האריה שאמר לא רוצה (סיפור לשבת)

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה גדול וחזק שהיה (כמובן) מלך החיות.

כל החיות רעדו מפחד כשרק עבר בסביבה. אמהות היו מאיימות על ילדיהן שאם לא יגמרו לאכול האריה יבוא (לא היה צריך לציין מה הוא יעשה כשיבוא, כי למשמע האיום הילדים מיד גמרו את האוכל).

וכשהוא היה שואג – כל היצורים החיים (וגם הצמחים והפטריות) היו משתתקים מיד.

זה לא שהוא היה אריה אכזרי במיוחד. הוא אמנם אכל בשר כמו כל אריה, אבל הוא בסך הכל היה אריה נחמד ורגוע. הוא העדיף לבלות את יומו בשינה ואת לילותיו בנמנום.

אבל הוא היה גדול וחזק ולכן – גם בלי לנסות – הוא היה מפחיד כל כך.

סדר יומו של האריה היה די קבוע. הוא היה קם בבוקר בסביבות שתים עשרה בצהרים, אוכל ארוחת בוקר (שסיפקו לו הלביאות), חוזר לישון עד ארוחת הצהרים שהוגשה בשעה שלוש. אחרי ארוחת הצהרים הוא היה מתאמן קצת בשאגות וחוזר לישון עד ארוחת הערב.

אחרי ארוחת הערב הוא היה מקדיש בין עשר דקות לשעה לניהול ענייני המדינה. בזמן זה הוא היה פוגש שגרירים, ממנה שרים, מפטר שופטים ושופט בעצמו בעניינים שבין חיה לחברתה (או אויבתה).

לאחר מכן הוא היה מתפנה לנמנום הלילה.

בוקר אחד, בשתים עשרה בצהרים, הגיעה הלביאה התורנית להעיר את האריה לארוחת הבוקר. היא נגעה בעדינות בכתפו ואמרה: "הוד מלכותך, ארוחת הבוקר מוכנה".

האריה פקח את עיניו ואמר: "לא רוצה". הוא סגר את העיניים וחזר לישון.

הלביאה הייתה המומה. מעולם לא קרה שהאריה לא קם לארוחת הבוקר! היא התלבטה לרגע מה עליה לעשות והחליטה לנסות שוב.

היא אמרה: "הוד מלכותך… יש זברה טרייה לארוחת הבוקר!"

האריה הפעם אפילו לא פקח עיניים. הוא רק נהם "לא רוצה!" והשתתק.

הלביאה הסתלקה במהירות. היא סיפרה ללביאות האחרות מה שקרה והן היו המומות. הן ניסו להעלות הסברים אפשריים  להתנהגות הזאת. אולי האריה חולה? אולי הוא עייף? ייתכן שהוא לא נרדם בלילה? אולי אחת מבעיות המדינה בהן עסק בערב הקודם הטרידה אותו?

הלביאות לא הצליחו להגיע למסקנה. הן התחילו לספר ביציאות של האריה עד שבאו גוריהן ואמרו להן: "אמהותינו! הגיע הזמן להעיר את האריה לארוחת צהריים!"

הלביאות נבהלו. בגלל השיחה המעמיקה הן לא הספיקו לצוד ארוחת צהרים. אבל, למרבה המזל, נותרה להן הזברה שלא נאכלה לארוחת הבוקר.

הפעם נגשו אל האריה שתי לביאות. הן נעמדו משני צידיו וקראו במקהלה: "הוד מלכותו! ארוחת הצהריים מוכנה!"

האריה פקח עיניו, הרעם את ראשו ושאג בקול גדול: "לא רוצה!"

שתי הלביאות ברחו מיד והאריה חזר לישון.

המאורע חזר על עצמו בוריאציות שונות גם בארוחות הבאות. האריה סירב לקום ממרבצו והמילים היחידות שיצאו מפיו כמענה לכל הצעה ושאלה היו: "לא רוצה".

אחרי יומיים בהן לא חל כל שינוי, החליטו הלביאות המודאגות להזמין את הרופא הטוב ביותר במדינה כדי שיבדוק את האריה ויסייע לתיקון המצב.

הרופא הטוב ביותר נבהל מאוד לראות את משלחת הלביאות במשרדו. הוא קפץ דרך החלון ושבר רגל.

הלביאות מיהרו למשרדו של הרופא השני ברשימה. הוא נעל את עצמו במשרד והתקשר למשטרה.

הרופא השלישי החזיק רובה ציד במשרדו. הלביאות הבינו את הרמז ופנו ישירות אל הרופא הבא ברשימה.

אותו רופא היה מותיקי הרופאים במדינה. הוא היה צעיר בן 80 שעוד כוחו במותניו, על כן הוא נענה לאתגר והתלווה אל הלביאות לבדוק את האריה.

(יש האומרים שהסיבה העיקרית שהוא הסכים הייתה שבשל ראייתו החלשה הוא לא ראה שמדובר בלביאות ובשל שמיעתו המדרדרת הוא לא הבין שהפציינט שלו הוא אריה, אבל אין לכך כל הוכחות).

הרופא ניגש אל האריה והסתכל עליו במבט בוטח. כל הלביאות עמדו במרחק בטוח וצפו במחזה בדממה.

לאחר המתנה קצרה הרופא התעורר לפתע ושאל: "אז מה בעצם הבעיה?"

האריה פקח את עיניו ונהם: "לא רו…" אבל אז הוא ראה את הרופא ושאל: "ומי אתה?"

הלביאות התרגשו מאוד למשמע השאלה – סוף סוף האריה אמר משהו שונה מ"לא רוצה"! אכן היה שווה להביא את הרופא.

הרופא פחות התרגש. הוא ענה: "אני הרופא ואתה החולה. אז תתנהג יפה ותאמר לי מה הבעיה".

האריה לא האמין למשמע אוזניו. מאז היותו גור אף אחד לא דיבר אליו ככה. על כן הוא ענה מיד: "לא רוצה!"

"אתה לא רוצה להבריא?"

האריה ענה: "לא רוצה", אבל הוא נשמע קצת פחות בטוח בעצמו הפעם.

הרופא, שהיה כזכור ותיק מאוד, הבין שיש סיכוי לשינוי. בקול בוטח ורגוע  הוא אמר: "אם אתה לא רוצה להיתקע עם הלא רוצה הזה לתקופה ארוכה, כדאי שתספר לי מה אתה לא רוצה ולמה".

האריה לחש בתגובה: "אבל אני לא רוצה לדבר על זה… לא רוצה…"

לאחר עוד כמה נסיונות שכנוע הצליח הרופא לגרום לאריה לדבר. הסתבר כי האריה מאס במלוכה. נמאס לו לא לעשות כלום. נמאס לו לאכול בשר. נמאס לו לשבת כל הזמן באותו מקום. הוא רצה לככב בבלוגים. הוא רצה שיהיה  לו שם בדוי משלו. הוא רצה לראות את העולם, לפגוש אנשים ובעלי חיים, לטעום מאכלים חדשים…

הרופא לא התבלבל. הוא שלף את פנקס המרשמים ורשם לאריה בכתב יד בלתי קריא: "הקם רשימה ורוץ לכנסת"

האריה נדהם מעצם הרעיון אבל מיד הבין שאכן בעיותיו ייפתרו בצורה כזו. הוא זינק ממקומו בשמחה, לחץ את ידו של הרופא וקרא: "תודה דוקטור! אני כבר רוצה! אולי תישאר לארוחת ערב?"

והאריה והלביאות אכלו את הרופא לארוחת ערב.

מוסר השכל: אולי בכל זאת הייתי צריך ללכת עם הרעיון לפיו האריה רצה להיות טבעוני.

שבת שלום!

תודה לבן שלי שהציע את שם הסיפור. (על כל השאר נאלצתי לחשוב לבד)

והרשומה המומלצת היא  – זומו נהריה, טיול במפעל "מפעל חיים" זוגלובק לפני הריסה – בבלוג של תופרת חלומות

הפרעות אכילה ושאר ירקות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפרעות אכילה, מוזרויות אכילה, השמנה, הרזיה ו- כמו שכתוב בכותרת – שאר ירקות.

התלבטתי אם אני רוצה לכתוב לנושא הזה… אני עדיין (בשעת תחילת הכתיבה) עדיין לא סגור על זה, אבל אם אתם קוראים כנראה שלא רק כתבתי אלא גם החלטתי לפרסם.

עד גיל 14 בערך הייתי ילד שמן. כזה עם כרס ושומנים מסביב. זה הפריע לי מעט בתור ילד, אבל לא עשיתי שום דבר בעניין.

היום אני יודע לומר שלא אכלתי יותר מדי, אבל היו לי הרגלים לא בריאים – לא אהבתי לעשות ספורט אלא העדפתי לקרוא ספרים (גם היום זה כך) ואכלתי יותר מדי פחמימות (בעיקר לחם ותפוחי אדמה) ומעט מדי ירקות.

אבל בסביבות גיל 14 חוויתי קפיצת גדילה שבזמן קצר פרסה את המשקל שלי לגובה… במשך כמה חודשים קצרים הוספתי לגובה שלי כ- 20 ס"מ והמשקל כנראה לא השתנה משמעותית.

לא שהפכתי לנער גבוה (וגם היום אני לא גבוה) אבל גבהתי ורזיתי משמעותית יחסית למה שהייתי קודם.

זה קרה קצת לפני שעברתי לתיכון – בו לא למד אתי אף אחד מהיסודי – וכך לראשונה בחיי נפטרתי מהדימוי של הילד השמן וגם לא הייתי הילד הנמוך בכיתה.

בשנים הבאות הייתי ממש רזה. וזה היה קצת מוזר במבט לאחור, כי לא שיניתי הרגלים כלשהם. עדיין לא אהבתי ספורט ועדיין אכלתי יותר מדי פחמימות.
אולי זה המקום להזכיר את הפרעת האכילה העיקרית שלי – ואולי היא קשורה למה שכתבתי עד כה – בערך מאותו גיל בו גבהתי ורזיתי הייתי צמחוני.  יש שיחשבו שרזיתי בגלל שהפסקתי לאכול בשר, אבל זה לא נכון – כי גם קודם לא אכלתי הרבה בשר (אני חושב שבבית אכלנו בשר פעם או פעמיים בשבוע בממוצע).

הרבה שנים הייתי צמחוני אבל בסוף(לפני כשמונה שנים) נשברתי והפכתי לטבעוני. כמו שכתבתי בעבר זה היה למעשה שינוי הדרגתי ולא מהפכני.

מתישהו גיליתי ששוב השמנתי. לא הייתי ממש שמן אבל בהחלט העליתי כ-5 ק"ג מיותרים. למדתי שככל שאנחנו מתבגרים הגוף צורך פחות קלוריות כך שלמעשה אם אנחנו ממשיכים לאכול אותה כמות קלוריות ולעשות אותה כמות של ספורט אנחנו נשמין…

אז התחיל מאבק מסוים בחמישה ק"ג המיותרים האלה. מאבק שאני ממשיך להיכשל בו…

 עשיתי כל מיני פעילויות שונות ומשונות במטרה לרזות.

הייתה תקופה שהייתי יוצא לריצה של 4 ק"מ שלוש פעמים בשבוע. זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל בשלב מסוים התחילו לי כאבי ברכיים וויתרתי על הרעיון.

החלפתי את הריצה בהליכה ועם השנים החמרתי עם עצמי בנושא. מאז שגיליתי את אפליקציית google fit–  לפני כשנתיים, קבעתי לי יעדי הליכה ואני עומד בהם כמעט תמיד – לפחות 6,000 צעדים ו-20 דקות של הליכה מאומצת ביום.

אבל אני לא מרגיש שזה משפיע עליי ממש… אני לא משמין אבל גם לא מרזה.

הייתה תקופה שהחלטתי לא לאכול סוכר – כלומר לא לאכול מוצרים עם סוכר מוסף (עוגות, עוגיות, שוקולד… אבל כן פירות וריבות ללא סוכר). עמדתי בזה יפה כמה חודשים, אבל לא הרגשתי השפעה כלשהי על הבריאות או על המשקל שלי. לאט לאט התחלתי להישבר – החלטתי שזה בסדר לאכול קוביית שוקולד פעם בשבוע ואז פעם ביום… בקיצור חזרתי לאכול סוכר.

לפני כשלוש – ארבע שנים שמעתי הרצאה בעבודה מרופא שמאמין גדול בהפחתת פחמימות ובעיקר מוצרים מקמח. הרעיון מצא חן בעיניי (בלי החלק של לאכול הרבה שומן ובשר)  והפחתתי משמעותית את כמות הפחמימות שאכלתי. מלחם התנזרתי כמעט לחלוטין ואת כמויות האורז ותפוחי האדמה צמצמתי.

זה עבד לא רע ותוך זמן קצר יחסית רזיתי באופן נראה לעין, אבל אז התחלתי לסבול מצרבות קשות.  גיליתי שאכילת לחם עוזרת נגד צרבת וחזרתי לאכול לחם…

מתישהו בתחילת 2022, בעקבות שיחה עם חבר לעבודה, החלטתי לא לאכול אחרי שמונה בערב. בסך הכל רעיון הגיוני. הצלחתי לעמוד בכך במשך כמה שבועות או אולי אפילו חודשים, אבל שוב לא הרגשתי השפעה כלשהי וויתרתי.

אני יודע שיש לי לפחות בעיה אחת עם אוכל. אולי שתיים, או שלוש: אני אוכל גם כשאני לא רעב, כי האוכל פשוט שם, אני חוטא מדי פעם בבולמוסי אכילה  כשאני פתאום מרגיש צורך במשהו מתוק ואוכל שוקולד או ופל או שניים או שלושה ואז מרגיש צורך באוכל מלוח או חריף וחוזר חלילה ולפעמים אני מרגיש צורך לאכול כי אני מרגיש מתוסכל או עצוב או כועס והאוכל מנחם אותי.

לפחות יש לי יתרון אחד בכך שאני טבעוני – יש לי פחות פיתויים מהסביבה. לדוגמא, יש לי סיבה טובה לא לאכול מהעוגות שאנשים בעבודה מביאים לכבוד ימי ההולדת שלהם או לחגיגות אחרות. אבל אם האוכל טבעוני אני מרגיש מחויב לאכול…

בסך הכל המצב לא נורא. כל עוד אני סובל מחמישה ק"ג מיותרים (פלוס מינוס – אני לא מאלה שנשקלים כל יום ואפילו לא כל חודש) אני חושב שהמצב לא נורא. אנשים רבים המכירים אותי חושבים שאני רזה. אני יודע שאני לא באמת רזה ומשתדל לא להפוך לשמן.

והרשומה המומלצת היא – חידון יבשים – בבלוג של עננת (יש גם פתרונות ברשומה שפורסמה אחר כך)

סיפור חכמות לשבת הראשונה של החופש הגדול

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מהלכות בדרך לסופרמרקט "יש צדק" בבני ברק לקניות של סוף השבוע.

אמרה הרבנית רחל: "תוהה אני מדוע אנו הולכות ברגל ולא באנו במכונית. כיצד ניקח את כל הקניות לביתנו?"

ענתה לה הרבנית שרה: "להליכה ברגל כמה טעמים: ראשית, היא טובה לבריאות. שנית, הרחובות בבני ברק פקוקים עד כדי כך שהליכה ברגל מהירה יותר ושלישית אין לנו מכונית"

להמשיך לקרוא סיפור חכמות לשבת הראשונה של החופש הגדול

ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

בוקי (שם בדוי) היה סופר מתחיל במדינת ישראל (הלא בדויה). כידוע לכולם, להיות סופר מתחיל במדינת ישראל זה ממש לא קל. מעבר ליכולת הכתיבה כדאי לסופרים המתחילים להיות מאוד נחושים או לחילופין בעלי אמצעים.

בוקי בהחלט היה נחוש ולמרבה השמחה עמדו לרשותו גם אמצעים (כלומר כסף) שאפשרו לו לפרסם ספרים על חשבונו, אך לעומת זאת הוא לא היה לגמרי בטוח בכישרון הכתיבה שלו. הוא כתב לא מעט סיפורים קצרים ומעט שירים, אבל בליבו פנימה הוא ידע שגם אם יפרסם על חשבונו ספר שיאגד את סיפוריו, סיכוייו למכור אותו הם לא גבוהים.

להמשיך לקרוא ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

כשהתקרב הגיוס לצה"ל, סער החל לתהות האם הוא צריך להתייצב בבקו"מ (סליחה… מיט"ב) עם זקן או בלעדיו.

מצד אחד, הוא התרגל לזקן והיה ברור לו שיהיה לו יותר קל בטירונות בלי הצורך להתגלח כל בוקר.

מצד שני, עובדת היותו סלבריטאי בבית הספר לא עזרה לו בתחום האחד שהיה חשוב לו באמת: לא הייתה לו חברה.

וזה היה עצוב מאוד. כי הוא מאוד רצה בת זוג ועשה ככל יכולתו (כולל שימוש בספרי ההדרכה החדשים ביותר) אך ללא הצלחה.

דווקא ימים ספורים לפני הגיוס, אחת מבנות הזוג הפוטנציאליות דחתה אותו ואמרה: "הייתי שוקלת… אם רק היית מוריד את הזקן הזה"

נכון שזו דילמה לא פשוטה?

בסופו של דבר החליט סער את ההחלטה הברורה לכל גבר באשר הוא: הוא יעדיף את האשה על פני הזקן (או זקן הפנים?).

הוא התגלח בטקס חגיגי וחזר אל נערת חלומותיו התורנית שהעיפה בו מבט חטוף ואמרה: "בעצם נראית יותר טוב עם הזקן".

אבל הזקן חלף עם הרוח וסער התגייס וסבל רבות בגילוח היום-יומי. בטירונות הוא נאלץ פעמים רבות להתגלח פעמיים ביום ואף נשאר שבת פעם אחת בגלל שלכאורה לא התגלח. לא עזרו כל עדויות חבריו על כך שבבוקר הוא באמת התגלח.

לכן, כשהוצב בבסיס הקבע (אי שם במרכז הארץ, מרחק הליכה ממגדלי עזריאלי) הוא אץ רץ לרס"ר היחידה וחתם על זקן. (לרס"ר היה כמובן רק שפם ולכן הוא לא חתם על הזקן של הרס"ר אלא על טופס המאשר לו לגדל זקן. לסער – לא לרס"ר).

תוך ימים ספורים חזר סער למראה שלו מן התיכון ושוב נחסכו לו דקות ארוכות כל בוקר (וצהריים) בהן במקום להתגלח הוא יכול היה לרחוץ ולסרק את הזקן כדי לוודא ששאריות מארוחת הבוקר לא נותרו בו.

ובחלוף הימים הוא אפילו מצא בת זוג שאהבה את הזקן שלו והכל היה נהדר.

לחודשיים.

אחרי חודשיים בת הזוג (למה שלא אתן לה שם בדוי? שרה.)  הודיעה לסער שהזקן שלו מגרד ואם לא יתגלח בקרוב היא לא מוכנה להתנשק איתו יותר.

כמובן שסער גילח את הזקן שוב, אבל אז שרה גילתה שזיפי הזקן (אותם כינתה "קוצים") דוקרים ומפריעים אף יותר מהזקן.

(במאמר מוסגר אני חש צורך להבהיר כי לצירוף המילים "שזיפי הזקן" בשורה הקודמת אין שום קשר לשזיפים של איש זקן כלשהו).

מכיוון שסער היה שעיר, היו לו זיפים דוקרים כמעט בכל שעות היממה למעט 10 דקות אחרי הגילוח.

באותה הזדמנות גילתה שרה גם שיש בעולם בחורים יפים יותר, חכמים יותר ועשירים יותר מסער ונפרדה ממנו.

שברון הלב של סער לא ארך זמן רב – מאורעות גדולים עמדו בפניו שהשכיחו את שרה חיש מהר: השחרור מהצבא, הטיול הגדול והלימודים באוניברסיטה.

בזמן הטיול (בהודו) כמובן שסער גידל את זקנו באין מפריע ואפילו לא טרח לסרק ולרחוץ אותו.

אבל אחרי שחזר לארץ הוא שוב התגלח (מיוזמתו!) כדי להופיע בפקולטה למדעי הטבע שבאוניברסיטת בן גוריון שבנגב נקי ומסודר.

סער החל ללמוד בחוג למדעי המחשב ואף עשה בו חיל. היתה רק בעיה אחת: אקלים הנגב המדברי לא היטיב עם עור פניו ואחרי כל גילוח, כשהחלו הקוצים לבצבץ, התכסו פניו של סער בפריחה לא נעימה.

מחוסר ברירה נאלץ סער לגדל את זקנו שוב. הוא שקל לחזור בתשובה, אבל ברגע האחרון ממש הוא הצטרף ללהקת רוק מצליחה.

מוסר השכל: במדבר – כל קוץ פרח

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – טעם מעולם אחר – הכפר עג'ר יוני 2022 – בבלוג של עמי בן בסט

הנושא החם – בשר מתורבת

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הבשר המתורבת – בשר המגודל במעבדה ובעלי חיים לא נפגעים מגידולו. נשאלו שם השאלות האם טבעונים יאכלו אותו וגם האם הוא יהיה כשר לאכילה עם חלב.

הנושא הזה יחסית קרוב אליי. רבים מהקוראים בבלוג שלי יודעים שאני טבעוני. יש וודאי גם כאלה שעד  קריאת משפט זה לא ידעו על כך כי  -בניגוד לכמה טבעונים שאני מכיר – אני לא מנפנף בטבעונות שלי בכל הזדמנות.

הייתי צמחוני מגיל צעיר יחסית – 13-14 והפכתי לטבעוני לפני כשמונה שנים.  תהליך המעבר מצמחונות לטבעונות היה הדרגתי כך שההפיכה לטבעוני הייתה יותר הצהרה מאשר מהפך אמתי, אבל העובדה הברורה היא שלא אכלתי בשר כבר יותר מארבעים שנה.

להמשיך לקרוא הנושא החם – בשר מתורבת

האיפור של אופירה (סיפור לשבת)

אופירה (שם בדוי) הייתה נערה חמודה, חכמה ויפה שהייתה כמעט מושלמת פרט לבעיה אחת קטנה: היא סבלה מחוסר ביטחון מסוים בקשר למראה החיצוני שלה.
כמו שציינתי במילה השמינית בסיפור, היא הייתה יפה, אבל לא האמינה בכך.
הוריה של אופירה ניסו לגרום לה להאמין שהיא באמת יפה, אבל היא טענה שהם משוחדים (מה שהיה נכון כמובן) ודרשה מימון לניתוחים פלסטיים מורכבים שבסופם היא תהיה יפה יותר משושנה דמארי (בעצם היא נקבה בשם של זמרת אחרת, אבל אני לא בטוח שכל הקוראים שמעו עליה. חוץ מזה חשוב לציין שכתבתי "יותר").

אחרי התייעצות קצרה בפורומים המובחרים הגיעו הוריה של אופירה למסקנה הברורה כי עליהם לקחת אותה למנתח פלסטי שיסביר לה שאין לה צורך באף ניתוח (ואף לא בניתוח אף).

להמשיך לקרוא האיפור של אופירה (סיפור לשבת)

שבעה שבועות – סיפור לשבת ולחג השבועות

כבר ביום הראשון של חול המועד הפסח התחיל עומר (שם בדוי) לספור את הימים עד לחג השבועות המיוחל. בכל יום בבוקר הוא מיהר להכריז איזה יום זה בספירה וכיצד הוא מתורגם לשבועות וימים.

בני משפחתו וחבריו של עומר תהו מדוע הספירה הזאת חשובה לו כל כך. אביו של עומר שמאוד רצה שבנו ילך בעקבותיו ויהיה רואה חשבון ראה באלמנט הספירה הכנה ראויה למקצועות הריאליים בכלל, למתמטיקה בפרט ולראיית חשבון במיוחד ולכן שמח מאוד על דבקותו של עומר בספירה ועודד אותו להמשיך בה.

דודו של עומר שחזר בתשובה שלמה לפני זמן קצר ראה בספירה הזאת סימן טוב (וגם מזל טוב) להתקרבותו של עומר לדת. כמו שכעת הוא מקפיד על ספירת העומר, וודאי בעתיד הוא יקפיד על קיום מצוות נוספות. על כן גם הוא עודד את עומר להמשיך בספירה כהלכה.

אמו של עומר הבינה כי  המטרה העיקרית של הספירה הינה לגלות כמה זמן יעבור עד לחג השבועות בו יוכל עומר לאכול מעוגת הגבינה המפורסמת שלה (על בסיס ביסקוויטים). מבחינתה זה היה מצוין כי היא זכרה שבשנים הקודמות עומר לא אהב את עוגת הגבינה המפורסמת ולכן היא כמובן עודדה את עומר להמשיך בספירה.

הגננת של עומר זקפה את הספירה לזכותה, מכיוון שהיא עבדה עם הילדים בגן על ספירה מעבר לעשרים וכן על חלוקה בשבע אותה היא המחישה באמצעות מספר הימים בשבוע. בתחילה היה נראה לה כי עומר לא ממש קולט את הרעיון ואפילו מביע התנגדות לכל נושא הספירה, אבל כעת היא הייתה מאוד גאה בעומר ובעצמה ועודדה את עומר להמשיך בספירה.

אחיו הגדול של עומר (שכמובן נקרא בשם הבדוי עודד) שמח לשמוע את הספירה כי כעת הוא סוף סוף יכול היה להסביר למורתו מהי "ספירת העומר". כל בוקר הוא בדק עם עומר בדיוק לאן הגיע בספירה ודיווח למורה בגאווה מה הוא היום בספירת העומר. כמובן שגם הוא עודד את עומר להמשיך לספור.

אבל אחותו הגדולה של עומר (ששמה הבדוי היה דתיה) לא כל כך אהבה את הספירה שלו. היא חשדה שמדובר בהדתה. מדוע שילד חילוני הלומד בגן חילוני יקפיד על מצוות ספירת העומר? היא הניחה שהגננת מלמדת את הילדים עפ"י תכנית הלימוד של חב"ד, או שמשרד החינוך ממשיך להכניס לתוך תכני הלימודים החילוניים קיום מצוות שונות כהכנה לחזרה בתשובה.

דתיה כעסה מאוד על ההדתה הזאת: היום עומר מקפיד על ספירת העומר ובעוד זמן קצר הוא כבר יסרב לדבר אתה או אפילו להסתכל עליה בגלל שהיא אשה!

דתיה פנתה להוריה (שהיו במקרה גם ההורים של עומר) כדי להתלונן על ההדתה הברורה הזאת ולבקש מהם למחות בפני הגננת על כך.

ההורים של עומר מאוד התפלאו לשמע התלונה. אמא של עומר הסבירה שהיא הייתה בטוחה שעומר בסך הכל סופר את הזמן עד ליום בו הוא יאכל את עוגת הגבינה המפורסמת שלה. אבא של עומר הסביר שהוא היה בטוח שעומר פשוט מתאמן על ספירה באופן כללי, בלא קשר לדת.
לאחר שיחה קצרה הבינו ההורים שייתכן שאכן מדובר בהדתה והסכימו לדבר עם הגננת.

הגננת מחתה מאוד על ההאשמה. לדבריה, לגן שלה לעולם לא ייכנסו הדתה או תכנית של משרד החינוך. היא הסבירה שהספירה היא תוצאה ישירה של תכנית הלימודים הפרטית והמצוינת שלה הקשורה רק לספירה ולא לדת. אבא של עומר היה מוכן לקבל את ההסבר בשמחה, אבל אמא של עומר הציעה הצעה מהפכנית ומקורית: לשאול את עומר למה הוא סופר.

לאחר כמה התלבטויות וויכוחים הוחלט שאכן כדאי לשאול את עומר מדוע הוא סופר.
התשובה הייתה מפתיעה מאוד: לדבריו של עומר, הוא סופר כי הוא רוצה להיות סופר.

הוריו של עומר מאוד התרגשו מהתשובה ושאלו את עומר איזה סופרים אהובים עליו. בתשובתו הוא הזכיר את סופר-מן, סופר-מריו וכמובן סופר-מרקט.

מוסר השכל: מה היינו עושים בלי הסופרים?

שבת שלום וחג שבועות שמח!

והרשומה המומלצת היא – מעוג מנוקד ומעוג אפיל – בבלוג של עננת

הסיפור לשבת על הפיל המפולפל

ערב אחד צלצל הטלפון בביתו של פיליפ הפיל (שם בדוי כמובן). על הקו הייתה פיליס מפילדלפיה שבפיה הייתה הצעה יוצאת דופן: היא הזמינה את פיליפ להתארח בתכנית מאסטר שפיל, בה הוא יבשל את הפלפלים הממולאים המפורסמים שלו.

פיליפ התפלא מאוד על ההצעה. ראשית הוא לא הכיר אף פיליס, ושנית הוא לא ידע לבשל פלפלים ממולאים. למען האמת הוא ניסה זאת פעם אחת בחייו אך משום מה הוא מילא את הפלפלים בצמר פלדה ולא היה זה פלא שהפלפלים לא היו להיט גדול.

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על הפיל המפולפל

אש אש מדורה

כמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.

להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.

להמשיך לקרוא אש אש מדורה