האנדרטה לממיתים עצמם באוהלה של תורה (סיפור לשבת)

אותו יום התחיל כיום רגיל בחייו של אלישע כהנוביץ-מזרחי (שם בדוי), מנהל המחלקה לשיפור התדמית במשרד האנדרטאות וימי הזיכרון.

הוא התעורר כרגיל, שתה את הקפה כרגיל ויצא למשרד ברכבת כרגיל. בתחנת הרכבת הוא אסף כרגיל את העיתון החינמי שלו. כשהוא התיישב לקרוא את העיתון ברכבת כרגיל, הסתיים במפתיע החלק הרגיל של היום.

אחת הכותרות בעיתון דיברה על 6000 (או יותר) בחורי ישיבות הממיתים עצמם באוהלה של תורה כל שנה.

אלישע קרא בשקיקה ראיון עם סגן שר הבריאות בנושא סוגיית  גיוס בחורי הישיבות. סגן השר סיפר על הבחורים המצוינים המוסרים את נפשם על קידוש השם בכך שהם מקדישים את חייהם ללימוד התורה ובזכותם אנו בטוחים כאן בארצנו ומנצחים תמיד את אויבנו המסוכנים. (אם אנחנו מפסידים זה בגלל חילול שבת).

אלישע הבין פתאום מה חסר למשרדו: לכל חייל שנפל יש מצבה כזו או אחרת. בכל שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל והנופלים בפעולות האיבה.

אפילו לרבים מההרוגים בתאונות הדרכים הוקמו אנדרטאות ברחבי הארץ. אבל מה לגבי האברכים שהמיתו עצמם באוהלה של תורה ובמותם ציוו לנו את החיים? כמה אנדרטאות הוקמו לזכרם?

לאלישע הייתה הרגשה שהוא מעולם לא ראה אף אנדרטה או אפילו אנדרטונת לזכרם של אותם בחורי ישיבות.

והלא חשיבותם למדינה גדולה לאין ערוך מחשיבותם של החילוניים!

כדי שלא ייתפס בטעות מביכה, זימן אלישע את צוות משרדו לישיבה דחופה (ישיבה של דיבורים, לא תלמוד תורה) והטיל על עוזריו לבדוק האם קיימות בארץ אנדרטאות לזכרם של תלמידי הישיבות (כן אלה של תלמוד תורה).

המיפוי המקיף ארך חמישה שבועות שבמהלכם סקרו אנשי המשרד (בליווי מתנדבים רבים בתשלום) את כל האנדרטאות בארץ  והגיעו למסקנה החד משמעית כי אין אף לא אנדרטה אחת לזכר בני הישיבות. אפילו לא אחת.

גם אין יום זיכרון רשמי.

לא מושמעת צפירה ואף אחד לא עומד דום.

פלא שהחילוניים לא זוכרים את תרומתם הרבה של בני הישיבות לביטחון המולדת?

נמצאה רק נחמה אחת קטנה: לפחות היתומים והאלמנות של הגברים הנועזים שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה קיבלו קצבאות מהמדינה.

אלישע יצא לפעולה מיידית. טובי הפסלים והאדריכלים תכננו את האנדרטה המרכזית שתוצב באתר הזיכרון המרכזי.

מומחים אחרים חיפשו את המיקום הנכון לאתר הזיכרון המרכזי.

והמומחים הנותרים עבדו על ניסוח כללי הטקס,  עיתויו ואורך הצפירה המתאימה.

אין להכחיש כי כל ההכנות הללו דרשו תקציב גדול מאוד – אבל אלישע הצליח להשיג אותו בקלות יחסית, תוך ניצול רגשות האשם המקובלים של מי שנשאר בחיים בזכות קומץ של אלפי בחורים שמסרו את חייהם להגנתו.

לאחר חודשים רבים נראה שהכל היה מוכן.

המקום שנבחר להצבת האנדרטה היה "כיכר השבת" – קרוב ליקיריהם של האנשים הנפלאים שמסרו את חייהם למען המדינה.

אבל אז צצה בעיה ממקור לא צפוי: מסתבר שהחרדים התנגדו לכל הרעיון. איכשהו במהלך כל חודשי התכנון והביצוע שכחו להתייעץ  עם הרבנים הנוגעים בדבר.

אלישע הניח שהם יותר מישמחו לקבל אנדרטה, טקס וצפירה (אמנם רק של דקה) אבל להפתעתו התעורר גל מחאות ברחוב החרדי שכלל הפגנות וכרזות מאירות עיניים.

הטענה העיקרית של החרדים היתה כי ציון זכר הקדושים באנדרטה ובצפירה אינו דרך תורה ועל כן אינו דרכם.

דרך התורה היא לומר תהילים לזכר מי שרוצים לזכור. (לאלישע לא היה ברור איך דרך התורה היא לומר תהילים כשספר תהילים נכתב לאחר ספרי התורה, אבל מכיוון שהיה חילוני העדיף לשתוק כדי לא לחשוף את בורותו).

לאחר מספר דיונים במשרד האנדרטאות וימי הזיכרון הוחלט לבטל את האנדרטה (ואת יום הזיכרון) ולאפשר לחרדים לומר תהילים לזכרם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה למען המולדת.

כל שנותר היה למצוא אנשים שיאמרו תהילים וכמובן לתקצב אותם – כי לא ניתן להניח שאנשים יאמרו תהילים כך סתם על חשבונם, במיוחד אם הם אומרים זאת למען הגנת המולדת. תוך זמן קצר נמצא פיתרון שהניח את דעת כולם – האברכים שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה הוסיפו לסדר יומם העמוס גם אמירת תהילים תמורת סכום צנוע של כמה מאות שקלים לחודש.

מוסר השכל: אין לנו על מי לסמוך אלא על מחלקי התקציבים שבכנסת

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – בלוגולדת 15 לבלוג שלי – בבלוג של עננת

את הסיפור הזה כתבתי במקור ב-2012, לפני כמעט 11 שנים. נראה שלא הרבה השתנה.

הנושא החם – היחס שלנו לדת

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על היחס שלנו לדת. כפי שכתבתי במדור, בישראל מקובל לחלק את האנשים לחילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים, אבל אני חושב שקיימת קשת רחבה מאוד של יחס לדת – רבים מקיימים חלק מהמצוות והמנהגים ואף אחד לא מקיים את כולם.

כשנולדתי המשפחה שלי הייתה דתית. בעצם אני צריך להתחיל מוקדם יותר – הרבה לפני שנולדתי:  אבא שלי נולד למשפחה חרדית, נכד של אדמו"ר. אבל הוא לא הלך בתלם… במקום לחיות לפי הציוויים המקובלים הוא עסק בלחפש משמעות בעצמו ואת הדרך שלו.

כחלק מהדרך שלו הוא התחתן עם אמא שלי שהייתה ממשפחה מסורתית (הם לא היו דתיים, אבל שמרו על לא מעט מהמצוות והמנהגים).

המשפחה החדשה שנוצרה הייתה "דתית". אבא כבר לא גידל פאות, לא לבש שחורים ולא חבש כיפה שחורה, אבל חבש כיפה, הלך לבית הכנסת, שמר שבת וכן הלאה.

במהלך השנים ההורים שלי התרחקו יותר ויותר מהדת.

אני למדתי בבתי ספר דתיים עד כיתה י' (כולל), אבל איפשהו בבית הספר היסודי (בסביבות כיתה ה'-ו' לדעתי) חבשתי כיפה רק בבית הספר.

מכיוון שההתרחקות מהדת הייתה הדרגתית, לא נראה לי שהיא יצרה אצלי טראומה או בעיות כלשהן (בהזדמנות אוודא זאת עם הפסיכולוגית שלי).

עד שנות ה-20 המוקדמות שלי האמנתי בקיומו של אלוהים. לא אלוהים שנתן אוסף מאוד מוגדר של מצוות, עוקב אחרי קיומן ומעניש בקפידה כל מי שלא מקיים אותן, אלא אלוהים שברא את העולם וכעת מרחף אי שם ומתעלם ממנו באלגנטיות.

אבל מתישהו החלטתי שזה לגמרי לא הגיוני. אם אלוהים מתעלם מהעולם (ויש כל כך הרבה הוכחות להתעלמות הזאת!) מה בעצם המשמעות לקיומו?  הפכתי רשמית לאתאיסט.

ולמרות היותי אתאיסט, יש מצוות ומנהגים שאני מקיים. לא באדיקות, אבל מקיים. אני צם ביום כיפור. פעם הייתי צם כי זה מה שעושים ביום כיפור. אחר כך הייתה איזה שנה שוויתרתי על הצום והיום נראה היה לי סתמי כל כך… אז חזרתי לצום כי זה מה שאני עושה ביום כיפור. אבל אחרי שני ימי כיפור בהם התייבשתי במהלך הצום החלטתי לשתות כוס מים אחת (בחלקים) במשך היום. בכל מקרה לא אירשם בספר החיים, אז לפחות שלא אתייבש.

לפני הרבה שנים באיזה יום כיפור כשנשאלתי למה בעצם אני צם הבן שלי ענה שאני עושה את זה מתוך כבוד לאבא שלי. אולי הוא צדק.

אני לא אוכל חמץ בפסח, מסיבות דומות לכך שאני צם ביום כיפור. אבל אני לא מקפיד על כך שכל האוכל שלי יהיה "כשר לפסח" ואפילו זולל קטניות. פשוט נמנע מ-"חמץ גמור". בפסח האחרון בזכות הטיול לאיטליה ויתרתי על המנהג הזה, אבל אני מניח שבארץ אמשיך.

ואני לא מכניס לפי אוכל לא כשר… לא כזה שאין עליו חותמת "כשר" אלא כזה שהוא בבירור לא כשר. בהיותי טבעוני זה מאוד קל, כי אני לא אוכל בשר ולא חלב אז ודאי שאני לא אוכל בשר לא כשר ולא מערב בשר וחלב (אלה האפשרויות העיקריות לאוכל לא כשר). אבל אני חושד שבגלל החינוך שלי גם אם לא הייתי טבעוני לא הייתי מסוגל לאכול חזיר או פירות ים. זה פשוט נראה לי עוד יותר "לא אוכל" מאשר בשר "רגיל".

פעם הייתי אומר שאני גם אוכל סופגניות בחנוכה ואזני המן בפורים, אבל מאז שהפכתי לטבעוני יצא לי כבר יותר מפעם להעביר את החגים האלה בלי המאכלים האופייניים להם וזה ממש לא חסר לי.

מה עוד?  אני חושב שבזכות עשר השנים בהן למדתי בבתי ספר דתיים גרמו לי להכיר את הדת היהודית טוב יותר מהחילוני (או האתאיסט) הממוצע. אני חושב גם שאני מכבד את הדתיים והמאמינים ולפעמים מקנא בהם על יכולתם להאמין. כי לי זה קשה.

.

והרשומה המומלצת היא – נוסטלגיה במדים – בבלוג של אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה

הכל זהב  – סיפור (ושיר) לשבת

הלילה חלמתי חלום מוזר. חלמתי שאני הוא המלך מידאס בכבודו ובעצמו (או אולי אחד מצאצאיו או לפחות קרוב רחוק שלהם או של שכן שלהם).

בחלומי חלמתי שדיוניסוס נתן לי עוד משאלה אחת, אך כשהתעוררתי מהחלום שבתוך החלום לא יכולתי לזכור מהי המשאלה הזאת.

קיוויתי שלא ביקשתי שוב שכל דבר שאגע בו יהפוך לזהב…

יצאתי לי מארמוני (שנראה כמו דירת שני חדרים ישנה) אל העולם הרחב ונחרדתי לגלות שבחוץ הכל היה זהב!

הלכתי לי לים להשתזף ונוכחתי כי קרני השמש הן בצבע זהב.

ילד קטן עם ניגש אליי וכשהרמתי את ידי כדי ללטף את תלתליו, גיליתי כי הם בצבע זהב.

האם הכל זהב?

ברחתי משם אל הפרדס (כמו גנב שנמלט ממקום הפשע) ולפתע תקף אותי רעב.
רציתי לקטוף פרי מאחד העצים. קיוויתי לתפוח, אך מה רבה הייתה חרדתי כשגיליתי שעל העצים היו רק תפוחי זהב!
התחלתי להתרחק מהפרדס. זה היה יום חם – אפילו שרבי – ולכן החלטתי לשכב לנוח איפשהו. חיפשתי מסביב מקום להניח את ראשי וגיליתי שאני מוקף בשיבולי זהב.

מה לא הייתי נותן כדי לשכב ביום חם שכזה בחנות המכולת במקרר של המרגרינה והחלב!

האם הכל זהב?

חזרתי מהשדות אל הרחובות העמוסים אנשים. תיארתי לעצמי שכולם יהיו היסטריים בגלל שהכל מסביב הפך זהב, אך להפתעתי לא נראה שהם שמו לב למשהו יוצא דופן. כולם נראו טרודים בענייניהם.

רציתי לגשת אליהם ולומר להם:
" איזה ליל, איזה ים 
איזה צל, כמה חם 
הסתכל, בן אדם 
כן, הכל זהב, הכל זהב!"

אבל התאפקתי ושתקתי. חששתי קצת מהתגובה.

יצאתי מהעיר שוב וחזרתי לכיוון הים. אמנם מזג האוויר היה עדיין שרבי אבל כמעט היה אפשר להריח את הסתיו.

חששתי מאוד שמא פתאום יתחיל גשם ואגלה שהוא גם מזהב…

מבט אחד על חוף הים אישר לי כי גם החולות שם עשויים מזהב.
מה אפשר לעשות נגד זה? אולי לחטוף רבמטיזם יעזור?

האם הכל זהב?

ישבתי לנוח קצת בצל. עצמתי את עיניי כדי לא לראות את כל הזהב מסביב וכנראה שנרדמתי, כי שוב חלמתי חלום (בתוך חלום): ראיתי פתאום שערי זהב גדולים שדרכם פוסע המון אדם בשבילי זהב, כולם מחייכים בחיוכים רחבים – והשיניים שלהם מזהב…

שאלתי אותם מיהם והם ענו לי שהם הצדיקים וכעת הגיע תור הזהב.

התעוררתי בבהלה (מחלום אחד, אבל עדיין הייתי שקוע בחלום המקורי) ותהיתי – האם הכל זהב?

ושוב התעוררתי בבהלה, הפעם מהחלום האמיתי, כשזיעה קרה – אך לא זהובה – מכסה את מצחי.

הסתכלתי מסביב והכל היה נורמלי.

יצאתי לי לרחוב – והכל היה נורמלי. אנשים הלכו ברחוב טרודים בענייניהם ולא היה שום דבר חריג מסביב.

מאוד התחשק לי לגשת אליהם ולומר:
" איזה ליל, איזה ים

איזה צל, כמה חם

תשתולל, מטומטם

תתבטל עם כולם

תצלצל ככה סתם

תסתכל, בן אדם

כן, הכל זהב, הכל זהב"

אבל שוב הצלחתי להתאפק. מי יודע מי מהם ישלוף סכין (בצבע זהב או אחר) כשאקרא לו מטומטם.

מוסר השכל:  לא כל הנוצץ סכין הוא

שבת שלום!

תודה לחיים חפר שכתב את השיר המקורי

והרשומה המומלצת היא – הרהורים, חלומות וענייני דיומא – בבלוג של empiarti

טיול יום הולדת באיטליה – חלק שני – האי קאפרי

זהו המשך התיעוד של הטיול שלנו (טיול יום ההולדת של עננת) באיטליה באפריל.

היום השני שלנו בנאפולי – 7.4.23 – עבר עלינו ברובו מחוץ לנאפולי ובמקום שונה מאוד מנאפולי…

קמנו בבוקר ואחרי ארוחת הבוקר צעדנו לנמל המעבורות שם לקחנו מעבורת לאי קאפרי.

במשך ההפלגה ראינו בבירור את הר הווזוב – מראה מאוד מרשים.

הגענו לקאפרי אחרי הפלגה של כ-45 דקות. האי נראה מאוד יפה וירוק – ניגוד גדול לעיר נאפולי.

לפי עצתה של דלית הלכנו מיד לקנות כרטיסים למעבורת חזרה – גילינו שזה אכן נדרש כי שתי המעבורות האחרונות היו מלאות לחלוטין וקנינו כרטיסים למעבורת של חמש וחצי.

לאחר שקנינו כרטיסים הלכנו לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לאנאקאפרי – הכפר (או היישוב) בראש האי.

בזמן שחיכינו לאוטובוס שמתי לב למוניות באי – היו שם מוניות של פיאט ושל ניסאן – כולן עם גג נפתח. תהיתי אם היינו צריכים לקחת מונית בשביל החוויה, אבל הפרש המחירים היה מדהים – 1.10 יורו לאדם באוטובוס (כלומר 2.20 לשנינו) לעומת 40 יורו למונית.

האוטובוס לא היה ממש אוטובוס אלא מיניבוס קטנטן וצפוף.  הכבישים בקאפרי מאוד צרים ולא מאפשרים באמת מעבר לאוטובוסים או משאיות…

הגענו לאנקאפרי ומיד הלכנו לוילה סן-מיקלה.  גם עננת וגם אני קראנו ואהבנו את הספר "מגילת סן מיקלה" של הסופר אכסל מונתה ובעצם אחת הסיבות העיקריות לרצוננו להגיע לקאפרי הייתה הביקור בוילה.  

בספר מונטה מתאר כיצד בנה את הוילה וכיצד מצא כל מיני ממצאים ארכיאולוגים שהוסיף לה כקישוטים. היה מרגש לראות אותם במציאות.

המקום באמת מקסים. יש שם מוזיאון קטן המתאר את חייו של מונתה במקום, גנים נהדרים מתוחזקים היטב ונוף נהדר.

ספסל בחצר הוילה:

היציאה מהבית לגנים:

הספינקס הקטן:


והספיקנס הגדול:

אחרי הביקור בוילה לקחנו את הרכבל לפסגה הגבוהה באי – מונטה סולארו (הר השמש).

הרכבל הוא "רכבל סקי" או "רכבל כסאות" ליחידים – כל אדם מתנדנד לבדו על כסא בין שמיים וארץ…  זה נשמע קצת מפחיד ונראה קצת מפחיד מלמטה, אבל הנסיעה עצמה לא הייתה לי מפחידה – כנראה בגלל שהגובה של הרכבל מעל פני האדמה לא מאוד גבוה והנסיעה מאוד איטית.

מהרכבל ראיתי נופים יפים ושפע פרחים על הקרקע. בהתחלה חשבתי שאלה פרחי תרבות אבל ככל שהתרחקנו מהבתים הבנתי שיש שם הרבה פרחי בר יפים.

תמונה שצילמתי מהרכבל:

הגענו לפסגה, צפינו על הנוף המדהים ונהנו לטייל בין שפע פרחי בר – בעיקר כלניות אבל גם פרחים נוספים כולל סחלבים פרפרניים (הנראים שונים מאלה שבארץ) וסחלבים איטלקיים (מתבקש לאיטליה).
רוב הסחלבים האיטלקיים היו רק בניצנים וזה קצת גרם לי לחשוש שכשנגיע לעיקר הטיול בגרגאנו לא נמצא מספיק סחלבים פורחים (ספויילר: החשש התבדה…)

קצת נוף ממונטה סולארו:

וגם פרחים:

כלנית הגינות:

סחלב איטלקי:

סחלב פרפרני:

אחרי שירדנו מההר טיילנו קצת באנקאפרי. מקום נחמד. 
כנסייה בכפר:

אחרי הטיול התלבטנו לגבי המשך היום – נותרו לנו כשעתיים עד הפלגת המעבורת חזרה לנאפולי.

חשבנו לטייל קצת בכפר קאפרי (התחתון יותר בין היישובים באי).

חזרנו לתחנת האוטובוס כדי לרדת למטה וחשכו עינינו… היה תור ענק לאוטובוס ותור לא קטן למוניות.

חיכינו בתור לאוטובוס… וחיכינו… וחיכינו… הסתבר שמגיעים אוטובוסים (כזכור – מיניבוסים קטנים) הנוסעים לנמל המעבורות  והם מלאים לגמרי ומגיעים כאלה שנוסעים רק עד לכפר קאפרי ועליהם אפשר לעלות.

אחרי שחיכינו קרוב לשעה עלינו לאוטובוס לקאפרי, שם ירדנו ולקחנו מונית (עם גג פתוח כמובן) לנמל. עלה 20 יורו והיה מעניין… זאת הפעם הראשונה בה נסעתי במכונית עם גג פתוח.

הגענו לנמל בדיוק בזמן למעבורת שלנו וחזרנו לנאפולי…

כמובן שלא ויתרנו על צילום הווזוב גם בדרך חזרה:

כך הסתיים היום השני של הטיול שהיה מוצלח מאוד מבחינתנו.

והרשומה המומלצת היא – כלנית הגינות – בבלוג של עננת        

חג מתן תורה – סיפור לשבועות ולשבת

מתן (שם בדוי) היה ילד רגיל – עד לתחילת כיתה ב'.
אתם ודאי מתחילים לחשוב על הטראומות שמתן חווה בכיתה ב' – מורה מתעללת, חרם חברתי או שיעורי בית קשים – אבל אתם טועים בגדול. לא מדובר בטראומה, אלא בסיפור אהבה.  

כבר בתחילת שנת הלימודים שמע מתן כי בקרוב ייחגג בכיתה "חג מתן תורה" –לא, לא חג השבועות, אלא חגיגה אמיתית (כלומר עם עוגות שוקולד ולא עוגות גבינה) במסגרתה יקבלו התלמידים ספרי תורה.
מתן התאהב מיידית ברעיון של חג מתן תורה. לא (רק) בגלל עוגות השוקולד אלא גם בגלל ההזדמנות החד פעמית כמעט לקבל לידיו ספר תורה שיהיה לגמרי שלו.

היו לו הרבה תכניות לספר התורה הזה. הוא חשב לקרוא בו לפני השינה ואז לשים אותו מתחת לכר לכל הלילה, לקחת אותו איתו כשהוא הולך לים או לקניון וכמובן לנשק אותו באהבה אם במקרה הוא יפול.

הוריו של מתן היו קצת מודאגים לשמע התכניות המפורטות של בנם (עליהן הוא חזר פעמים רבות באוזניהם).
הם לא ממש הבינו מאיפה הגיעו הרעיונות האלה.  מתן היה בן יחיד, כך שהרעיונות לא הגיעו מאחיו הגדולים. ההורים לא היו דתיים ובוודאי מעולם לא נישקו ספר תורה (למעשה הם כמעט לא נישקו זה את זה).

החברים הקרובים של מתן לא סיפרו סיפורים דומים (לפחות לא כשביקרו אצלו בנוכחות הוריו).

נשאר רק אדם אחד להאשים: המורה.

ההורים המודאגים מיהרו לפגוש את המורה (ששמה הבדוי היה אורה) כדי לדרוש ממנה להפסיק לשטוף את מוחו של בנם ברעיונות הזויים שכאלה. ללא ספק הייתה פה הדתה לא מאוד סמויה שאין מקומה בבית ספר חילוני.

להפתעתם המורה הייתה שותפה לדאגה.

מסתבר שהיא לא הייתה המקור להדתה ולמעשה ככל שהיא ידעה רק מתן התלהב כל כך מטקס מתן התורה הצפוי (מסתבר שרק הוא קרא לכך "חג מתן תורה") והמורה הניחה שההתלהבות הגיעה מהוריו…

ההורים היו כעת מבולבלים. לאחר התלבטות קשה הם החליטו להתקין תוכנת מעקב על הטלפון של מתן כדי לגלות מהיכן הגיעו ההשפעות הזרות והפסולות המסכנות כל כך את בנם.

לאחר מחקר מקיף באינטרנט הם בחרו את התוכנה הטובה ביותר, אך כשהם ניסו להתקין אותה הם גילו שהיא כבר מותקנת על הטלפון של מתן… רק כעת הם נזכרו בפרשה האומללה מכיתה א' כאשר מתן התעקש לאמץ כלב והם התקינו את התוכנה כדי לגלות מי מחבריו של מתן מנסה להשפיע עליו בכיוון מסוכן זה.

התוכנה הופעלה (שוב) בהצלחה וכבר אחרי ימים מעטים בלבד נראה שנמצא האשם: בדרכו לבית הספר מתן התעכב יותר מדי זמן ליד הכניסה לבית חב"ד המקומי. כעת הכל היה ברור (כמעט). ההורים הנזעמים מיהרו לבית חב"ד ותקפו בחריפות (מילולית בלבד) את האברך התורן שהציע להם להניח תפילין (טוב, רק לאבא של מתן).
האברך הכחיש בתוקף כל היכרות עם מתן או שיחוד ילדים חילוניים מתחת לגיל מצוות.

תחקיר קצר בקרב שאר האברכים, הרבנים וסתם שב"בניקים העלה חרס (שאפילו לא היה עתיק).

להורים לא נותרה הרבה ברירה. הם לקחו חופש מהעבודה וארבו ליד בית חב"ד בניסיון נואש לגלות מי משחית כך את בנם הרך.
לאחר כמה ימים חסרי תוצאות הגיע הרגע הגדול. ממקום מחבואם ההורים ראו את מתן מגיע בצעד בוטח לכיוון בית חב"ד ו… נעצר ליד דוכן הגלידה הסמוך.

מוכר הגלידה הצעיר חייך אל מתן ושאל: "מה נשמע מתן? כבר הגיעה תורה?"

מתן ענה: "עוד לא… אבל המורה אמרה שבקרוב מאוד יגיע".

המוכר חייך ונתן למתן כדור גלידה בגביע ומתן הלך לדרכו.

ההורים חיכו עוד קצת במחבוא וכשמתן התרחק מספיק הם מיהרו אל מוכר הגלידה כדי להבין מה בעצם קרה פה.

התשובה הייתה בעצם פשוטה: מוכר הגלידה היה מאוהב במורה של מתן, אבל היא תמיד אמרה לו שעוד לא הגיע תורה להיכנס לזוגיות. המוכר החליט לשחד את התלמידים כדי שיספרו לו מתי יגיע תורה של המורה לזוגיות והוא יוכל לתפוס את ההזדמנות.

מתן גילה נכונות לעזור וסיפר למוכר על כך שהמורה הבטיחה שבקרוב יגיע תורה ואפשר יהיה ללכת איתה לים, לנשק אותה וללכת לישון איתה…

מוסר השכל: תורה לי אורה לי

חג שבועות (ומתן תורה) שמח ושבת שלום!

והרשומה המומלצת היא  – בעקבות הגולם: מהגולם מפראג עד הגלמית מניו-יורק – בבלוג של שלומית עוזיאל

השרביט החם – מאכלי שבועות

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על מאכלי שבועות.  הנושא הוא די פתוח, יש שיחשבו שמן הסתם אבחר באפשרות הרביעית המוצעת, בגלל קרבתי הבלתי מוכחשת לעורך:

" אפשר (כמו שאני עושה כמעט כל שנה) להתלונן על המיתוג של שבועות כ"חג החלב" ועל ניצול החג ע"י חברות מוצרי החלב הגדולות ועל ניצול הפרות"

אבל אבחר בדרך הקשה והמקורית ולא אכתוב אף מילה על נושא זה, אלא אחלק את הרשומה – כמקובל בצה"ל – לשלושה חלקים:

חלק ראשון: מאכלי שבועות מילדותי

בתור ילד גדלתי במשפחה דתית, שהפכה פחות ופחות דתית ככל שהתבגרתי. כמובן שאכלנו ארוחת שבועות.

כמובן שלא אכלנו בשר בארוחת שבועות – אבל למען האמת ברוב הארוחות לא אכלנו בשר.

אני זוכר בבירור שלשבועות אמי הייתה אופה עוגת גבינה. לא מדהימה, אבל מתוקה ככה שזה היה טעים.

נדמה לי, אבל אני לא בטוח לחלוטין שבארוחות שבועות אצל סבתי היינו אוכלים גם בלינצ'ס במילוי גבינה ואיכשהו זכורה לי גם עוגת ביסקוויטים שאמי הייתה מכינה – משכבות של ביסקוויטים וגבינה לבנה בתוספת סוכר.

מה אכלנו חוץ מזה בשבועות? אני ממש לא בטוח… די ברור לי שלא מאכלי חלב. לא פסטה ברוטב שמנת, לא פיצה ואפילו לא בורקס גבינה…   אבל אני די בטוח ששבענו בארוחות אלה.

חלק שני – ומרכזי – מדוע נהוג לאכול מאכלי חלב בשבועות?

כולם, או לפחות הרבה אנשים, יודעים שאנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות כי התורה נמשלה לחלב ושבועות הוא חג מתן תורה.

לפני שנים קראתי בתפוז ברשומה שפירטה את שש הסיבות המסורתיות לאכילת מאכלי חלב בשבועות. כן, יש לפחות שש סיבות לכך. כתבתי אז סיפור חכמים שתהה לגבי ההיגיון בסיבות אלה.

יש לי הזדמנות כעת לחזור על כך וכמובן שאעשה זאת…

הנה מאמר שמסכם את שש הסיבות הנ"ל. לא חייבים להיכנס לקישור, להלן הסיבות ומה שאני חושב עליהן:

1. הסיבה הראשונה היא שרק בעת קבלת התורה קיבלנו את חוקי הכשרות ולכן מרגע זה כל כלי הבישול והבשר הפכו ללא כשרים. לא נותרה ברירה לעם אלא לאכול מאכלי חלב.

ואני אומר… כיצד בישלו ואכלו בני ישראל את מאכלי החלב האלה? האם באותם כלים בהם בישלו ואכלו קודם בשר? זה הופך את מאכלי החלב ללא כשרים גם כן!

אבל מגדיל לעשות המאמר וקובע כי   " מדהים להיווכח, שאותו יום בהר סיני היה הפעם הראשונה שבני ישראל אכלו מאכלי חלב. יש איסור כללי של "אכילת איבר מן החי" (חלק מחיה שלא מתה), שלכאורה כולל גם חלב, תוצר הנובע מבהמה חיה. 'איסור איבר מן החי' הוא משבע מצוות בני נח, שאותן שמרו בני ישראל גם לפני מעמד הר סיני (ואשר חלות על כל בני האדם מאז ימי נח)."

אני אכן נדהם. המאמר הזה בעצם קובע באופן חד משמעי שאסור באיסור חמור לאכול מוצרי חלב לכל בני האדם בעולם. קשה לי להבין את ההיגיון האומר כי  עד למתן תורה היה אסור לנו לאכול חלב כי זה "איבר מן החי" אבל מרגע שניתנה התורה מותר לאכול את אותו איבר מן החי…

2. הסיבה השנייה היא המוכרת ביותר לדעתי – התורה נמשלה לחלב. אבל למה? שוב אצטט את המאמר – "בדיוק כפי שהחלב יכול לסעוד ולקיים את הגוף האנושי (הנקת תינוק), כך גם התורה מספקת את התזונה הרוחנית הדרושה לנשמת האדם."

גם על כך יש לי השגות. השאלה הראשונה העולה בדעתי היא מדוע אנו צריכים לאכול את התורה ביום חגה. אבל השאלה היותר חשובה היא מדוע אנו לא יכולים לאכול מאכלים אחרים היכולים לסעוד ולקיים את  הגוף האנושי בעת בגרותו. אנחנו (לפחות רובנו) כבר לא תינוקות. ואם כבר מזכירים תינוקות יש לי גם שאלה קנטרנית – מדוע אוכלים מוצרים מחלב פרה בשבועות ולא מחלב אם?

3. הסיבה השלישית היא מקורית במיוחד: חלב בגימטרייה = 40. משה שהה על הר סיני 40 ימים ולילות לפני שקיבל את התורה ולכן הגיוני לאכול מאכל שבגימטרייה הוא 40.

אני חושב שאני לא צריך לכתוב הרבה על חוסר ההיגיון שבנימוק זה אבל אכתוב שגם "גזל" = 40 בגימטרייה ולכן לפי אותו הגיון נהוג לגזול בשבועות.

4. הסיבה הרביעית היא ההזויה שבהן לדעתי. מסתבר שעפ"י הזוהר כל אחד מימי השנה שקול לאחת משס"ה (365) מצוות לא תעשה שבתורה ויומו של חג השבועות שקול למצוות לא תבשל גדי בחלב אימו.

קודם כל, קשה לי עם המספר הזה. 365 ימים יש בשנת שמש ולא בשנת ירח. בשנה עברית (לא מעוברת) יש כידוע 354 ימים (שישה חודשים של שלושים יום ושישה של עשרים ותשעה יום).

האם הזוהר נוהג למנות את הימים לפי שנת שמש?

אבל נניח לרגע שהנימוק הזה נכון וחג השבועות הוא היום של מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו".  יש כל כך הרבה מאכלים שאנחנו יכולים לאכול ביום זה שאינם גדי בחלב אמו… אפילו גדי (לא בחלב אמו). אז למה דווקא מאכלי חלב?

5. הסיבה החמישית גם היא מוזרה קצת. מסתבר שאחד השמות של הר סיני הוא "הר גבנונים". המילה גבנונים מזכירה כמובן גבינה ולכן לכבוד קבלת התורה על הר גבנונים מומלץ לאכול גבינה.

אבל אחד השמות היותר מוכרים של הר סיני הוא כמובן "הר סיני" ולכן נראה לי יותר הגיוני לאכול בשבועות אוכל סיני או לכל הפחות סינייה (בשר עם טחינה).

6. הסיבה האחרונה היא מעט מסובכת וגם מדהימה לא פחות מסיבות 3 ו-4. להלן התקציר:
משה רבנו נולד בשביעי באדר ונשאר בבית עד גיל שלושה חודשים  בו הונח בתיבה על הנילוס – בדיוק ביום ו' בסיון שהוא חג שבועות.
לאחר שנמצא ע"י בת פרעה משה סירב לינוק חלב של נשים מצריות (בגלל שפיו היה חייב להישאר טהור!) ולכן נמצאה לו מינקת יהודיה כשרה – אמו הביולוגית. כך יוצא שמשה רבינו ינק חלב בשבועות ולכן גם אנחנו אמורים לאכול מאכלי חלב בשבועות.

חלק מוזר אחד בהסבר הוא הסירוב של משה לינוק חלב של אישה לא יהודייה. לא ידעתי שחלב אם של אישה לא יהודייה הוא טמא אבל מחיפוש קצר באינטרנט מצאתי שיש דעות (גזעניות ומטופשות) האוסרות על חלב אם לא יהודייה.

אבל החלק המוזר באמת בהסבר הוא עניין הקשר בין הנקתו של משה ב-ו' בסיון לאכילת מאכלי חלב ביום זה. סביר להניח שמשה ינק חלב אם גם בשלושת החודשים בהם שהה בבית – כלומר גם בפורים, בפסח, ביום העצמאות ובל"ג בעומר. אם כך, אנו יכולים לאכול מאכלי חלב בחגים אלה באותה מידה של היגיון.

(אולי תאמרו שבזמן שמשה היה תינוק עדיין לא נחגגו פורים, פסח, יום העצמאות ול"ג בעומר ותצדקו בכך, אבל גם שבועות עדיין לא נחגג).

לנושא זה הוסיפה בתי במקור עוד טענה הגיונית – מאכל מתאים לשבועות הוא "משה בתיבה" (נקניקיות בבצק).

עד כאן מדוע אוכלים מאכלי חלב בשבועות.

חלק שלישי: מתכון ל"עוגת גבינה" טבעונית

פטור בלי כלום אי אפשר. מכיוון שאחת ההצעות שלי הייתה לפרסם מתכון למאכל שבועות, אני מפרסם פה מתכון למאכל שבועות שהכנתי כמה פעמים בשנים האחרונות. זה לא בדיוק עוגה ובטח לא גבינה, אבל זה מתוק וטעים ועגול וגם לא טבעונים אהבו לאכול.

את המתכון המקורי קיבלתי ממישהי שעבדה אתי כך שאני לא יכול לתת קרדיט למי שיצר את המתכון במקור. אני חייב לציין שאם הייתי מקבל את המתכון בלי לראות ולטעום קודם את התוצאה הסופית לא הייתי מנסה אפילו להכין אותה כי המתכון נראה קצת הזוי, אבל התוצאה נהדרת.

להלן המתכון:

לתחתית

1.5 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

8 תמרים (מג'הול)

1/4 כוס שמן קוקוס

1 כף מיץ לימון טרי

קורט מלח

לטחון במעבד מזון לעיסה. לשטוח בתבנית. להקפיא בזמן הכנת המלית.

למלית

3 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

3/4 כוס מיץ לימון
3/4 כוס סירופ מייפל 
3/4 כוס שמן קוקוס
1 כפית תמצית וניל
1/4 כוס מים

לטחון את כל המרכיבים בבלנדר, למרוח על התחתית ולהחזיר למקפיא לשעה

שכבה עליונה

  2 כוסות תות שדה
1/2 כוס תמרים

טוחנים בבלנדר, מורחים על העוגה ומחזירים למקפיא עד שקופא (המתכון המקורי אמר 5 שעות אבל לקח הרבה פחות זמן)

קישטתי בפרוסות תות לפני שקפא

תוספת 26.5.23 – הכנתי את העוגה לארוחת שבועות וצילמתי (תמונה לא מאוד מוצלחת)



חג שבועות שמח לכולם!

.

והרשומה המומלצת היא – ניו אורלינס – בבלוג של adiad

החסידה והכרוב  – סיפור לשבת

חסידה (שם בדוי) הייתה חסידת שמלצקין (שם בדוי גם כן. שם החסידות המדויק שמור במערכת) עוד מלידה.
כמו רוב החסידים והחסידות בחסידות זאת היא הייתה חסודה, העריצה את הרבי (וקצת את הרבנית) ודקדקה במצוות כלה כחתן.

אבל בניגוד לרוב החסידות, למרות גילה המבוגר (26+) ולמרות תכונותיה הטובות היא לא הייתה נשואה וכנראה נגזר עליה להישאר רווקה זקנה כל חייה.

(היו הרבה סיבות סבוכות לכך שהיא לא הייתה נשואה, אבל לא אעסוק בהן כאן גם בגלל שאני רוצה להסתבך בסיבוך אחר וגם בגלל שאני לא מכיר את הסיבות הסבוכות.)

יום אחד הופיעה חסידה בבית אביה נרגשת כולה ובידיה תינוקת יפיפייה.
בני משפחתה הצטופפו סביבה בהתרגשות ושאלו מיהי התינוקת ומדוע היא מחזיקה אותה.

מה רבה הייתה הפתעתם של הבוגרים בבני המשפחה כששמעו שהחסידה הביאה את התינוקת אל חסידה!

חסידה הופתעה מההפתעה של בני משפחתה המופתעים. היא זכרה היטב את אותו יום שבו שאלה את אמה כיצד ילדים באים לעולם וזאת הסבירה לה על החסידה.

כבר שנים היא ציפתה שהחסידה תבקר גם אותה וחשבה שזה לא הוגן שהחסידות מחרימות אותה רק בגלל שהיא לא נשואה (דווקא להיפך: היא ציפתה שהחסידות החסודות יפצו אותה על כך שהיא חשוכת בעל ולא ישאירו אותה חשוכת ילדים!)

הבוגרים במשפחה תבעו הסבר יותר מפורט וחסידה ספרה להם שהיא טיילה בגן החיות וליד כלוב החסידות מצאה את התינוקת.

אביה של חסידה הציע שתיגש למשטרה ותדווח על תינוקת נטושה, אבל חסידה לא הבינה מדוע זה נדרש ומדוע הוא לא מקבל את העובדה הפשוטה שהחסידה סוף סוף ביקרה גם אותה.

אמה של חסידה לקחה אותה לחדר צדדי והתוודתה על כך שהסיפור שסיפרה לה בילדותה על חסידות המביאות תינוקות אינו מדויק.

חסידה ההמומה שאלה מיד האם הגרסה שחברתה סיפרה לה – על כך שתינוקות מגיעים בתוך כרוב גדול – היא הנכונה. היא ציינה שבאמת ראתה גם כמה כרובים גדולים ליד כלוב החסידות, אבל לא קישרה אותם לתינוקת כי הניחה מיד שהחסידה הביאה אותה.

בצר לה הסבירה אמא של חסידה את הטכניקה המדויקת (כמעט) להבאת ילדים לעולם. חסידה – שהייתה באמת חסודה – סירבה להאמין לה.
היא ברחה מהבית יחד עם התינוקת.

הוריה של חסידה התייעצו עם הרב לגבי הבורות של בתם ולגבי גורל התינוקת וזה קבע כי הבורות בנושא ספציפי זה (ועוד כמה נושאים) הינה דווקא מבורכת (לפחות אצל רווקות) ואילו התינוקת ודאי הגיעה אל חסידה בשל רצון הבורא ועל כן תישאר ברשותה.

כך חלפו להן השנים. חסידה גידלה את התינוקת (שמהר מאוד הפכה לפעוטה ולילדה בסדר זה) באהבה ובמסירות והייתה מאושרת.

עד שיום אחד הגיעה הילדה (אקרא לה בשם הבדוי הילדה) אל חסידה ושאלה אותה: "אמא, איך מגיעים תינוקות לעולם?"

חסידה לא הייתה בטוחה בתשובה. קשה היה לה להכריע בין סיפור החסידה לבין סיפור הכרוב ולמען האמת בשנים שחלפו היא נטתה להודות בראשה כי הגרסה האחרונה של אמה דווקא נכונה – אבל הלב סירב להאמין בכך (קל וחומר שלא תוכל לספר זאת להילדה).

אחרי התלבטות קלה היא הודיעה להילדה שתיקח אותה לגן החיות שם תסביר לה הכל.

הילדה אמנם קצת התפלאה על בחירת המקום המוזרה, אך היא מעולם לא התנגדה לביקור בגן החיות ולכן התלוותה אל אמה בשמחה.

הן נעצרו מול כלוב החסידות וחסידה שמה לב שגם הפעם מונחים לידו כרובים.

כשהיא בחנה את הכרובים מקרוב היא ראתה שלמרות שהם גדולים, הם קצת קטנים בשביל להכיל תינוק, לכן היא התחילה להסביר להילדה על החסידות המביאות ילדים להוריהם.

הילדה חשבה קצת על ההסבר ושאלה: "ומאיפה מגיעים התינוקות אל החסידות?"

שאלה זאת הביכה מאוד את חסידה שנאלצה להודות שמעולם לא חשבה על כך.
בגמגום מסוים היא הסבירה שהחסידות מוצאות את התינוקות בכרובים והצביעה על הכרובים שהיו מונחים ליד הכלוב.

הילדה הסתכלה על הכרובים, על החסידה ועל חסידה בחוסר אמון מסוים ושאלה: "ואני גם הגעתי מהכרובים והחסידות פה?"

חסידה אישרה זאת בחיוך והילדה אמרה: "משום מה חשבתי שאמי הביולוגית הפקירה אותי פה כי הייתי תוצאה של הריון לא רצוי אחרי קיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה"

מוסר השכל: מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז (או במילים אחרות: הילדים יודעים יותר מאתנו)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – פארק הפרחים Keukenhof – הולנד – בבלוג של יעל כהן

השרביט החם – הסביבה ואני

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על היחס שלנו לסביבה, על הפעולות שאנחנו עושים או לא עושים כדי לשמור עליה.

מה אני יכול לכתוב? חשוב לי לשמור על הסביבה, אבל אני יודע שעצם חיי כאדם מודרני פוגעים בה.  בני האדם התנתקו מהטבע לפני זמן רב ועשו ככל יכולתם לא להיות חלק ממנו. אנחנו לא ציידים ולא מלקטים וגם לא טרף (של בעלי חיים בכל אופן). בנוסף, בני אדם משתדלים לנצל כל מה שהם יכולים לטובתם וזה כולל כמובן ניצול של הטבע ו/או של הסביבה – כרייה, חקלאות, בנייה ועוד ועוד. אפילו השמיים הם לא הגבול.

אני חי בעיר (שיש בזה יתרונות לסביבה), נוסע במכונית, טס לחו"ל מפעם לפעם וקונה מוצרים ארוזים בפלסטיק ובמתכת שחלקם לפחות יוצרו במקומות רחוקים והרבה מאמצים (לא ידידותיים לסביבה כלל) הושקעו בשינועם אליי.

ובכל זאת, אני משתדל לצמצם את הפגיעה שלי בסביבה:

אני טבעוני. אני טבעוני מטעמי "מוסר", אבל להיות טבעוני זה גם לפגוע פחות בסביבה כי גידול תעשייתי של בעלי חיים לחקלאות הוא מהגורמים הפוגעים יותר בסביבה.

אני כמעט ולא משתמש בכלים חד פעמיים. אני לא יכול לומר שאני כלל לא עושה זאת, אבל אני משתדל שלא. בוודאי אני לא קונה כלים חד פעמיים ולא משתמש בהם בבית. משתדל גם לא להשתמש בכאלה בעבודה או באירועים אבל לא תמיד זה אפשרי.

אני גם כמעט ולא לוקח שקיות פלסטיק בחנויות – תמיד יש לי סל (או סלים) רב-פעמי(יים).

המכונית העיקרית שלנו היא היברידית – צמצום מסוים של זיהום אויר. אולי היינו קונים חשמלית, אבל אין לנו אפשרות כיום לעמדת טעינה (והאמת שאני לא בטוח כמה מכונית חשמלית מצמצמת זיהום, אבל זה סיפור אחר).

אני משתדל לשים למיחזור כל מה שניתן למחזר – פלסטיק, זכוכית, נייר… יותר טוב היה להשתמש פחות בחומרים האלה ואני גם לא בטוח כמה באמת ממוחזר, אבל אני לפחות מנסה.

אני משתדל לא לצרוך יותר מדי – וזה כולל גם חשמל ומים.

השתתפתי כמה פעמים במבצעי ניקוי חופים ומלחמה במיני צמחים פולשים.

והבן שלי מוסיף – אני לא נותן לחתולים שלנו לצאת מהבית (שם הם מן הסתם יטרפו מגוון בעלי חיים קטנים…).

מה אני לא עושה? הרבה. אני נוסע במכונית ולא בתחבורה ציבורית. יש לי תירוצים טובים (לדוגמא עצמאות וחיסכון בזמן) אבל אני יודע שמבחינת הסביבה נסיעה בתחבורה ציבורית עדיפה.
אני ממשיך לקנות גם ירקות ופירות ארוזים בהרבה יותר מדי פלסטיק ומוצרים שמיוצרים ומשונעים לא בהכרח בדרכים הידידותיות ביותר לסביבה.
אני יכול לעבור לדירה קטנה יותר – לתפוס פחות מקום ולצרוך פחות משאבים לאחזקתה. אני אומר לעצמי שזה יקרה כשהילדים  יעזבו את הבית.

ובכלל, אני חי (לעת עתה).

.

והרשומה המומלצת היא – איך עושים הבדל – בבלוג של אמאל'א

טיול יום הולדת באיטליה – חלק ראשון

השנה, לראשונה מזה שנים רבות מאוד, לא חגגנו את ליל הסדר כהלכתו, אלא ישבנו במטוס שהמריא לאיטליה.
כבר לפני כמה שנים עננת סיפרה לי  על חצי אי בדרום-מזרח איטליה בשם גרגאנו שהוא גן עדן לאוהבי סחלבים (סחלבי בר כמובן).

סיכמנו עקרונית שלכבוד יום הולדת 50 שלה ניסע לטיול ביעד המעניין והפחות מוכר הזה.  כמובן לא בדיוק ביום הולדת 50,  כי יום הולדתה של עננת חל בחורף והסחלבים פורחים באביב, אלא באפריל שלאחר יום ההולדת.

כמו בהרבה תחומים אחרים, הקורונה שיבשה לנו את התכניות… ביום הולדת 50 של עננת היה סגר. גם לאחר מכן היה לנו קשה לתכנן חופשה בחו"ל… אבל לקראת סוף 2022 (אחרי שלא היינו בחו"ל מאז ספטמבר 2019) החלטנו שהגיע הזמן והזמנו טיסה לאיטליה לאפריל 2023.

כמובן שלא ניתן להגיע מישראל ישירות לגרגאנו. שדה התעופה הבינלאומי הקרוב ביותר (כ-3 שעות נסיעה) הוא בנאפולי ולכן החלטנו להקדיש כמה ימים לאזור נאפולי ורק לאחר מכן לשכור רכב ולנסוע לגרגאנו.

נחתנו בנאפולי ב-5.4 בשעה 22:30 בלילה (לא מצאנו טיסות טובות יותר לצערי). כשחיפשנו מלון או מקום אחר להתארח בו בעיר בדקנו כמה אזורים לפי הביטחון האישי בהם (לא באזור תחנת הרכבת) ולפי המרחק משני אתרים בהם רצינו לבקר – המוזאון הארכיאולוגי ונמל המעבורות. (לא, לא רצינו לבקר בנמל המעבורות. רצינו לבקר באי קאפרי, אליו מגיעים מנאפולי במעבורת).
מצאנו חדר (B&B ) מומלץ באזור הרובע הספרדי שנראה לנו במרחק מתאים מהאתרים האלה.

מה שלא בדקנו ולכן לא ידענו היה שהרובע הספרדי מורכב מרשת של סמטאות צרות בזוויות מעניינות. הופתענו לגלות את התמרונים שנהג המונית נאלץ לעשות כשהוא התקרב ליעד…

החדר – residence san mattia  היה בסה"כ מאוד מומלץ ומוצלח – פרט לשתי בעיות קטנות. האחת הייתה שהמעלית הייתה קטנה, צפופה ומוזרה והיה צריך לשלם 20 יורוסנט בכל שימוש בה והשנייה שארוחת הבוקר הייתה נחמדה אבל חסרה מצרכים טריים – בלי פירות וירקות, גבינה או נקניקים… (היו יוגורטים).

התקרה בחדר הייתה מאוד מרשימה:

בבוקר הראשון שלנו בנאפולי נסענו מיד אחרי ארוחת הבוקר למוזיאון הארכיאולוגי. כלומר, רצינו לנסוע מיד למוזיאון, אבל ההוראות של google maps  היו מבלבלות והלכנו בהתחלה לכיוון הלא נכון. כשסוף סוף הגענו לתחנת הרכבת התחתית גילינו שגם בתוכה יש לנו הליכה לא קצרה. בקיצור, הדרך התארכה יותר מהמתוכנן.

המוזיאון היה מדהים. גדול ועשיר מאוד התפעלתי מהרבה ממצאים שם. יש במוזיאון הרבה ממצאים מפומפיי כולל פרסקואים, פסיפסים וכמובן פסלים…

כמה דוגמאות שהרשימו אותי:

מהפרסקו הזה התפעלתי בזכות הבעות הפנים של האנשים והעודה שלא מדובר בדמויות אידאליות מושלמות אלא באנשים של ממש:

המפתחות האלה הזכירו לי את המפתחות שראיתי במוזיאון ישראל מתקופת המרד הגדול. נראה שיש מפתחות שלא השתנו הרבה באלפיים השנה שחלפו:

התרנגולים בפסיפס הזה נראים ממש חיים:

ולגברת הזאת קראנו "המונה ליסה של פומפיי":

אחרי שסיימנו עם המוזיאון, או שנגמר לנו הכוח להמשיך לשוטט בו, יצאנו לטיול בנאפולי לפי מסלול מומלץ שקיבלנו מקרובת משפחה של עננת שהיא מדריכת טיולים מומחית לאיטליה.

נאפולי היא עיר מאוד מעניינת ומאוד אינטנסיבית… הרבה אנשים בכל מקום והרבה תנועה.

כמובן גם הרבה כנסיות והרבה חנויות לתיירים.

עוד דבר שמאפיין את נאפולי זה אהבה מומחשת היטב לקבוצת הכדורגל המקומית ולכוכב העבר שלה מראדונה. כמות התמונות שלו פשוט מדהימה. אפשר לחשוב שהוא הקדוש המגן של העיר, אבל אנחנו יודעים היטב שהוא הקדוש החלוץ של העיר…

הלכנו הרבה ברגל והתעייפנו… כשהגענו יחסית קרוב לחדר שלנו עצרנו לארוחת ערב וחזרנו לחדר. בכך תמה היממה הראשונה שלנו בטיול הזה לאיטליה.

אני מתכוון לפרסם בבלוג עוד כמה רשומות על הטיול הזה, אבל באמת לא יודע מתי אצליח לפרסם את הבאה… את זאת לקח לי יותר משבועיים (ברוטו) לכתוב.

והרשומה המומלצת היא – האיש הקטן – בבלוג של שיק

אתם, הדברים היפים – סיפור (ושיר) לשבת

התעוררתי באותו בוקר חורף קר, עדיין מנומנם ועיניי אחוזות קורי שינה.

התלבשתי, ניערתי קצת את כלי המיטה (וקצת את עצמי מהמיטה) והוספתי עוד בול עץ לאח הבוערת כדי לחמם מעט יותר את הבית ולתת לעצמי מוטיבציה נוספת לצאת מהמיטה.

הכנתי לי ארוחת בוקר שכללה הרבה קפה, ישבתי לאכול והבטתי החוצה דרך החלון שמול שולחן האוכל.

כצפוי, השמש עדיין לא זרחה, אבל נראה היה שהיום יהיה יפה (יחסית לחורף).

היה רק פרט אחד קצת יוצא דופן שמשך את תשומת לבי: בשמיים הופיע סדק לא קטן, שיד ענקית יצאה ממנו ונשלחה לכיווני הכללי.

אכן, כפי שצפיתי, כל הסיוטים הגיעו היום – ונראה לי שהם יישארו אתנו כאן.

היד הזאת גרמה לי לשקוע בהרהורים כאובים: לאן מועדות פנינו? אני מרגיש שלי כבר אין מקום להיות בו ושלך כבר אין כל הנאה בחיים.

מה יהיה בעתיד?

האם אנחנו צפויים לעתיד שבו כל הספרים יישכחו מלבבות האנשים ויום אחד נערי הזהב של העתיד ימצאו ספרים – ובעיקר ספר אחד שנכתב בכאב וביראה ע"י אדם מבולבל שהטיל ספק בייעודינו עלי אדמות?

הצצתי שוב דרך החלון ולשמחתי היד נעלמה.

צלצול בדלת החריד אותי. התגנבתי לאט ובשקט לדלת והצצתי דרך העינית. בחוץ עמדו שני אנשים שממש לא הכרתי – פשוט זרים גמורים.

כל הזרים הגיעו היום – ונראה שהם יישארו איתנו כאן.

אוי, אתם הדברים היפים… אתם כנראה לא שמים לב אבל אתם פשוט משגעים את ההורים שלכם (ו/או את להקת האמהות והאבות).

אני רוצה להבהיר זאת באופן הפשוט ביותר האפשרי: חייבים לסלול פה דרך לאדם העילאי.

(מיהו או מהו האדם עילאי? על כך בהמשך).

הסתכלו על הילדים שלכם, ראו את פניהם בקרני השמש המוזהבות.

אתם אולי חושבים שהם שייכים לכם (כי הם הילדים שלכם), אבל אל תשלו את עצמכם: הם דור העתיד, ההתחלה של אותו אדם עילאי שהזכרתי ממש לא מזמן.

בואו נודה בכך: כדור הארץ במצב לא משהו, ולנו – ההומו סאפיינס – כבר אין פה עתיד. עשינו מה שיכולנו, ניצלנו יותר ממה שיכולנו ואנחנו אבודים.

אבל לילדינו יש עוד סיכוי אם ישנו דרכיהם ויהפכו לגזע קצת שונה – אדם עילאי – כזה שדואג גם לסביבה ולא רק לעצמו.

זה אמנם יהפוך אותם לזרים, אבל הזרים הם פה כדי להישאר.

אז מיהם בעצם הדברים היפים עליהם אני מדבר?

הם לא באמת דברים. הם הילדים שלנו, שהם באמת יפים ובאמת משגעים אותנו (הוריהם), אבל הם גם התקווה שלנו לעולם חדש וטוב יותר.

נקווה שהם יגשימו את התקוות.

מוסר השכל:  כולנו יודעים שהילדים שלנו הם העתיד הטוב יותר. הבעיה היא שגם ההורים שלנו חשבו כך.

שבת שלום!

תודה לדיוויד בואי שכתב את השיר המקורי. אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתו כאן, אבל אני די שלם עם המסר שאני הלבשתי על השיר – גם זה משהו.

והרשומה המומלצת היא – לזכרה של נילי פרידלנדר – בבלוג של עננת