה עלינו לטובה. (שימו לב בבקשה שלא נאקה בליבי ההחלטה!)

כמובן שגם השבוע מותר לקרוא ביום חול…

למי שלא זוכר, אין באמת צורך בתקציר הפרק(ים) הקודמ(ים) מכיוון שכל קשר בין סיפור השבוע לסיפור השבת שעבר מקרי בהחלט (עד לא קיים).

מעשה בבחור צעיר, ושמו יהודה (כמובן שם בדוי, אך כל קשר לשם הבדוי מהשבוע שעבר מקרי בהחלט), שהיה מתלבט בבחירת דרכו המקצועית.

יהודה (ולא אזכיר שזהו שם בדוי, כדי לא ליצור קשר לסיפור של השבוע שעבר), השתחרר מהצבא לאחר שירות סדיר של שלוש שנים ביחידה שאת שמה לא  אזכיר מטעמי בטחון שדה (אבל אם תלחצו עלי ארמוז ששם היחידה מתחיל ב"ת" ונגמר  ב"ם" והיא עושה הרבה בומים), יצא לטיול ארוך במזרח הרחוק (בהתחלה הוא תכנן דווקא טיול קצר במזרח הקרוב, אך אז התברר לו היכן הוא אותו "מזרח קרוב") וכשחזר, החל לחפש את דרכו המקצועית בחיים.

ליהודה (זוכרים? יופי! כי אני לא מתכוון להזכיר שוב שזהו שם בדוי) היה ברור למדי מהן הדרישות שלו מהמקצוע אותו הוא מחפש: שיהיה מעניין (כך שלא ישתעמם בשנים הרבות בהן יעבוד במקצוע), מבוקש בשוק העבודה (כך שימצא עבודה בקלות), לא פופולארי בקרב הסטודנטים (כדי שלא יהיו לא הרבה מתחרים על המשרות הנחשקות), שהלימודים לא יהיו קשים מדי (כדי שיוכל להוציא ציונים טובים תוך כדי בילויים במסיבות), וגם לא ארוכים מדי (כדי שיוכל להתחיל להרוויח כסף בהקדם), שיכניס הרבה כסף (את זה לא צריך להסביר), שיהיה קל להתקבל ללימודים (כדי שלא יאלץ להשקיע בקורס הכנה לפסיכומטרי לדוגמא), שלא יהיה צורך להשקיע הרבה גם בעבודה (כדי שיהיה לו גם זמן לחיות) ושעצם הזכרת שם המקצוע יגרום להמיית הערצה – בעיקר בקרב בחורות (גם את זה לא צריך להסביר).

בקיצור, ליהודה (לא, אני לא אזכיר זאת!) היו אותן דרישות פחות או יותר כמו לכל בחור ישראלי בגילו (עשרים ואחת, שבעה חודשים ושלושה ימים).

הלך לו יהודה (די! נודניקים! אמרתי שלא אזכיר!) לייעוץ לבחירת מקצוע. ניסה אצל יועץ זה ואצל יועץ אחר, עבר מבדק פסיכומטרי קצר ומבדק גרפולוגי ארוך, קיבל ייעוץ חינם ממכללה א` וייעוץ בהתנדבות ממכללה ב`, בדק את מדורי הדרושים ואת הפורומים של המתלבטים באינטרנט ולא הצליח להגיע להחלטה.

המחשבה הראשונה שלו הייתה לעבוד ב"הייטק", אך לדברי הפורומים הדבר היה כרוך בשעות עבודה ארוכות וגם המשבר הכלכלי התורן הקשה על הענף (לא משהו שמזדה 3 בצבע כסף תפצה עליו).

למשך שלושה ימים תמימים היה יהודה (ששש!) נחוש בדעתו ללמוד רפואה, אך ביום הרביעי הוא גילה שמדובר בשבע שנות לימודים ארוכות ולא קלות וחוץ מזה לרופאי הנשים מגיעות גם נשים זקנות ומכוערות.

במשך 10 דקות בערך השתעשע יהודה (מבחן קצר: האם זהו שם אמיתי?) במחשבה ללמוד משפטים ולמצוא את דרכו לכורסא מרופדת היטב (רצוי בעור) של יועץ משפטי, אך אז גילה את הסטטיסטיקות המצערות בדבר מספר מסיימי לימודי המשפטים ואחוז המובטלים במקצוע.

אם לא מהנדס מחשבים, לא רופא ולא עורך דין (השילוש הקדוש של כל אם יהודיה) חשב יהודה (נכון, צדקתם) על קריירה מבטיחה בפוליטיקה. להתחיל מכורסת עור מובטחת בכנסת ולהתקדם בזריזות לוולוו ולשכה. למשך כמה ימים העתיד נראה מבטיח ויהודה (אין צורך לציין זאת) חלם בהקיץ על הקריירה המטאורית שלו, כשלפתע גילה כי שרי הממשלה כבר לא מקבלים וולוו אלא סקודה(!). כמובן שהחלום נגנז מיד… (מילא שר בלי תיק, אבל שר בלי וולוו?)

וכך חלפו להם הימים, שהצטברו לשבועות, שהפכו לחודשים. שנת לימודים אחת חלפה, יהודה (לא…) פיספס שתי שביתות מרצים ושביתת סטודנטים אחת ועדיין לא מצא את ייעודו המקצועי בחיים.

הוריו של יהודה (שדווקא הכירו אותו בשמו הלא בדוי) החלו להרגיש חוסר נעימות מסוים. אמנם בנם לא היה בן השלושים היחיד בארץ שישב בבית הוריו, חי על חשבונם ולא עשה דבר, אבל מבחינתם צרת רבים לא היתה נח (= חצי נחמה) וגם לא דבר של מה בכך (החצי השני) ולכן התחילו לשקול ללחוץ על בנם (אני מנסה לא לכתוב את שמו הבדוי כדי לחסוך בהערות בסוגריים שמקשות על רצף הסיפור) בעדינות כמובן, למצוא את עצמו כבר.

וכך, אחרי הכנות נפשיות ופיזיות רבות, פנה יום אחד אביו של יהודה (שוב עשיתי את זה!) אליו במילים אלה: "בני היקר. לא הגיע הזמן שתפתח בחיים עצמאים משלך? תרוויח קצת כסף ותקיים את עצמך? אתה יכול למצוא עבודה כבר מחר אם תרצה! (בתנאי שזה יהיה בשירות לקוחות)"

יהודה (אני כבר לא זוכר בעצמי למה משמשות ההערות בסוגריים) נעלב עד עמקי נשמתו מההתערבות הבוטה בענייניו האישיים. האם הוריו לא מבינים שהוא היה מתחיל לעבוד בשמחה כבר מחר (או בשנה הבאה לכל המאוחר) אילו רק היה מוצא את המקצוע המושלם?

ולפתע (לאחר שנה נוספת של התלבטויות) הבין פתאום יהודה (נזכרתי! זה שם בדוי) שהוא לא בזבז את כל השנים האחרונות לריק. כל הבירורים ושעות הייעוץ לימדו אותו מקצוע חשוב – ייעוץ לבחירת מקצוע.

וכך פתח יהודה (שבחר בשמו האמיתי לשם כך) בקריירה מדהימה של יועץ לבחירת מקצוע ותוך שנים ספורות הפך לגורו של כל המתלבטים בבחירת מקצוע בארץ, ואף הוזמן להרצות מעבר לים.

ומוסר ההשכל שלנו הוא: מי שלא יכול לעשות –  מלמד. (ואם לסטות לרגע מהדמות הבדויה הזאת לדמות האמיתית שלי, נוכל להשלים את הפתגם – ומי שלא יכול ללמד – מנהל)

שבת שלום!