סיפור לבן לשבועות ולשבת

לבן "וייט" ליבנה היה יו"ר מועצת החלב כבר קרוב לעשור. לזכותו נזקפו מבצעים מרשימים כמו " I LOVE CHALAV", "לבן זה סידן" וכמובן "כל אישה ובת חולבת פרה לשבת".

חייו היו טובים. לא סתם טובים – מעולים. ביתו המסויד לבן נבנה אל מול חרמון הסבא והרי הלבנון. לבן אהב לשבת בגינתו על הספסל הלבן מוקף בשיחי הליבנה הרפואי , הלוטם המרווני והנרקיסים ולהשקיף על ענני הכבשים והנוצה (ביום) או על הלבנה (בלילה).

עבודתו לא הייתה קשה. מי שבאמת עבד עבורו היו הפרות (בעיקר הלבנות שבהן) ולו נותר רק לקצור את הפ(י)רות.

קמפיין קריאטיבי פה ושם, קצת שוחד לשר או לח"כ הנכון והוא מסודר.

אבל משהו היה חסר לו בחיים.  לפעמים היה נדמה לו שבאמצע בטנו קיים חור לבן השואב אליו את ליבו ומוחו.

הריקנות הלבנה אפפה אותו. הוא חיפש טעם בחיים. טעם שאינו של גבינה.

הפסיכולוגית לבנה וייס אליה פנה בבקשת עצה המליצה לו על תחביב מרגיע וממלא – גידול יונים (לבנות). היונים – כך אמרה – מסמלות את השלום לא רק בין מדינות (כמו לדוגמא לבנון) אלא גם בתוך נפש האדם פנימה.

לבן הסתער על התחביב החדש בהתלהבות השמורה לאנשים  לבנים משועממים. ראשית הוא שכר נגר (דווקא שחור) שיבנה בחצר ביתו שובך גבוה (דווקא לבן). לאחר מכן הוא רכש במיטב כספו שני זוגות של יונים צחורות אותן הוא שיכן בשובך.

אבל… לא רק שהטיפול ביונים גזל יותר מדי זמן מהגנן שלו (מר צחור) אלא גם הסתבר שמאחורי היונים נושרים להם פתיתים שחורים וריחניים המזהמים את גינתו הצחורה.

לא פלא שבארוחת השבת הקרובה הייתה המנה העיקרית יונה צלויה בחמאה ושמנת.

ולבן חיפש לו תחביב אחר… כהרבה מעשירי העולם הוא החליט לפנות לסקי. מכיוון שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו (בזכות הפרות כזכור) הוא קנה במיטב כספו חליפת סקי לבנה, לקח את המטוס הראשון של SWISS   (הצבוע כמעט כולו לבן) לשוויץ (כל זה קרה כמובן לפני הקורונה), שכר את שירותי של מדריך סקי מצוין והחל להחליק על המדרונות המושלגים של האלפים.

רבות מהנשים שהוא פגש החמיאו לו ואמרו שהגבס הלבן על ידו ועל רגלו הולם אותו מאוד.

אם כך, גם חלום הסקי ננטש. לאחר שהחלים ועצמותיו הלבנות התאחו, בילה לבן ימים רבים בגינת ביתו על הספסל הלבן, תוהה לגבי עתידו. והעתיד בהחלט נראה שחור (!).

בעקבות השברים בידיו ורגליו לבן התמכר לסמי הרגעה מהם התדרדר להתמכרות לחומר לבן אחר.

החיים של לבן התחילו להיספר ממנת לבן אחת לאחרת.

ולילה אחד, לאחר מנת לבן, בעודו יושב בגינה ומשקיף על הלבנה, הוא חזה לפתע – או הזה לפתע – במלאך גדול ולבן שירד אליו היישר מהלבנה.

למלאך היו זוג כנפיים צחורות ובידו הוא החזיק חרב גדולה ולוהטת באור חיוור (כמו מנורת פלורוסנט חלשה במיוחד).

המלאך פתח את פיו וקרא בקול מזרה אימה: "לבן! ארמי אובד אבי! האם אתה מבקש לעקור הכל?"

לבן לא בדיוק הבין במה מדובר, אבל מעוצם החוויה הוא נפל והתעלף.

לבן התעורר בחדר לבן, שוכב במיטה לבנה. הקירות הלבנים היו עירומים. במרכז התקרה הייתה קבועה מנורה שהפיצה אור לבן חלבי.

"האם הגעתי לבית חולים או למכון גמילה?" שאל לבן את עצמו. הוא ניסה לרדת מהמיטה אך רגליו לא נשמעו לו.

מעל המיטה הוא ראה כפתור קטן שבודאי היה כפתור קריאה לאחות.

הוא לחץ עליו וזמזום קצר נשמע.

לבן חיכה וחיכה. השקט מסביב כמעט הוציא אותו מדעתו. הוא התחיל לצעוק "יש פה מישהו??? הלללו!"

אחרי פרק זמן שנראה כנצח נשמעו צעדים מתקרבים.

בקצה החדר נפתחה דלת ודרכה נכנסה… פרה לבנה, לבושה בחלוק לבן ונושאת על קרניה מגש עמוס ביוגורטים, גבינת לבנות ומעדני חלב.

"מו אתה רוצה?" שאלה הפרה בקול עמום.

"איפה אני???" שאל לבן בפחד ובבלבול. הוא כבר לא היה בטוח אם הוא באמת נמצא בבית חולים והוזה פרה מדברת, או שאולי הוא עדיין בגינת ביתו הוזה בהשפעת החומר הלבן, או אולי כל מה שקורה הוא אמיתי.

אולי בעצם הוא מת ונמצא בגיהינום?

כל המחשבות האלה חלפו במוחו של לבן בשבריר שנייה.

הפרה פתחה את פיה ודיברה בקול ברור יותר: "אתה נמו-צא במו-חלקה הסגורה. החלטנו להרחיק אותך מחברת בני אדם כדי להציל אותך ואותם".

"זו חייבת להיות הזיה" – חשב לבן – "אני אשן קצת והכל יסתדר". אך משום מה הוא שמע את עצמו שואל את הפרה: "ממה צריך להציל אותי? וממה את שאר בני האדם?"

הפרה ענתה מיד: "בני האדם חייבים להינצל מהמנהג המו-גנה אותו אתה מעודד לצרוך הרבה יותר מדי מוצרי חלב. ואתה – אתה צריך להינצל מכל הלבן הזה שאליו התמכרת".

"אז למה" שאל לבן בקול חלוש "אז למה את מביאה לי מגש עם מוצרי חלב?"

"כי שבועות היום!" ענתה הפרה בשמחה "חג שמח!"

חג שבועות שמח ושבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – על היגיון והעדרו – בבלוג של L אורגת מילים

איך לעשות כסף

לפני כמעט שש שנים פתחתי בבלוג הישן שלי בתפוז במסורת חדשה (שכבר התיישנה מאוד): כתיבת מדריכים פופולריים שיסבירו לכל הקוראים והקוראות (ו/או להיפך)  איך להצליח בקלות וללא מאמץ בתחומים שונים שבהם איני מבין דבר.
במקרה נתקלתי ברשומה מהסדרה הזאת והגעתי למסקנה שאני צריך לחלוק מדריכים אלה עם העולם (או לפחות עם הקוראים שלי)

הרשומה הראשונה בסדרה זו עסקה בנושא המטריד רבים מהאנשים בעולם כולו והוא תמיד אקטואלי: איך לעשות כסף.

אין צורך להסביר את חשיבותו של הכסף בחיים המודרניים, על כן אקדיש כמה  מילים להסברים אלה: הכסף יענה על הכל. בכסף אפשר לקנות אהבה, אוכל, בית, חברי כנסת ומחקרים מדעיים.
 אין גבול למה שאפשר לעשות עם כסף (פרט לכמה דברים חשובים שאני מעדיף להתעלם מהם ברשומה זאת כדי לא להניא אתכם מרעיון עשיית הכסף באמצעות הטיפים יקרי הערך אותם אחשוף בשורות הקרובות מיד לאחר שאמשיך להתפלסף ולדחות את ההגעה לעצם העניין מתוך תקווה שאולי חלק מהקוראים ו/או הקוראות בכל זאת יתייאשו וילכו לעבוד במקום לקרוא על רעיונות מוזרים לעשיית כסף).

להמשיך לקרוא איך לעשות כסף

הפולשים מהחלל – סיפור לשבת

אותה שנה התחילה לה כמו כל שנה. הייתי עסוק בטרדות היום-יומיות של עבודה, כביסה, בישולים וטיפול בילדים אבל כמנהגי הקפדתי להקשיב לחדשות כל שעה.

לא שהיו חדשות גדולות. אותם סכסוכים, העלאות מחירים, הפגנות והבטחות ריקות מתוכן של פוליטיקאים מושחתים.

באחד הימים שמעתי בחדשות כי אסטרואיד גדול מתקרב אלינו ויש סיכון של 10% להתנגשות, אבל לא הקדשתי לידיעה תשומת לב מרובה.  שמעתי כבר פעמים רבות על אסטרואידים ושאר מרעין בישין אבל סוף העולם לא הגיע. בכל מקרה לא היה הרבה שיכולתי לעשות כדי להתכונן למקרה שהאסטרואיד הזה יפגע בנו.
להמשיך לקרוא הפולשים מהחלל – סיפור לשבת

בית השמש העולה – סיפור (ושיר) לשבת

קיים בית אחד באורלינס החדשה ששמו "השמש העולה". אני חושב שזהו משפט פתיחה טוב לסיפור. אפילו משפט מעולה, אבל יש לי בכל זאת כמה בעיות איתו:
הבעיה הראשונה היא קלה יחסית. האם עדיף לכתוב "קיים בית" או אולי "ישנו בית"?  אני מעדיף את הקיים כי הוא תמיד עדיף על האין. לכן נשמר את הקיים.

גם הבעיה השנייה קלה: מהיכן הגיע ה"אחד" למשפט? באורלינס החדשה קיימים הרבה בתים. ייתכן שרק לאחד מהם קוראים "השמש העולה", אבל גם אם הייתי כותב: "קיים בית באורלינס החדשה…" המשמעות לא הייתה נפגמת. מצד שני, ה"אחד" הזה לא פוגם במשמעות המשפט וכן תורם למספר המילים (כידוע, משלמים לי לפי מספר המילים) לכן הוא יישאר.

להמשיך לקרוא בית השמש העולה – סיפור (ושיר) לשבת

האקזיט הגדול – סיפור לשבת

הקדמה קצרה: פרסמתי במקור את הסיפור הזה לפני כשלוש שנים (בסוף מרץ 2017) בבלוג שלי ז"ל בתפוז (ז"ל?).  בקריאה מחדש גיליתי שהוא ממש רלוונטי כעת – גם בזכות מכירת מוביט וגם בגלל הקורונה
ולאחר ההקדמה, הנה הסיפור המקורי:

אקי (שם בדוי) היה יזם בנשמתו. במהלך חייו הבוגרים הוא הקים חברות סטארט-אפ (הזנק בלעז עברי) רבות, כל אחת מהן מוצלחת מקודמתה (כי היה מאוד קשה להקים חברה פחות מוצלחת מקודמתה).
חלומו הגדול של אקי, כמו של רוב היזמים, היה למכור את חברת הסטארט-אפ שלו בסכום ענק (שלא לומר דמיוני) לחברה אחרת ולחיות כמו מלך את שארית חייו בלי שיצטרך לעבוד יותר. או במילים אחרות – להגיע כמה שיותר מהר לאקזיט המיוחל.

להמשיך לקרוא האקזיט הגדול – סיפור לשבת

הסיפור לשבת על לשון האפעה

ליפעת (שם בדוי) היה עוד מילדות תחביב קצת יוצא דופן. בעוד שכל הילדות בנות גילה חלמו לגדל כלב או חתול (והסתפקו בד"כ באוגר או בדגי זהב), יפעת חלמה לגדל נחש אנקונדה או פיתון.

עד גיל 10 היא נאלצה להסתפק בשממית ובצב יבשה (שזכו לשמות הלא בדויים המקוריים "שמיים" ו-"יבשה"), אך ליום הולדתה העשירי אביה נעתר סוף סוף לתחינותיה ורכש לה כרכן תירס(כן, יש נחש כזה).

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על לשון האפעה

קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות

לקראת יום העצמאות הקרב ובא, חירות (שם בדוי אך מתבקש) הקדישה זמן רב למחשבה כיצד לחגוג.
בכל זאת, לא כל יום מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה – ולעיתים נדירות היא חוגגת את יום העצמאות ה-72!

חירות חשבה על דרכים שונות ומקוריות לחגוג את החג היפה כך שגם היא תשמח וגם החגיגה תסמל באופן סמלי את הרוח המיוחדת של החג המיוחד (והסמלי).

להמשיך לקרוא קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות