מחשבות ואפשרויות – שיר וסיפור לשבת

אחרי שיצאתי מהפגישה עם הפסיכולוג עדיין הרגשתי רע. בד"כ במהלך הפגישה איתו הרגשתי הקלה מסוימת בתחושת המועקה הכבדה שאפפה אותי, אבל היום זה לא עבד.

התיישבתי על ספסל בטיילת מול הים ותהיתי האם אוכל אי פעם למצוא מוצא.
האם אוכל להיות אדם אחר מאשר עצמי איתו חייתי כל חיי (או לפחות מרגע שעמדתי על דעתי)?
ואם נניח שכן – איזה אדם ארצה להיות?
בכל ספרי ההדרכה העצמית שקראתי, בכל האימונים שעברתי וכמובן בכל הטיפולים הפסיכולוגיים שלי נשאלתי ראשית כל מהי מטרתי. הרי אי אפשר להשיג את המטרה בלי לדעת מהי!
אמנם נמאס לי להיות עצמי, אבל אם אני רוצה להשתנות אני צריך לדעת איזה אדם אני רוצה להיות (או אולי לא להיות).
לפתע עלה לי רעיון נהדר: כדאי לי להיות אדם עם ביטחון עצמי רב. הרי ביטחון עצמי תמיד היה חסר לי. עם ביטחון עצמי אוכל להיות אדם הרבה יותר מוצלח.
אוכל להיות אפילו איש העולם הגדול – איש עסקים שעסקיו חובקי עולם והוא טס לרגל עסקיו 5-6 פעמים בשנה.
כמובן במחלקה ראשונה כי שם יש יותר מקום לרגליים והארוחות מוגשות בכלי חרסינה…
ובעצם, אם כבר להיות איש העולם הגדול, למה להישאר ישראלי?
להיות ישראלי זה מאוד מגביל. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, אף אחד לא מבין את השפה שלנו (חוץ ממיליוני הישראלים הנמצאים בכל מקום בעולם), אף אחד לא אוהב אותנו (אפילו לא מיליוני הישראלים הנמצאים בכל מקום בעולם).
כדאי להיות אמריקאי, או בעצם צרפתי – השפה הצרפתית מאוד רומנטית.
אם אהיה צרפתי אוכל לגשת לבחורה סקסית וללחוש באוזנה" " tres bien ce soir de la premiere".
חבל שאני לא יודע מה המשמעות של זה, אבל תודו שזה נשמע נהדר.
כן, גם אני, לא פעם, רוצה להיות אדם כל כך מוצלח – כזה שיודע איך להתלבש (כבר אמרתי צרפתי? אולי בעצם איטלקי) – כזה שמרגיש כמו דג במים בעולם (ולא כמו שאני כעת – מרגיש כמו דג על אופניים בעולם).
במחשבה שנייה, אולי טוב שאני ישראלי. אם לא הייתי ישראלי לא הייתי משרת בצבא ולא הייתי פוגש את אהובתי היחידה.
אני אוהב להיזכר בימים בהם שנינו שירתנו יחד בחטיבה 80 (או ביחידת מחשבים). הייתי אז סגן צעיר ואת היית פקידה (או DBA). ראיתי אותך לראשונה כשהושטת לי מכתב (או בעצם פטפטתי איתך בצ'אט במחשב בלי לראות אותך כלל). דבר התגלגל לדבר ומצאנו את עצמנו יחד באוהל סיירים בלילה מדברי (או בדירת שני חדרים ברמת גן).
התנערתי מהמחשבות הרומנטיות האלה בתחושה מוזרה שהדברים האלה (לפחות הדברים מחוץ לסוגריים) לא קרו מעולם. אני הרי לא סגן – ולא נפגשנו בצבא.
מצד שני, אסור לאבד תקווה כי אני יכול לפגוש אותך בכל רגע – אולי אפגוש אותך בעוד שעה פה על החוף? אולי תהיי שחומה, אולי בלונדינית, אבל דבר אחד ברור – את קצת תאחרי.
זה לא נורא.
עד שהיא תגיע, חזרתי להרהר במטרה שלי: האיש שאני רוצה להיות. אולי במאי? המחשבה הזאת ירדה באותה מהירות שהיא עלתה. זה לגמרי לא ריאלי. יש גבול דק בין דמיון ופנטזיה.
הנה משהו ריאלי יותר: אקנה לי טנדר ואתחיל לעבוד כעצמאי בהובלות.
כן, אני יכול לראות את עצמי מוביל כלובי תרגולות מבית שאן לעמק חפר, עוצר למנוחה בתחנת דלק ומתבדח עם נהגי משאיות.
אני? תרנגולות? משאיות? ממש לא מתאים לי. לא משהו שכדאי לי להיות.
אולי עדיף לא להיות…

אני יושב וחושב לי כך:

אולי כדאי להיות אדם אחר?
ומה כדאי לי להיות או
לא להיות
מוסר השכל: כנראה שאין ברירה אלא להיות עצמך
שבת שלום!
תודה לעלי מוהר שכתב את המילים לשיר המקורי ותודה לyירית שהציעה לי לכתוב סיפור לפיו.
והרשומה המומלצת היא – יומיים של חגיגות – בבלוג של shoshi48

מודעות פרסומת

האיש שניצח את הסטטיסטיקה

כבר כשנולד אריאל (שם בדוי, אבל זה כלום לעומת כל הנתונים הבדויים – שלא לומר המצוצים מן האצבע – שיבואו בהמשך הסיפור) ידעו הוריו שהוא נולד לגדולות.

אריאל נולד כבר בחודש השמיני – ובכך הקדים את זמנו. למרות הלידה המוקדמת שקל אריאל 3.560 ק"ג – כחצי ק"ג מעל משקל הלידה הממוצע בישראל.

הוריו של אריאל הבינו כי לבנם התחלה מצוינת. כדי לשפר את סיכוייו לנצח את הסטטיסטיקה, הם קראו לו בשם אריאל – שם בעל חמש אותיות, מעבר לממוצע השמות לבנים בישראל שעמד באותה תקופה על ארבע אותיות.

ועוד עזרה קטנה  נתנו לו הוריו – הם השיגו אישור מיוחד מהרב למול אותו כבר בגיל שבעה ימים.

אריאל גדל במהירות מפתיעה והגשים את כל הציפיות שתלו בו הוריו. הוא חייך כבר בגיל שלושה שבועות (שלושה שבועות לפני הממוצע), התהפך מהבטן לגב בגיל שישה שבועות (חודשים שלמים לפני הממוצע), ישב בגיל עשרה שבועות (כנ"ל) והלך בגיל תשעה חודשים (שלושה חודשים לפני הממוצע).

כשרשמה אותו אמו לפעוטון בגיל שנה וחמישה חודשים הוא היה גם הילד הצעיר ביותר וגם הילד המגודל ביותר בפעוטון בו זמנית. הגננת הרבתה בשבחים על התפתחותו המהירה של אריאל מבחינה פיזית ושכלית. מיותר לציין שהוא היה מושא הקנאה של כל שאר ההורים לילדים בפעוטון.

נדלג על כמה שנים (כי בסה"כ את מי מעניין ילד בגן אם הוא לא הילד שלכם של קרוביכם או של חבריכם?) ונגיע בזריזות לגיל ארבע וחצי – בו למד אריאל לקרוא ולכתוב וגם קצת חשבון – שנה וחצי מוקדם יותר מהממוצע בישראל!

כמובן שאריאל התחיל את כיתה א` בגיל הצעיר להדהים של חמש שנים וחמישה חודשים. הילד נודע ברחבי בית הספר והשכונה כילד שהקדים את זמנו. ללא כל ספק היה אריאל התלמיד הטוב ביותר בכיתה ובאופן יוצא דופן היה גם המהיר ביותר – עד כדי כך שבשיעור ספורט המורה להתעמלות לא התאפקה ומדדה את הזמן שבו רץ 100 מטר – 19.2 שניות – מהיר יותר בשנייה שלמה מהממוצע לילדים בגילו!

לא פלא שבכיתה ב` אותר אריאל כמחונן וזכה לשיעורי העשרה ולחוגים רבים. בכיתה ח` כבר התחיל אריאל ללמוד באוניברסיטה במסגרת תוכנית המחוננים, ובמהלך כיתה י"א הוא סיים תואר ראשון במתמטיקה בציון 93.2 – כך שהוא גם סיים את התואר בגיל צעיר יותר בחמש שנים מהממוצע וגם בציון גבוה יותר ב-12.3 נקודות מהממוצע באותה אוניברסיטה לאותה שנה!

אריאל הוכר ע"י הצבא כמתמטיקאי מצטיין, וכך מיד לאחר גיוסו (בגיל 17.5 – חצי שנה מוקדם מהממוצע) הוא שובץ ביחידה סודית בחיל המודיעין  שם טיפס בסולם הדרגות ולאחר קורס קצינים (אותו סיים בהצטיינות) זכה לדרגת סגן שלושה חודשים מהר יותר מהממוצע.

כמובן שהוריו של אריאל רוו נחת מהתקדמותו המטאורית ולא היה גבול לאושרם כאשר אריאל הודיע על נישואיו לחברתו בגיל המדהים של 20.3 – 6 שנים ושלושה חודשים מוקדם יותר מגיל הנישואים הממוצע לגברים בישראל באותה תקופה. לא רק זאת, אלא שהנישואים התקיימו לאחר היכרות של שלושה חודשים בלבד – שנה וחצי פחות מהממוצע.

החתונה התקיימה בפאר רב. לטכס הוזמנו 573 אורחים – 173 יותר מהממוצע – וההורים המאושרים אפילו שקלו להזמין שני רבנים שיקדשו את הזוג הצעיר (אחד יותר מהממוצע),  אך מכיוון שהסתבר שהדבר מנוגד להלכה נאלצו להסתפק בכך שאריאל שבר שלוש כוסות במהלך הטכס ( שתיים יותר מהממוצע – למרות שהשתיים האחרונות נשברו בטעות תוך כדי ריקוד סוער קרוב מדי לשולחנות).

אריאל המשיך להכות את הסטטיסטיקה – לזוג המאושר נולדו 3 ילדים (זוג תאומים ועוד בת חמודה) – 0.8 יותר מלזוג הממוצע לפי ארץ המוצא וההשכלה של אריאל ואשתו.

לאחר השחרור מהצבא אריאל השתלב חיש קל בחברת הייטק מובילה וזכה למשכורת הגבוהה פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק.

אך לא הכל התנהל על מי מנוחות – מסתבר שלאריאל היו גם שתי מאהבות (במקביל) – פי 1.5 יותר מהממוצע.

אשתו שחשדה בו שכרה לא פחות משלושה בלשים פרטיים לעקוב אחריו (פי שלושה מהממוצע) ולכל אחד מהם היא שילמה שכר הגבוה ב-30% מהממוצע לביצוע מעקבים מסוג זה.

הסוף היה כמעט צפוי… ערב אחד, לאחר שאריאל הודיע לאשתו כי הוא נשאר בעבודה כדי להשלים השקעה של 60 שעות עבודה בשבוע (20% יותר מהממוצע בהייטק) על מנת לקדם את הפרויקט שהיה בפיגור של שנתיים (רק 10% יותר מהממוצע) הוא פנה אל בית מאהבת א`, אך לתדהמתו הוא פגש שם פרט לא` גם את מאהבת ב`, אשתו ושלושה בלשים פרטיים.

אריאל חטף התקף לב במקום ומת מיד – בגיל הצעיר של 39 שנים ושלושה חודשים (וכך השלים רק 50% מתוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל).

הוריו של אריאל היו המומים מצער וישבו עליו "שבעה" שמונה ימים שלמים (14% יותר מהממוצע).

כך תמו חייו של האיש שניצח את הסטטיסטיקה (והקדים את זמנו).

ולנו נותר רק מוסר השכל אחד (מקורי, ובכל זאת גנוב): אם אדם עומד כשרגלו הימנית בדלי המכיל מי קרח ורגלו השמאלית בדלי המכיל מים רותחים – הרי בממוצע הוא מרגיש ממש נהדר.

שבת שלום!

הסיפור לשבת מכה שנית

לאור התגובות האוהדות לסיפור לשבת של השבוע שעבר, גמלה בליבי ההחלטה לספר סיפור גם לשבת הבאה עלינו לטובה. (שימו לב בבקשה שלא נאקה בליבי ההחלטה!)

כמובן שגם השבוע מותר לקרוא ביום חול…

למי שלא זוכר, אין באמת צורך בתקציר הפרק(ים) הקודמ(ים) מכיוון שכל קשר בין סיפור השבוע לסיפור השבת שעבר מקרי בהחלט (עד לא קיים).

מעשה בבחור צעיר, ושמו יהודה (כמובן שם בדוי, אך כל קשר לשם הבדוי מהשבוע שעבר מקרי בהחלט), שהיה מתלבט בבחירת דרכו המקצועית.

יהודה (ולא אזכיר שזהו שם בדוי, כדי לא ליצור קשר לסיפור של השבוע שעבר), השתחרר מהצבא לאחר שירות סדיר של שלוש שנים ביחידה שאת שמה לא  אזכיר מטעמי בטחון שדה (אבל אם תלחצו עלי ארמוז ששם היחידה מתחיל ב"ת" ונגמר  ב"ם" והיא עושה הרבה בומים), יצא לטיול ארוך במזרח הרחוק (בהתחלה הוא תכנן דווקא טיול קצר במזרח הקרוב, אך אז התברר לו היכן הוא אותו "מזרח קרוב") וכשחזר, החל לחפש את דרכו המקצועית בחיים.

ליהודה (זוכרים? יופי! כי אני לא מתכוון להזכיר שוב שזהו שם בדוי) היה ברור למדי מהן הדרישות שלו מהמקצוע אותו הוא מחפש: שיהיה מעניין (כך שלא ישתעמם בשנים הרבות בהן יעבוד במקצוע), מבוקש בשוק העבודה (כך שימצא עבודה בקלות), לא פופולארי בקרב הסטודנטים (כדי שלא יהיו לא הרבה מתחרים על המשרות הנחשקות), שהלימודים לא יהיו קשים מדי (כדי שיוכל להוציא ציונים טובים תוך כדי בילויים במסיבות), וגם לא ארוכים מדי (כדי שיוכל להתחיל להרוויח כסף בהקדם), שיכניס הרבה כסף (את זה לא צריך להסביר), שיהיה קל להתקבל ללימודים (כדי שלא יאלץ להשקיע בקורס הכנה לפסיכומטרי לדוגמא), שלא יהיה צורך להשקיע הרבה גם בעבודה (כדי שיהיה לו גם זמן לחיות) ושעצם הזכרת שם המקצוע יגרום להמיית הערצה – בעיקר בקרב בחורות (גם את זה לא צריך להסביר).

בקיצור, ליהודה (לא, אני לא אזכיר זאת!) היו אותן דרישות פחות או יותר כמו לכל בחור ישראלי בגילו (עשרים ואחת, שבעה חודשים ושלושה ימים).

הלך לו יהודה (די! נודניקים! אמרתי שלא אזכיר!) לייעוץ לבחירת מקצוע. ניסה אצל יועץ זה ואצל יועץ אחר, עבר מבדק פסיכומטרי קצר ומבדק גרפולוגי ארוך, קיבל ייעוץ חינם ממכללה א` וייעוץ בהתנדבות ממכללה ב`, בדק את מדורי הדרושים ואת הפורומים של המתלבטים באינטרנט ולא הצליח להגיע להחלטה.

המחשבה הראשונה שלו הייתה לעבוד ב"הייטק", אך לדברי הפורומים הדבר היה כרוך בשעות עבודה ארוכות וגם המשבר הכלכלי התורן הקשה על הענף (לא משהו שמזדה 3 בצבע כסף תפצה עליו).

למשך שלושה ימים תמימים היה יהודה (ששש!) נחוש בדעתו ללמוד רפואה, אך ביום הרביעי הוא גילה שמדובר בשבע שנות לימודים ארוכות ולא קלות וחוץ מזה לרופאי הנשים מגיעות גם נשים זקנות ומכוערות.

במשך 10 דקות בערך השתעשע יהודה (מבחן קצר: האם זהו שם אמיתי?) במחשבה ללמוד משפטים ולמצוא את דרכו לכורסא מרופדת היטב (רצוי בעור) של יועץ משפטי, אך אז גילה את הסטטיסטיקות המצערות בדבר מספר מסיימי לימודי המשפטים ואחוז המובטלים במקצוע.

אם לא מהנדס מחשבים, לא רופא ולא עורך דין (השילוש הקדוש של כל אם יהודיה) חשב יהודה (נכון, צדקתם) על קריירה מבטיחה בפוליטיקה. להתחיל מכורסת עור מובטחת בכנסת ולהתקדם בזריזות לוולוו ולשכה. למשך כמה ימים העתיד נראה מבטיח ויהודה (אין צורך לציין זאת) חלם בהקיץ על הקריירה המטאורית שלו, כשלפתע גילה כי שרי הממשלה כבר לא מקבלים וולוו אלא סקודה(!). כמובן שהחלום נגנז מיד… (מילא שר בלי תיק, אבל שר בלי וולוו?)

וכך חלפו להם הימים, שהצטברו לשבועות, שהפכו לחודשים. שנת לימודים אחת חלפה, יהודה (לא…) פיספס שתי שביתות מרצים ושביתת סטודנטים אחת ועדיין לא מצא את ייעודו המקצועי בחיים.

הוריו של יהודה (שדווקא הכירו אותו בשמו הלא בדוי) החלו להרגיש חוסר נעימות מסוים. אמנם בנם לא היה בן השלושים היחיד בארץ שישב בבית הוריו, חי על חשבונם ולא עשה דבר, אבל מבחינתם צרת רבים לא היתה נח (= חצי נחמה) וגם לא דבר של מה בכך (החצי השני) ולכן התחילו לשקול ללחוץ על בנם (אני מנסה לא לכתוב את שמו הבדוי כדי לחסוך בהערות בסוגריים שמקשות על רצף הסיפור) בעדינות כמובן, למצוא את עצמו כבר.

וכך, אחרי הכנות נפשיות ופיזיות רבות, פנה יום אחד אביו של יהודה (שוב עשיתי את זה!) אליו במילים אלה: "בני היקר. לא הגיע הזמן שתפתח בחיים עצמאים משלך? תרוויח קצת כסף ותקיים את עצמך? אתה יכול למצוא עבודה כבר מחר אם תרצה! (בתנאי שזה יהיה בשירות לקוחות)"

יהודה (אני כבר לא זוכר בעצמי למה משמשות ההערות בסוגריים) נעלב עד עמקי נשמתו מההתערבות הבוטה בענייניו האישיים. האם הוריו לא מבינים שהוא היה מתחיל לעבוד בשמחה כבר מחר (או בשנה הבאה לכל המאוחר) אילו רק היה מוצא את המקצוע המושלם?

ולפתע (לאחר שנה נוספת של התלבטויות) הבין פתאום יהודה (נזכרתי! זה שם בדוי) שהוא לא בזבז את כל השנים האחרונות לריק. כל הבירורים ושעות הייעוץ לימדו אותו מקצוע חשוב – ייעוץ לבחירת מקצוע.

וכך פתח יהודה (שבחר בשמו האמיתי לשם כך) בקריירה מדהימה של יועץ לבחירת מקצוע ותוך שנים ספורות הפך לגורו של כל המתלבטים בבחירת מקצוע בארץ, ואף הוזמן להרצות מעבר לים.

ומוסר ההשכל שלנו הוא: מי שלא יכול לעשות –  מלמד. (ואם לסטות לרגע מהדמות הבדויה הזאת לדמות האמיתית שלי, נוכל להשלים את הפתגם – ומי שלא יכול ללמד – מנהל)

שבת שלום!

סיפור לשבת

לפני שנים רבות, כשהייתי עוד סטודנט באוניברסיטה (ועוד עתודאי ר"ל), אהבתי מאוד להקשיב לתוכנית האגדית "מה יש".

אחת הפינות החביבות עליי הייתה "סיפור לשבת" של חזקל מוסרי.

הסיפורים עסקו בד"כ בדמויות פשוטות ואפילו יום-יומיות שקרו להן דברים פשוטים ויום-יומיים.

ותמיד (או לפעמים? זה היה מזמן…) היה לסיפורים האלה מוסר השכל.

כמחווה לעידן ההוא, ברצוני לספר סיפור לשבת משלי. (מותר לקרוא גם בימי חול):

לפני שנים רבות, בעיר קטנה שנודעה במאכליה המטוגנים, ועל כן נקראה רם-טגן, חי בחור צעיר שרק עבר אליה לאחרונה מהעיר קי. (ואם אינכן מכירים את העיר קי, נציין בקצרה כי השם קי הינו למעשה ר"ת של "קריית ים". וים זה כידוע קיצור של ירושלים, וירושלים היא עיר הבירה, כלומר נתניה בה מיוצרת הרבה בירה).

גיבורינו, לו  נקרא בשם בדוי משה (למרות שמשה הוא לא ממש שם בדווי), כונה ע"י ידידיו "משה (שם בדוי) העירקי" על שם עיר מוצאו.

למשה (שם בדוי) היו שתי בעיות עיקריות בחיים. הראשונה הייתה שלא היו לו ידידים והשנייה הייתה שהוא תמיד חלם – ועל כן ידידיו כינו אותו "משה (שם בדוי) העירקי החלמאי".

חלק מהקוראים אולי יחושו בסתירה קלה בין הבעיה הראשונה והכינוי שהצמיחה הבעיה השנייה (או ליתר דיוק, בין הבעיה הראשונה ולמכנים, או בקיצור למכנים המשותפים של שתי הבעיות).

צהרים אחד חלם משה (שם בדוי) העירקי החלמאי חלום מדהים. ובחלומו, פתח משה (שבע"ח) דוכן קטן שבו מכר לעוברים והשבים ולאנשי שלומו  כריכים משובחים ומשבע"חים כאחד. (ולמי שכבר איבד אותי – משבע"ח = משם בדוי עירקי חלמאי).

כשהתעורר משה (שבע"ח)  מחלומו, הבין לפתע כי בניגוד לחלומותיו הקודמים, חלום זה ניתן להגשמה וייתכן כי בעצם ייעודו בחיים .

שבר משה (שבע"ח) תוכנית חיסכון שפתחו עבורו הוריו שנים רבות קודם לכן, רץ לבנק להתחנן להלוואה, רץ לסניף אחר, מישכן את דירתו, לווה כסף בשוק האפור ורכש בכסף שהשיג דוכן פינתי בדרום רם-טגן במצב טוב. מעתה היה משה (שבע"ח) הבעלים הגאה של דוכן דרומי(או בקיצור בגד"ד)

כל ידידיו של משה (שבע"ח בגד"ד) נהרו לדוכן וזללו כריכים. החיים נראו טובים מתמיד, פרט לבעיה קטנה אחת – למשה (שבע"ח בגד"ד) לא היו ידידים כזכור, ולכן בעצם הדוכן עמד שומם רוב הזמן. משה (שבע"ח בגד"ד) עסק כהרגלו בחלומות על תורים ארוכים של לקוחות המגיעים מכל רחבי הארץ לדוכן שלו, אך כשהתעורר מחלומו גילה כי התור שהשתרך בחזית הדוכן מורכב בעיקר מנושים זועמים.

משה (שבע"ח בגד"ד) החליט כי הדרך היחידה לצאת מהצרות הינה להעלות את הדוכן היקר באש ולגבות את דמי הביטוח. ברגע האחרון, כשהגפרור כבר בידו, הוא נזכר שבעצם הדוכן לא מבוטח ושריפתו לא ממש תוציא אותו מהצרות.

ישב משה (שבע"ח בגד"ד) וניסה לחשוב על רעיונות אחרים לצאת מהצרות. ישב וחשב, חשב וישב, כשלפתע הגיע לדוכן דרדק כבן י"ג שנה ודרש… כריך. (לא, דרדק זה לא היה אחד הנושים. הסיבה להופעתו מיד תתבהר, אך ברמז נזכיר כי בסה"כ הדוכן נועד למכירת כריכים וזה עלול להסביר את המקרה התמוה).

משה (שבע"ח בגד"ד) התנער משרעפיו וניגש להכין כריך, אך אויה – הסתבר כי הדרדק הינו צמחוני (אלוהים ישמור) ונפשו בחלה במבחר הכריכים הרגיל – הוא לא הסכים לאכול פסטרמה ולא שניצל, לא נקניקיות ולא שווארמה. יתרה מכך, הדרדק התעקש כי רצונו בכריך בריא ללא מיונז, ללא חומרים משמרים ואפילו ללא צבעי מאכל. משה (שבע"ח בגד"ד) לא התייאש והציע לדרדק כריך בריא במיוחד עם טונה אך הדרדק התעקש משום מה כי גם טונה אינה מאכל צמחוני.

בימים כתיקונם היה משה (שבע"ח בגד"ד) בועט באחוריו של הלקוח הבעייתי ושולח אותו לכל הרוחות, אך מכיוון שבשלב זה כל שקל היה חשוב, אסף משה (שבע"ח בגד"ד) את כל התוספות שמצא בסביבתו, תפס פיתה ודחס לתוכה חומוס וטחינה, סלט ירקות וביצה קשה, פטרוזיליה וגם בצל. וברגע האחרון דחף פנימה פרוסת חציל מטוגן.

הדרדק הביט בו כלא מאמין ושאל – "זה בריא?" ענה לו משה (שבע"ח בגד"ד) – "זה סנדוויץ` בריא, יפה וחם. ח"י שקלים בבקשה!". שילם הדרדק והלך לביתו.

ובבית הדרדק שאלה אותו  אמו: "מה אכלת היום?" ענה הדרדק:" משהו חדש. סנדוויץ` בריא, יפה וחם. קניתיו אצל משה שבע"ח העירקי מבגד"ד."

תוך ימים לא מועטים צבאו רבבות חבריו של הדרדק ובני משפחתו על דוכן הכריכים הדרומי ודרשו סנדוויץ` בריא יפה וחם (או בקיצור סבי"ח).

הסבי"ח מבגד"ד התפרסם ברחבי המדינה ומשה שבע"ח בגד"ד התעשר, כיסה את החובות ואף רכש ידידים.

רק דבר אחד הוא לא הצליח לרכוש – זכויות יוצרים על הכריך החדשני. משום מה כולם התעקשו לטעון שזהו כריך שמקורו בעירק…

ומוסר ההשכל שלנו הוא: אם המצאת משהו טוב, היזהר בראשי התבות!

שבת שלום!

כולם מדברים על מזג האוויר

ואף אחד לא עושה משהו בנידון…

הבוקר, כשלקחתי את הילדים לבית הספר הרגשתי שבחוץ יותר חם מאשר אתמול בבוקר.

 זה קצת הפתיע אותי, כי בבוקר שמעתי ברדיו שצפויה "ירידה קלה בטמפרטורות", אבל לא מחיתי.

רק כשנכנסתי למכונית, גיליתי באדיבות חברת מזדה כי בחוץ שוררות 9 מעלות צלזיוס – מעלה אחת פחות מאשר 24 שעות קודם לכן. מיד התאמתי את הרגשתי לכך – מעתה אמור: "היום קר יותר מאתמול". ובכך תרמה חברת מזדה לאמוני בחזאים…

וברצינות… פעם אנשים היו יוצאים בבוקר מהבית, מסתכלים לשמים ואומרים "היום ירד גשם" או "יהיה חם" או "נראה יפה". היום אנחנו יושבים בבית ומקשיבים לחזאים, או גרוע מזה – יושבים במכונית, מסתכלים על לוח השעונים ואומרים "ממש חם היום".

האם באמת איבדנו את התחושה לגבי מזג האוויר?  האם כשאנו מתלוננים שהקיץ נעשה חם יותר והחורף נעשה קר יותר, אנו צודקים או רק מזדקנים?  ואולי בכל אשמים המזגנים?

כשהייתי ילד, לא היה לנו מזגן בבית ולא בבית הספר. לא היה לנו מזגן במכונית  (בכלל לא הייתה לנו מכונית…) וגם לא באוטובוס.

כשהיה לנו חם, פתחנו חלון (או במקרים קיצוניים הדלקנו מאוורר). כשהיה לנו קר, סגרנו את החלון (או במקרים קיצוניים "לבשנו משהו" כמו שאבי היה נוהג תמיד לומר – "קר לך? תלבש משהו!" אפשר לחשוב שבד"כ גרנו במושבת נודיסטים…)

והיום, אנחנו עוברים מהמזגן בבית למזגן במכונית, מהמזגן במכונית למזגן בעבודה, מהמזגן בעבודה למזגן במסעדה וחוזר חלילה (וחס וחלילה שבאחד מהמקומות לא יהיה מזגן…)

יום אחד ימציאו את המזגן האישי שיעטוף את כל גופנו בכל מקום, כך שלא ניאלץ להיחשף לפגעי מזג האוויר בין הבית לחניה. עד אז הבעיה היא הפרשי הטמפרטורות…

למזגן יש כפתור תרמוסטט. הייעוד המקורי שלו הינו לקבוע את טמפרטורת היעד סביב המזגן. לדוגמא –  בקיץ אפשר לקבוע שהחדר יקורר לטמפרטורה של 24 מעלות (צלזיוס. או אם אתם מתעקשים – פרנהייט)

אבל האדם הממוצע יודע שלתרמוסטט יש שני מצבים בדיוק: סיבוב עד הסוף שמאלה לקירור, סיבוב עד הסוף ימינה לחימום.

כך קורה שכאשר אנחנו נכנסים לבניין ביום חורף נעים שבו שוררות 18 מעלות בחוץ, יקדם את פנינו גל חום כבד של 30 מעלות, ואילו ביום קיץ חם נוכל לקפוא בבנין בטמפרטורה לא הגיונית של 14 מעלות.

פעם חשבתי שזו תופעה ישראלית, אך לאחר שיטוטים קצרים ברחבי העולם, גיליתי כי התופעה משותפת לעמים רבים בעולם.

ובכל זאת אנחנו מקשיבים לחזאים. כנראה כדי לדעת האם לקחת איתנו סוודר בקיץ (כי יהיה חם בחוץ ולכן קפוא בפנים) או ללבוש מתחת למעיל רק טי-שירט קצר (מסיבות דומות, אך הפוכות).

אבל האם החזאים צודקים? בארץ הם צודקים רוב הזמן. בין מאי לאוקטובר הם יכולים לחזות בביטחון רב כי מזג האוויר יהיה "דומה" (זהו ללא ספק מזג האוויר הפופולארי ביותר בארץ) ולפעמים אפילו הם יכולים להסתכן בקביעה כי יהיה "חם". הנועזים שבהם יכולים אפילו לומר כי יהיה "חם מן הרגיל לעונה"!

רק חבל שמד הטמפרטורה במכונית מוכיח כל פעם מחדש שהם טועים במידת החום, אבל אני לא רוצה להיות קטנוני. אם בחוץ 28 מעלות, 30 מעלות או 32 מעלות אני עדיין יכול לדעת בוודאות שאצטרך לקחת סוודר לעבודה.

אבל מה קורה בחורף?

בחורף לפעמים יורד גשם –  וזו יכולה להוות בעיה גם לחזאי המנוסה ביותר באמירת "מחר יהיה דומה". אבל לא חזאים כחזאינו ייבהלו: בדיוק לימים הבלתי ברורים האלה שעלולים ליפול עלינו בין נובמבר למרץ הם המציאו את "גשם מקומי", "ממטרים פזורים" וכמובן "50% סיכוי לממטרים". ירד גשם? כמו שהחזאים אמרו! לא ירד גשם? זה בדיוק מה שהם אמרו…

שמעתי על הרבה ימים בהם הגשם המקומי ירד רק במקום אחד – בית דגן.

אבא שלי אמר פעם שבימינו יש לחזאים כלים הרבה יותר מדויקים מאשר בעבר. באמצעות תמונות לווין הם יכולים היום לראות את ענני הגשם כבר מעל איטליה. אבל כנראה הם לא יכולים לצפות לאן הם יפנו… מזכיר לי סיפור פנטזיה שקראתי בילדותי על אדם שנקלע לכפר מבודד בו כל התושבים התעוורו לפני דורות רבים כתוצאה ממחלה גנטית. גיבורנו חשב שהוא יוכל להיות שם המלך, אבל למד בדרך הקשה שלעובדה שהוא רואה אין כל יתרון. יום אחד הוא מנסה להתהדר בכך שהוא יכול לראות מישהו מגיע מרחוק – לפני שהוא נכנס לטווח שמיעה – אבל לפני שהוא מגיע אליו הוא סוטה מהשביל והולך לכיוון אחר. אם גיבור הסיפור היה לומד מטאורולוגיה, הוא היה מודיע לשומעיו כי יש 50% סיכויים שאותו אדם יגיע.

בפעמים הלא רבות שראיתי את התחזית בטלוויזיה, שמתי לב לעובדה המעניינת כי החזאי התמקד במזג האוויר שהיה היום (כולל הוכחות), הרחיב על מזג האוויר הצפוי בערים שונות בעולם (ונראה אתכם מוכיחים שהוא טועה!) ובשלושים השניות האחרונות הוא עובר בחטף על מזג האוויר של מחר (יהיה דומה).

אפשר להאשים אותו (או אותה)?

לסיכום, הייתי אומר שיש הרבה מן המשותף בין חזאי מזג האוויר לבין האסטרולוגים. מזג האוויר, כמו הכוכבים , היה ויהיה. הוא אולי ישפיע עלינו ואולי לא. החזאים והאסטרולוגים ימשיכו לומר שהם יודעים מה יהיה ואנחנו נמשיך בחיינו בלי קשר…

חלק ממה שרציתי שתדעו על שוקולד ואולי לא מעניין אתכם

בשבת חגגה בתי את יום הולדתה ה-10 בסדנת שוקולד (אם מישהו מחפש המלצות – יש).

הארוע לימד אותי מעט דברים חדשים על שוקולד הביא אותי למחשבות קיומיות בנושא. מהו שוקולד? למה הוא טעים כל כך? למה אנשים מתמכרים אליו? ולמה הוא גורם לי להרגיש טוב?

רשומה זו אולי תענה על חלק  מהשאלות.

אבל נפתח בשתי אזהרות:

– אכילת שוקולד מופרזת עלולה להוביל להשמנה, חורים בשיניים ולכלוך

– ציטוטים מרשימה זו ו/או מתן אמון במידע המובא בה עלול לפגוע בתדמית האנשים האינטליגנטיים שהצלחתם להנחיל לעצמכם בשנים האחרונות

(ולא שאני מנסה לרמוז שאתם לא אנשים אינטליגנטיים! להיפך! עצם העובדה שאתם קוראים את הבלוג שלי מראה שאתם אנשים מאוד אינטליגנטיים. למעשה את/ה אינטליגנטי/ת יותר ב-20% ממוצע הגולשים בתפוז.)

וכעת, אחרי האזהרות נעבור לנושא הרשומה.

תמיד ידעתי שמקורו של השוקולד באמריקה. לטענת אחד האורחים שלנו השוויצרים משוכנעים כי הם המציאו את השוקולד. אם תשוו את טעמו של שוקולד לינדט תוצרת שוויץ לטעמו של שוקולד הרשי תוצרת ארה"ב, אני מניח שתבינו את מקור הטענה. מדהים שהיבשת שנתנה לנו את השוקולד לא מסוגלת להפיק שוקולד טעים. (אני יודע ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח" אבל אני חושב שגם קשה להתווכח ש"שוקולד" הרשי ממולא בחמאת בוטנים הוא מין יצור בעל טעם אקזוטי שלא הייתם מאחלים לאף אחד).

השוֹקוֹלָטְיֶיה שהעביר את הסדנא אצלנו סיפר כי האינדיאנים האמינו ששוקולד הוא תרופה למחלות רבות. דבר זה שימח מאוד את הילדים שהתחילו לדמיין את הביקור הבא אצל הרופא: "תנשום עמוק… תנשוף… כן, זו שפעת. אני ארשום לך 200 ג` שוקולד חלב".

מה שהוא שכח לציין שהשוקולד של האינדיאנים לא הכיל סוכר. לעומת זאת הוא הכיל פלפל צ`ילי… אני באופן אישי מאמין שפלפל צ`ילי באמת יכול לרפא מחלות רבות (הכל תלוי במינון) אבל בויקיפדיה למדתי שהמרכיב הפעיל בשוקולד – התאוברומין – הוא באמת תרופה טובה נגד שיעול.

נראה לי שבפעם הבאה שאותקף בשיעול אנסה ליקר שוקולד מתובל בצ`ילי. אם זה לא יפסיק את השיעול זה בודאי יחסן אותי מפני מחלות עתידיות.

השוקולד מגיע בארבעה סוגים  עיקריים. כולם מכירים את החלב, המריר והלבן. לפי ויקיפדיה הסוג הרביעי הוא "שוקולד כהה" שהוא למעשה שוקולד חלב עם פחות סוכר. אבל אני יכול לדמיין כמה מועמדים אחרים לתואר "השוקולד הרביעי":

– צימקאו – כי בכל זאת הוא מופיע ביותר מדי מאכלים שבעצם דורשים שוקולד

– שוקולד למריחה "השחר העולה" -אצל רבים מאיתנו זה השוקולד של ילדותנו

– שוקולד פרה – כי אצל לא פחות רבים הוא השוקולד

– שוקולד מרוח סביב הפה – השוקולד הנפוץ ביותר אצל ילדים

לסיום, אני חייב לציין את הדבר החשוב ביותר שלמדתי בסדנת השוקולד: בניגוד לאמונה הותיקה שלי, אפשר לאכול יותר מדי שוקולד. ויותר מדי שוקולד גורם לבחילה. זה לא נעים.

הלכתי לרופא לטפל בזה והוא רשם לי 100 ג` שוקולד בלגי משובח.

בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה

היום, בעומדי בפקק הקבוע של הבוקר בכביש 4 (שאבא של אשתי מכנה "מגרש החנייה הארוך ביותר במדינה") חשבתי לי שאני לא אוהב פקקי תנועה. פשוט לא אוהב אותם.
אולי זה עוד משהו דפוק אצלי ואולי סתם הנטייה שלי לשחצנות. אם פקקי התנועה טובים לכולם, למה דוקא אני לא נהנה מהם?
לרגע אחד עלתה בי ההשערה כי יש בודאי בין אלפי הנהגים בפקקים עוד כמה שלא כל כך נהנים. אבל אם זה כך, מה גורם לכולם לצאת מהבית בשמונה בבוקר ולהזדחל לאיטם בקופסת פח גדולה ששוויה עשרות אלפי שקלים ויותר לאורך קילומטרים רבים?
פקקי תנועה הם כמו מזג האוויר… כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון. הרי אם באמת הייתי רוצה לעשות משהו, אולי פשוט הייתי מוותר על הנסיעה במכונית ולוקח רכבת. גם חוסך לי את התסכול שבפקק, גם מפנה מכונית אחת מהדרך, וגם חוסך בזיהום האוויר.
ואפילו פתחו תחנת רכבת במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי לפני שנה או שנתיים…
הבעיה היא שאני יודע חשבון. 5 דקות הליכה לתחנה + 5 דקות המתנה לרכבת + 20 דקות נסיעה ברכבת + 20 דקות הליכה מתחנת היעד לעבודה = 50 דקות בסה"כ. ואילו במכונית שלי, בפקקים, אני מגיע בד"כ לעבודה תוך 30-40 דקות.
שלא לדבר על הדרך חזרה, שאותה אני עושה בד"כ ב-20-25 דקות במכונית (ואותם 50 דקות ברכבת)
ומה לגבי אוטובוס? בדקתי גם את האופציה הזאת. לאוטובוס לוקח 50 דקות בלבד להגיע מהבית שלי לעבודה -אלא אם יש פקקים. והוא גם עובר בתדירות מאוד נוחה – שלוש פעמים בבוקר ופעמיים אחרי הצהריים.
אז אני יושב במכונית שלי, ובעצם מצבי לא רע בכלל. יש לי מזגן (שאפילו לא צריך ב"חורף" הזה) ויש לי רדיו וכמובן יש לי טלפון נייד (עם דיבורית) שאפשר לנצל כדי להציק לאנשים שכבר הצליחו להגיע לעבודה (איך אמרו בפרסומת של פלאפון לפני הרבה זמן? "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה". הם רק לא חשבו על אלה שכבר הגיעו לעבודה והעמיתים שלהם מצליחים להפוך להם את שעת העבודה לשעה אבודה…).
ולא לשכוח – יש לי אף שאפשר לחטט בו, אם אני רוצה להצטרף לספורט הלאומי של ישראל בפקקים. אבל ספורט מעולם לא היה כוס התה שלי…
אחרי שגמרתי להציק לכל האנשים שאני מכיר (לשלושתם) ועניתי לשתי טעויות במספר (משה מבנק דיסקונט בפולג דוקא נשמע לי סימפטי, אבל האובר-דרפט שלי מספיק לי – אני לא צריך גם את זה של נדב) הדלקתי את הרדיו. לגלגל"צ יש רשימת השמעה מאוד מוצלחת. היא קולעת לטעם של כולם בארץ – אבל לא כולם בבת-אחת. פירוש הדבר הוא שעל כל שיר שאני אוהב יש אחד שאני לא אוהב ואחד שאני ממש לא סובל. בגלי צה"ל מדברים כל הזמן. החדשות רק מגדילות את הדיכאון. עוד פעם ברק או נתניהו? לכל התחנות האחרות אי אפשר להקשיב יותר מעשר דקות בלי לעבור למקבץ פרסומות קצר. או ארוך. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לקרוא ספר ששמעתי עליו פרסומות ברדיו. וגם לטלפנים של ביטוח ישיר אני לא מאמין…
בקיצור, ההאזנה לרדיו הופכת לזיפזופ מהיר בניסיון להתחמק מהפרסומות, הברבורים והשירים שאני לא אוהב. אמנם על הכביש אני לא עובר 20 קמ"ש, אבל ברדיו אני יכול להחליף שש תחנות בדקה!
ומה שמשותף לכל התחנות זה התשדירים של האגודה למלחמה בדרכים (או בשמה הפחות ידוע "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים") "אתה נוסע במכונית החדשה…" (לא כל כך… כבר תיכף בת שלוש. עושה רושם שחצי מהמכוניות מסביב חדשות יותר), "מכוון את הGPS " (אבל אין לי! אני  לא צריך קול מסונתז שיסביר לי איך לנסוע מהבית לעבודה) "רק אל תשכח!" (כאן הקול הופך מנינוח למאיים. אני מתחיל להילחץ. מה כבר שכחתי?) "אל תוריד את העיניים מהכביש!" (אפילו אם נמאס לי מהפגוש של המכונית שלפניי?) ואז שורת המחץ – "גם יום חלום יכול להיהפך לאסון!" אבל מתי כבר יהיה לי יום חלום? אולי אם הייתי נשאר בבית במקום להצטרף לפקק הייתי יכול לחלום עוד קצת ולא הייתי חווה את האסון המכונה-  "להלן מצב התנועה בכביש" (הפסקה) "4" (הפסקה) "לכיוון" (הפסקה) "דרום" (הפסקה) "מצומת" (הפסקה) "רעננה" (הפסקה) "למחלף" (הפסקה) "מורשה" (הפסקה) "חל עומס קל".
כן, שכחתי לציין שגם אני מכור לדיווחי התנועה. (מילא אני… הילדים שלי כבר מדקלמים במקהלה עומסים נבחרים)
אפילו שכבר בחרתי באיזה דרך לנסוע, ואין לי שום אפשרות להתחרט, אני מקשיב לדיווחים בגלגל"צ כל רבע שעה, ולמוקד התנועה של קול ישראל ולשירותים המסחריים של החברות הסלולאריות. אולי זה עושה לי טוב לדעת שגם הכביש השני פקוק. ואולי זה היצר התחרותי שלי – אם שסק תיזמנה 15 דקות מרעננה למורשה, האם אצליח להשיג אותה או אפסיד במירוץ?
זהו. הגעתי למורשה. עכשיו רק נשאר לחכות שני רמזורים ולטוס קילומטר וחצי במהירות מסחררת של 100 קמ"ש לכיוון הפקק הבא.
מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש עוד לצפות? כנראה לעוד פקק…