אותו יום התחיל כיום רגיל בחייו של אלישע כהנוביץ-מזרחי (שם בדוי), מנהל המחלקה לשיפור התדמית במשרד האנדרטאות וימי הזיכרון.
הוא התעורר כרגיל, שתה את הקפה כרגיל ויצא למשרד ברכבת כרגיל. בתחנת הרכבת הוא אסף כרגיל את העיתון החינמי שלו. כשהוא התיישב לקרוא את העיתון ברכבת כרגיל, הסתיים במפתיע החלק הרגיל של היום.
אחת הכותרות בעיתון דיברה על 6000 (או יותר) בחורי ישיבות הממיתים עצמם באוהלה של תורה כל שנה.
אלישע קרא בשקיקה ראיון עם סגן שר הבריאות בנושא סוגיית גיוס בחורי הישיבות. סגן השר סיפר על הבחורים המצוינים המוסרים את נפשם על קידוש השם בכך שהם מקדישים את חייהם ללימוד התורה ובזכותם אנו בטוחים כאן בארצנו ומנצחים תמיד את אויבנו המסוכנים. (אם אנחנו מפסידים זה בגלל חילול שבת).
אלישע הבין פתאום מה חסר למשרדו: לכל חייל שנפל יש מצבה כזו או אחרת. בכל שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל והנופלים בפעולות האיבה.
אפילו לרבים מההרוגים בתאונות הדרכים הוקמו אנדרטאות ברחבי הארץ. אבל מה לגבי האברכים שהמיתו עצמם באוהלה של תורה ובמותם ציוו לנו את החיים? כמה אנדרטאות הוקמו לזכרם?
לאלישע הייתה הרגשה שהוא מעולם לא ראה אף אנדרטה או אפילו אנדרטונת לזכרם של אותם בחורי ישיבות.
והלא חשיבותם למדינה גדולה לאין ערוך מחשיבותם של החילוניים!
כדי שלא ייתפס בטעות מביכה, זימן אלישע את צוות משרדו לישיבה דחופה (ישיבה של דיבורים, לא תלמוד תורה) והטיל על עוזריו לבדוק האם קיימות בארץ אנדרטאות לזכרם של תלמידי הישיבות (כן אלה של תלמוד תורה).
המיפוי המקיף ארך חמישה שבועות שבמהלכם סקרו אנשי המשרד (בליווי מתנדבים רבים בתשלום) את כל האנדרטאות בארץ והגיעו למסקנה החד משמעית כי אין אף לא אנדרטה אחת לזכר בני הישיבות. אפילו לא אחת.
גם אין יום זיכרון רשמי.
לא מושמעת צפירה ואף אחד לא עומד דום.
פלא שהחילוניים לא זוכרים את תרומתם הרבה של בני הישיבות לביטחון המולדת?
נמצאה רק נחמה אחת קטנה: לפחות היתומים והאלמנות של הגברים הנועזים שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה קיבלו קצבאות מהמדינה.
אלישע יצא לפעולה מיידית. טובי הפסלים והאדריכלים תכננו את האנדרטה המרכזית שתוצב באתר הזיכרון המרכזי.
מומחים אחרים חיפשו את המיקום הנכון לאתר הזיכרון המרכזי.
והמומחים הנותרים עבדו על ניסוח כללי הטקס, עיתויו ואורך הצפירה המתאימה.
אין להכחיש כי כל ההכנות הללו דרשו תקציב גדול מאוד – אבל אלישע הצליח להשיג אותו בקלות יחסית, תוך ניצול רגשות האשם המקובלים של מי שנשאר בחיים בזכות קומץ של אלפי בחורים שמסרו את חייהם להגנתו.
לאחר חודשים רבים נראה שהכל היה מוכן.
המקום שנבחר להצבת האנדרטה היה "כיכר השבת" – קרוב ליקיריהם של האנשים הנפלאים שמסרו את חייהם למען המדינה.
אבל אז צצה בעיה ממקור לא צפוי: מסתבר שהחרדים התנגדו לכל הרעיון. איכשהו במהלך כל חודשי התכנון והביצוע שכחו להתייעץ עם הרבנים הנוגעים בדבר.
אלישע הניח שהם יותר מישמחו לקבל אנדרטה, טקס וצפירה (אמנם רק של דקה) אבל להפתעתו התעורר גל מחאות ברחוב החרדי שכלל הפגנות וכרזות מאירות עיניים.
הטענה העיקרית של החרדים היתה כי ציון זכר הקדושים באנדרטה ובצפירה אינו דרך תורה ועל כן אינו דרכם.
דרך התורה היא לומר תהילים לזכר מי שרוצים לזכור. (לאלישע לא היה ברור איך דרך התורה היא לומר תהילים כשספר תהילים נכתב לאחר ספרי התורה, אבל מכיוון שהיה חילוני העדיף לשתוק כדי לא לחשוף את בורותו).
לאחר מספר דיונים במשרד האנדרטאות וימי הזיכרון הוחלט לבטל את האנדרטה (ואת יום הזיכרון) ולאפשר לחרדים לומר תהילים לזכרם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה למען המולדת.
כל שנותר היה למצוא אנשים שיאמרו תהילים וכמובן לתקצב אותם – כי לא ניתן להניח שאנשים יאמרו תהילים כך סתם על חשבונם, במיוחד אם הם אומרים זאת למען הגנת המולדת. תוך זמן קצר נמצא פיתרון שהניח את דעת כולם – האברכים שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה הוסיפו לסדר יומם העמוס גם אמירת תהילים תמורת סכום צנוע של כמה מאות שקלים לחודש.
מוסר השכל: אין לנו על מי לסמוך אלא על מחלקי התקציבים שבכנסת
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – בלוגולדת 15 לבלוג שלי – בבלוג של עננת
את הסיפור הזה כתבתי במקור ב-2012, לפני כמעט 11 שנים. נראה שלא הרבה השתנה.
החיים שלי (או של אחרים) 