היום בלוגולדת! (סוג של)

היום לפני עשר שנים (!) ב-10.12.2008 – פרסמתי את הרשומה הראשונה בבלוג. כמובן לא פה, אלא בבלוג המקורי שלי בתפוז.

נהוג בתפוז לציין תאריכים כאלה ולקרוא להם "בלוגולדת". התלבטתי קצת אם יש טעם לציין את היום כאשר הבלוג בו פרסמתי כבר לא באמת קיים (או לפחות לא פעיל) אבל החלטתי (מהר מאוד) שכן: זהו בעם לא יום ההולדת של הבלוג הפיזי אלא יום הולדת רעיוני שלי כבלוגר.

 

כן, היום אני חוגג עשור שלם להיותי בלוגר! בהחלט  יש סיבה לחגיגה. או שלא.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail

 

 

נר לי דקיק – סיפור לשבת שלפני חנוכה

נריה (שם בדוי) דאגה מאוד לבנה נר (שם בדוי גם כן). הוא היה דקיק כל כך!
מכל הבחינות האחרות היה נר ילד נורמלי ככל הילדים. הוא אהב לשחק, שנא ללמוד, אהב שוקולד וחטיפים, שנא ירקות ובמיוחד אהב לשיר.
אבל הוא היה כל כך דקיק… בפרופיל כמעט לא ראו אותו.
אביו של נר, אבנר (כמובן) לא ראה סיבה לדאגה. "כל עוד הילד בריא ומאושר" – הוא נהג לומר – "מה זה משנה האם הוא עבה או דק?"
אבל נריה לא נרגעה. היא לקחה את נר לרופאים שונים ומשונים, התייעצה בפורומים באינטרנט ואפילו הצטרפה לקבוצת תמיכה להורים לאנורקטיים (או ליתר דיוק הורים לאנורקטיות), למרות שכבר אחרי מפגש אחד היא נאלצה להודות שלבנה אין אף תסמין של אנורקסיה פרט לדקיקותו הרבה.

להמשיך לקרוא

העצלנות משתלמת

צילי (שם בדוי) הייתה עדיין גורה צעירה כאשר הוריה שמו לב (בדאגה כמובן, כטבעם של הורים) שהיא שונה מכל אחיה ואחיותיה. בעוד כל אחיה ואחיותיה השתוללו, רצו וקפצו (כמו שמצופה מגורים צעירים), צילי הקפידה לישון הרבה וגם כשהייתה ערה היא הקפידה לעשות הכל לאט. אפילו מאוד לאט. היא הלכה לאט, אכלה לאט ושיחקה לאט מאוד.

בהתחלה ההורים ניסו לדבר איתה כדי להבין מה הבעיה. צילי טענה שאין כל בעיה. היא הדגישה ש"החיפזון מן השטן" וגם "דברי חכמים בנחת נשמעים". היא סיפרה להוריה על הצב שניצח את הארנב והזכירה כי הסבלנות משתלמת.

ההורים קצת כעסו על עצמם מכיוון שהם לימדו אותה את כל הפתגמים האלה וסיפרו לה על הצב והארנב. הם מיהרו (!) לקחת אותה לרופא שבדק אותה היטב במשך זמן רב (רק לחכות עד שהיא תשתעל לקח למעלה מעשר דקות) והגיע למסקנה שהכל בסדר. הוא ציין שהגורה בריאה כמו שור אבל לדעתו קצת עצלנית. הוא גם המליץ לקחת אותה לפסיכולוג גורים ידוע.

הפסיכולוג אבחן מיד שאכן יש בעיה. הוא אמר שהטיפול ייקח זמן רב (במיוחד בהתחשב בכך שבשיחת ההיכרות הצליחה צילה לומר שני משפטים במשך 45 דקות) וגם יעלה הרבה כסף.

בנקודה זאת נקלעו ההורים לדילמה קשה: מצד אחד הם רצו את הטוב ביותר לבתם. מצד שני, לא היה להם כסף. הם אפילו לא היו בטוחים מהו כסף: הם חיו ביער, טיפסו על עצים ואכלו עלים. מאיפה הם יוכלו להשיג כסף?

אבל הם לא היו מוכנים לוותר בקלות. הם ישבו בערב בקרחת היער החביבה עליהם וניסו לטכס עצה – כיצד יוכלו להשיג כסף.
הדיון כמעט הגיע למבוי סתום כאשר אמא של צילי נזכרה שביער צומח עץ בשם המשונה מעט "צרקופיה כסופה". אם העץ הוא כסוף, עליו או פירותיו ודאי עשויים מכסף, או לפחות מכילים כסף, או שווים כסף.

כל המשפחה שיבחה את אמא על חוכמתה הרבה וכולם (פרט לצילי) הסתערו על עץ הצרקופיה במהירות ושמחה מתוך כוונה ברורה לאסוף כמה שיותר עלים ופירות בזמן קצר.

ואכן תוך זמן קצר להדהים ירדה כל המשפחה מהעץ. אבל, באופן מפתיע, במקום לרדת ממנו בצהלות שמחה עמוסים בהרבה פירות ועלים השווים הרבה כסף, הם ירדו בצרחות כאב, בידיים ריקות, מתגרדים בכל גופם.

מסתבר שעל העץ (או למעשה בתוכו) חיו נמלים מרושעות במיוחד. ברגע שמשפחתה של צילי טיפסה על העץ, הנמלים יצאו להגנתו ונשכו את בני המשפחה באופן מכאיב מאוד.

בעוד בני המשפחה מתגלגלים סביב העץ ומנסים להיפטר מהנמלים שנצמדו אליהם, הם שמו לב לצילי שצעדה לאיטה לכיוון העץ. אמא ואבא התחילו לצעוק לכיוונה אזהרות שונות, אבל היא לא שעתה אליהם (תמיד רציתי להשתמש במילה הזאת בסיפור!) והמשיכה באיטיות אך בנחישות לצעוד אל העץ.

אבא של גילי כמעט הצליח לעצור בעדה, אך ברגע האחרון ננשך שוב ע"י נמלה והתקפל בכאב.

צילי טיפסה על העץ ולתדהמת כולם התחילה לאכול (לאט כמובן) מהפירות והעלים של העץ.

לאחר שאכלה ושבעה היא ירדה מהעץ והודיעה לבני המשפחה כי החיפזון מן השטן – כמו הנמלים שעל העץ – אך נראה שהן לא מטרידות את מי שמתייחס לעץ בסבלנות.

מאז ועד היום בני המשפחה של צילי ניגשים לעץ בסבלנות ובאיטיות וידועים בכל העולם כעצלנים.

מוסר השכל: אם החיפזון מהשטן, האיטיות היא ללא ספק מן המלאכים

שבת שלום!

הסיפור מבוסס על עובדות מעניינות: העץ אכן קיים והוא חי בסימביוזה עם נמלים המתגוררות בגזעו וממהרות לתקוף כל מי שמנסה לפגוע בו. אבל העצלנים הולכים על העץ מאוד לאט ובעדינות, כך שהנמלים לא חשות בהם ולא תוקפות אותם.

ניתן לקרוא על העץ, הנמלים והעצלנים כאן (באנגלית).

תודה לעננת שסיפרה לי על העץ המיוחד והיתרון של עצלנים על חיות אחרות בהקשר לעץ זה וסיפקה לי גם קישורים מתאימים.

והרשומה המומלצת היא – Migrating to See the Birds at the Lower Klamath National Wildlife Refuge – בבלוג של Mamma Quail

כאב ראש

כאב לי הראש. קורה. למי לא כואב הראש לפעמים? זה סימן טוב שכואב לך הראש: סימן שיש לך ראש.
לא התרגשתי. שתיתי קפה שחור חזק. אבל הכאב לא עבר… שתיתי נס קפה אבל גם זה לא עזר.

אכלתי שוקולד (מריר משובח). שמעתי ששוקולד הוא תרופה מצוינת נגד כאבי ראש. והוא גם בריא באופן כללי וטעים.

באמת היה טעים, אבל הראש עדיין כאב.

להמשיך לקרוא

נשל הנחש – סיפור לשבת

אפעה (שם בדוי) היה תמיד נחש קצת יוצא דופן. בעוד שנחשים אחרים תמיד ידעו מה הם רוצים ולאן הם הולכים, אפעה היה תמיד מתפתל הרחק מאחור.

הזחילה האהובה עליו הייתה בזיג-זג – צעד קדימה, צעד אחורה, צעד ימינה, צעד שמאלה.

הוריו של אפעה הצעיר היו מודאגים. אמו תמיד טענה כי אם ברצונו להיות ערום כנחש עליו להיות נחוש יותר ולהתקדם אל המטרה בתנועת עקלתון ישרה. ואילו אביו – שהיה בד"כ נחש שתקן – אמר רק  שהוא לא מצליח לנחש כיצד בנו האלף חמש מאות שלושים ושישה יצא דופן.

הבעיה העיקרית של אפעה הייתה בעצם שלא היה נחוש מספיק. במקום להסתפק ב-"סססס" המקובל על אחיו ואחיותיו הוא דגל ב"הסססססנות".

ובכל זאת הוא הצליח לחיות חיים ראויים לנחש המכבד את עצמו. הוא אמנם זחל על גחונו ואכל עכברים מפעם  לפעם, אבל החיים שלו היו בסססך הכל שקטים ומאושרים.

יום אחד הרגיש אפעה חוסר נוחות מסוימת. זה התחיל בתור תחושת נמלול בצד שמאל של גופו. בתחילה הוא חשב כי אכן שוב נמלים מסתובבות על גופו (כי כמו שאחיו היה אומר – מי שישן בין אבנים שלא יתפלא כשיקום עם נמלים) אך פיתולים מהירים לימין ולשמאל גילו לו כי אף חרק לא נמצא על גופו. תחושת הנמלול התחילה להציק לו – הוא חשד שאולי מדובר בסימנים מקדימים להתקף לב והחל להזדחל לכיוון בית החולים הקרוב לחיות בר, אך בדרך תחושת הנמלול התחלפה בתחושת גירוד שהתפשטה אט אט אל כל גופו.

אפעה היה בטוח שזהו סופו. לחרדתו הרבה הוא גילה כי בעוד הוא זוחל קדימה (בזיג זגים) חלקים נבחרים מעורו (עצמו ובשרו) זוחלים אחורנית…  ואז הוא נזכר בספרות הזואולוגית הענפה עליה זחל בימי נעוריו וכמובן בשירו של מאיר אריאל – והוא הבין שהוא חווה כעת התנשלות והוא סוף סוף (או כפי שדודו היה נוהג לומר – סססוף סססוף) עומד לעבור ממעמד של נחש צעיר הסססן ופוחז למעמד של נחש בוגר ומיושב בדעתו.

אפעה התרגש מאוד. לכך הוא ציפה כל חייו! הוא כל כך רצה כמו חדש למחוז חפצו להגיח!

לאחר שסיים להתנשל הוא החל לזחול בנחישות קדימה ואז לפתע נעצר. העור החדש לא היה נוח כל כך.

הוא הביט מעבר לכתף (שלא הייתה לו) אל הנשל המיותם ששכב על השביל. הוא התקדם עוד קצת – כבר לא בנחישות רבה – ושוב עצר והביט אל הנשל. כך זה המשיך עוד כמה דקות עד שלבסוף אפעה הסתובב וזחל במלוא המהירות – נחוש (אולי לראשונה בחייו) להידחק אל תוך העור הישן.

כשהגיע למחוז חפצו הוא ניסה בכל הכוח להידחק אל הנשל. לחרדתו הרבה הסתבר לו כי העור הזה – ששירת אותו נאמנה תקופה ארוכה כל כך – בעצם קטן עליו. אך הוא לא וויתר. הוא משך ודחף והתכווץ ונלחם והיה כל כך מרוכז במשימתו עד שלא שם לב ל…

חווה החיוויאית (שם בדוי) עפה גבוה בשמים ותרה לה אחר ארוחת צהרים. סיסמתה של חווה הייתה תמיד – "הטוב בנחשים – רוצץ גולגולתו"  ולכן כשמראה הנחש המתפתל למטה משך את תשומת ליבה היא צללה לכיוונו במהירות. תוך שניות היא אחזה את הנחש בטפריה ועלתה חזרה לשמים.

אפעה ההמום נשמט מתוך הנשל שנישא אל על (פרסומת סמויה?) ונחת בשלום על האדמה. הוא זחל בזריזות למחסה הקרוב ובירך הגומל.

האירוע שינה את חייו של אפעה לנצח. סססוף סססוף הוא ידע מה הוא רוצה. אפעה הפך לטרנסססוסססטייט חמוד/ה בשם ג`נט וייסססססס ומאז הוא מופיע בסיפורים לשבת (למבוגרים בלבד).

מוסר השכל: סססוף טוב הכל טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – טיול כוכב לאגם גרדה – יום 8/8 – חוזרים לארץ וסיכום – בבלוג של יעל כהן

 

סטורי לשבת

שלום,קוראים לי אורנה (שם בדוי) ואני רוצה להתלונן,או כמו שאומרים אצלנו – טו פייל אה קומפליין – על מה שקרה לי בשבוע שעבר.
סו, מה שהיה היה ככה. אי מין – אולי אני יתחיל עם קצת רקע. יענו בקגראונד.
אני אמנם ישראלית צברית שורשית שאוהבת את  המדינה שלנו יותר מכל אחד אחר בעולם,אבל יצא לי לגור באמריקה (כלומר בניו יורק – ממש על הפיפט) כמה שנים. ככה שאנגלית זה ממש כמו סקונד מאדר טאנג בשביל מי.
מאז שחזרתי לארץ אני מחפשת עבודה שתהלום את כישוריי. אני ורי אדיוקטד כמו שאומרים. אחרי הצבא למדתי ביולוגיה ואחר כך שגרנו בסטייטס למדתי בקולג' קומפיוטר סיינס במשך ארבע לונג שנים. זותומורת שיש לי כמעט שני תארים – כמעט תואר ראשון בביולוגיה ואז כמעט עוד תואר – שזה תואר שני –בקומפיוטר סיינס. זותומרת שאני מה שנקרא אקדמאית או כמו שאומרים אצלנו קולג' גראדואייט.
אז כמו שאמרתי, אני מחפשת עבודה מתאימה, אבל המצב בארץ קשה. פה זה לא אמריקה שלכל קולג' גראודאייט נותנים עבודה מפוצצת בכסף נו קוושטיון אסקד. פה – במדינה המפגרת שלנו (אקסקיוז מי פור ביאינג ישירה איתך) בכל אינטרויו מתקיפים אותך בשאלות – בת כמה את? כמה ילדים יש לך? באיזה גיל? למה לא עשית צבא? איפה למדת? באיזה מהירות את מקלידה? מכירה וורד?
אני אין פרינסיפל לא מוכנה לענות על השאלות האלה כי הן ממש קוראות לאפליה מתקנת. אז נו וונדר שלא מצאתי עבודה עד כעת.
אבל בשבוע שעבר היה השיא. ראיתי מודעה בניוזפייפר ש"למשרד בהרצליה דרושה מזכירה עם 5 שנות ניסיון, ידע באופיס חובה,אנגלית שפת אם, ידיעת שפות נוספות יתרון".
אז איי סיי טו מייסלף: "אורנה! זו המשרה בשבילך! את כבר חמש שנים מזכירה לכולם מה לעשות, היית בהמון אופיסס, האנגלית שלך ממש שפת אם ואת יודעת גם עברית שזה ממש שפות נוספות ".
אז שלחתי את הסי.וי שלי וזה ממש לא היה סורפרייז שהם התקשרו להזמין אותי לראיון.
איך שהגעתי לאופיס שלהם הבנתי שזה דה-פלייס בשבילי. לייק, יו קנו, שטיחים מקיר לקיר ואווירה אנגלו סקסית כזו כמו שאני רגילה מהתקופה שגרתי בסטייטס (לא רחוק מהפיפט).
אולמוסט שכחתי לציין שהם אמרו שהראיון יהיה באנגלית ואני אמרתי – "נו פרולבם! אינגליש איז מיי מאדר טאנג!"
בקיצור, היה מאוד מכובד. הציעו לי קופי או טי ואז נכנסתי למשרד של המראיין – טיפוס ורי נייס שמיד ידעתי שאני רוצה שיהיה הבוס שלי.  אבל מה? הוא לא דיבר עברית. זה לא פרובלם בשבילי.
הוא עשה לי: "פליז אינטרודיוז יורסלף" אז אמרתי: "אורנה (פייק ניים) האו דו יו דו?" אבל נראה כאילו הוא מצפה למשהו אחר. הייתה קצת שתיקה מביכה ואז הוא אמר: "טל מי אבאוט יורסלף"
סו אמרתי לו: "אס איי סייד,מיי ניימ איז אורנה. איי'מ 34 יירז אולד אנד איי לוב ריקודי עם וגם קרייזי אבאוט מזון בריאות אורגניק. איי הב טרי וונדרפול קידס אנד דה ביג וון איז מחונן אנד…"
אבל אז הוא עצר אותי ואמר: " סורי,איי סי איי ווז מיסאנדרסטוד. איי מנט טו אסק יו טו אקספליין ווי יו סי יורסלף פיט דה פוזישן"
יש דבר אחד שאני לא מסוגלת לעבור עליו בשתיקה וזה הטרדה מינית. מי הוא חושב לעצמו שהוא? ככה להתחיל לדבר איתי על פוזישנס? מה הוא חושב שאם אני בלונדינית (לפעמים) אז אני איזי טו גט?
קמתי מיד והתחלתי לצעוק עליו: "הו יו טינק יורסלף? יא חתיכת זירו!!! איי ויל סו יו פור אול דה כסף יו גוט יא חרה! איי הב א וורי וורי גוד לוייר אנד אי קנו איי ויל וין דה קייס!"
הוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו. הוא כנראה רגיל לבחורות שישר נכנסות לפוזישן כשהוא ג'סט אסק דם.
יצאתי משם כמו טורנדו.
לא עברו טו דייס וקיבלתי טלפון מהמשרד שבו דיי סיי שאיי דידנט גאט דה ג'וב. זה לא שזה היה ביג סורפרייז – היה לי ברור שהם לא ירצו אותי וזאת אפליה מתקנת.
אז בקיצור, יו סי, אני רוצה טו סו דם פעמיים – פעם ראשונה על סקסואל הארסמנט ופעם שניה על אפליה מתקנת.
וט יו סיי? איי דונט הב א קייס?  איי ויל סו יו טו! חרא של מדינה פה! אני יחזור לסטייטס ועוד נראה איך המדינה המחורבנת הזותי תסתדר בלעדיי!
מוסר השכל: יו קנו, נוט אול דה יורדים הם נפולת של נמושות – חלק הם בריחת מוחות!
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – הרחוב בכפר הדונג – בבלוג של צלמת טבע