אש אש מדורה

כמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.

להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.


בעלי היוזמה, המתכננים מראש והפסימיים מיהרו לשריין לעצמם מקום למדורה כבר בשעות הבוקר המוקדמות. את אתרי המדורות הם גידרו בקרשים, רהיטים ישנים, מכוניות קטנות וגדולות וגם אחים קטנים או גדולים.

האופטימיים והבריונים לעומת זאת ניסו לתפוס מקום למדורה גם כשהגיעו מאוחר יחסית. הטיעונים "יש פה עוד הרבה מקום" ו-"הייתי פה קודם" נשמעו מכל עבר.

החכמים ואנשי הלילה התחילו את המדורה שלהם בשעה מאוחרת יחסית (01:00-0:3:00). בשעה זאת כבר היו הרבה יותר מקומות פנויים (גם מקומות למדורה וגם מקומות חניה). בונוס נוסף למאחרים בנשף היה שבמקרים רבים הם יכלו להשתמש גם בקרשים שנותרו ממדורות מוקדמות יותר.

אלמנט חשוב במדורות ל"ג בעומר הוא כמובן האוכל (והשתייה). אני זוכר ימים חשוכים (הייתה הרבה פחות תאורה בארץ אז), בהם כל האוכל במדורה הסתכם בתפוחי האדמה המפורסמים אותם צלינו (או למעשה שרפנו) בגחלים של סוף המדורה.
בימינו מקומם של תפוחי האדמה לא נפקד, אבל הם משמשים רק כקינוח (למעטים המוכנים וגם יכולים לאכול אותם). ליד כל מדורה כמעט מצאתי שולחן רחב ידיים המלא בכל טוב הארץ או בעצם באוכל כלשהו. נראה כי המזון הפופולרי ביותר לשעת המדורה הוא פיתה עם נקניקייה. כמובן שלצד הנקניקיות הוגשו קטשופ, חומוס, סלטים, פירות העונה, עוגות וכמובן הרבה מרשמלו.

המהדרים מוסיפים לפירות העונה גם את פרות העונה, תרנגולות העונה ועוד שלל חיות העונה – רצוי שיהיו שרופות טוב על האש. כמובן שלא על אש המדורה מכיוון שגובה המדורה הממוצע הוא כשני מטר ולא ניתן להתקרב למדורות אלה למרחק של פחות מארבעה מטרים. לכן ליד מדורות רבות אפשר למצוא פרט למזנון הנקניקיות גם מנגל קטן (עד ענק) לצליית מיני הבשר השונים.

כל האוכל הזה מאוד מצמיא, לכן מדליקי המדורות האחראיים דאגו גם למלאי שתייה הולם. הבחנתי בבירור במקום בבקבוקים רבים של משקאות קלים החל ממיצי פירות (ללא פרי) וכלה במיני קולה ממיטב המותגים.
למדליקים המבוגרים יותר (אלה שלא ליוו ילדים קטנים משלהם) היה גם מלאי לא קטן של משקאות קלים פחות כמו עראק, בירה, וודקה וויסקי. כאשר תהיתי האם זה רעיון טוב לערבב אש ואלכוהול הרגיעו אותי המדליקים המוסמכים כי בכל מדורה מונה כבאי תורן המקפיד לא לשתות אלכוהול אלא רק לצקת אותו על המדורה.

מכיוון שאנו עם תרבותי, לא נצפו כמעט אנשים אוכלים בידיים. רוב המבלים הביאו איתם כמויות מסחריות של צלחות וכוסות חד פעמיות ובנוסף לא מעט סכו"מ חד פעמי.
למראה כל כלי האוכל האלה חששתי כי בסיום הלילה השטח יישאר מזוהם בכלים משומשים אך שמחתי להתבדות: חלק מהמבלים זרקו את הכלים החד פעמיים היישר לתוך האש, אחרים אספו אותם לשקיות אשפה גדולות (אותן הן השאירו בשטח בשל מחסור בפחי אשפה), אנשים אחדים טמנו את הכלים המשומשים באדמה (בעומק של לפחות 2 ס"מ) והגדילו לעשות הילדים מכיתה ה-2 שבנו מיצג יפה מהצלחות והכוסות – פירמידה בגובה 4.5 מטר – ובכך המחישו את מחויבותם למיחזור הכלים (למרבה הצער אחד הילדים שכנראה לא הבין את הקונספט או לא רצה להשאיר לכלוך בשטח הפך את המיצג למדורה מרשימה שבערה מאוד מהר).

בסיום הלילה (בעצם בתחילת הבוקר) שמחתי לראות כי בסה"כ נרשם רק מספר קטן של נפגעים: מעט כוויות, קצת הרעלות אלכוהול וכמה מקרים של קלקול קיבה. ציינתי לטובה כי כמעט לא נרשמו מקרי דקירה ותקיפה חמורה.

  מוסר השכל: אין כמו ל"ג בעומר – וטוב שכך

שבת שלום ול"ג שמח!

והרשומה המומלצת היא – Spring in the air 2022 – בבלוג Green Thumb

האות האבודה

היה זה יום חמישי שגרתי עבור מתי (שם בדוי). בבוקר הוא עסק בחקירה סטנדרטית – שוד בתחנת הרכבת.

הוא פענח די מהר את המקרה וחשב כי המשך היום יהיה רגוע.

אך בשעת הצהרים דברים השתנו. הפקיד מסר תיק חדש – מקרה מוזר מאין כמוהו.

מדובר היה בעיתונאי המפורסם (עובדה בדויה)  מוטיאור (שם בדוי). מוטיאור היה ידוע (גם זה בדוי) ככותב פורה המפרסם מדי יום חמישי סיפור הזוי.

מסתבר כי גם באותו בוקר פרסם מוטיאור את סיפורו,  אך הסיפור הפעם עורר תחושת אי נוחות וחשדות כבדים בקרב הקוראים הנאמנים.

בקריאה ראשונה הסיפור נראה הזוי כתמיד, אך מה שהדאיג קוראים רבים היה חסרון אות אחת מסוימת – ודווקא אות שהשימוש בה די נפוץ.

להמשיך לקרוא האות האבודה

יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

דוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.

להמשיך לקרוא יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

בדרך כלל ביום חמישי בבוקר אני מפרסם סיפור משעשע לקראת סוף השבוע, אבל כמובן שלא אעשה זאת ביום  הזכרון לשואה ולגבורה.

לעיתים אני מפרסם כמה מחשבות ליום הזה. היום החלטתי לכתוב כמה מילים על סבי –אברהם צ'סלה ז"ל שהיה אביה של אמי (גם היא כבר לא בין החיים לצערי).

סבי לא היה שורד שואה, לא ניצול שואה ולא פליט שואה. הוא נולד בוילנה שבליטא בשנת 1904 ובגיל 20 החליט (בחוכמה רבה….) לעלות לארץ. 

בתמונה הבאה שצולמה ב-1929 רואים אותו לבוש חליפה יפה (האיכות של התמונה לא מדהימה, אבל החליפה אמורה להיות יפה):

להמשיך לקרוא סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

משחקי המחשב / הטלפון שלי

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על המשחקים ששיחקנו או שעדיין משחקים במחשב או בטלפון.

פעם, איפשהו בתחילת שנות ה-80 שמעתי על מושג שנקרא "משחק טלוויזיה".  מחברים מכשיר פלאי כלשהו לטלוויזיה ואז אפשר לשחק משחקים באמצעותה!
המשחק הראשון שהכרתי היה כמובן של אטארי. אני זוכר שהשכנים שלנו ממול קנו כזה ומעט שיחקנו אצלם. אני זוכר גם  שכשהייתי בכיתה ט' היה לנו ערב של "יריד" שבמהלכו אחד התלמידים הביא קונסולת משחקים של אטארי ונוצר תור ארוך של ילדים שרצו לשחק בה.

המשחקים כמובן היו פשוטים מאוד – בעיקר שני קווים שהזזנו ימינה ושמאלה מתוך כוונה לפגוע בנקודה שקפצה ביניהם…

מעט אחר כך, גם אנחנו קנינו קונסולת משחקים – דווקא של פיליפס. אני זוכר שהמשחק שאהבתי בעיקר והייתי די מוצלח בו היה הפולשים מהחלל – space invaders. אני חושד שהשקעתי יותר מדי זמן במשחק הזה…

להמשיך לקרוא משחקי המחשב / הטלפון שלי

נתניה לוי ואוצר הפסח

פרופסור נתי "נתניה" לוי (שם בדוי) היה בשלבים האחרונים של הרצאתו על נרות החרס שנמצאו בפיר עמוק במערת התאומים והעידו כנראה על פולחן לאלה דמטר שהתקיים במערה במאות הראשונה והשנייה לספירה.

הנושא היה מעניין והסטודנטים היו מרותקים, אבל דעתו של נתניה הוסחה מפעם לפעם שלא באשמתו – בשורה הראשונה ישבה סטודנטית בלונדינית יפיפיה בלבוש לא לחלוטין צנוע.

הסטודנטית תלתה בו מבטים מעריצים ומדי פעם שרבבה את לשונה החוצה כשהתאמצה לכתוב את נקודות המפתח מההרצאה.

להמשיך לקרוא נתניה לוי ואוצר הפסח

תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

להמשיך לקרוא תעלומת  אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

השיא הגיע בערב שלפני ליל הסדר. ביומיים –שלושה האחרונים לפני ערב החג אמי התמקדה במטבח וניקתה את כל הארונות (היו לנו הרבה) ואת המקרר (אני מניח שבחלקים). העבודה הזאת כללה אחסון של כלי "החמץ" בארונות גבוהים (ונקיים) והורדת כלי הפסח מאותם ארונות. היה לנו סט מלא של כלי אוכל שהשתמשנו בהם רק לשבוע של פסח.

בערב אמא ריכזה את כל החמץ שנשאר על שולחן המטבח וניקתה (או "הכשירה") את כל שאר המטבח.  החוויה המיוחדת הייתה הכשרת השיש – אחרי שפונו ממנו כל הדברים שהיו עליו אמא הייתה שופכת עליו כוהל מפוגל (שאנחנו קראנו לו אז "ספירט") ומציתה אותו. כן, מדליקה גפרור וזורק אותו על השיש שמיד התלקח ובער באש כחלחלה נעימה.
היינו מכבים את האור במטבח ומתרכזים בו כולנו לצפות בקסם הזה.  כמובן שההורים וידאו שנישאר במרחק בטוח.

הרעיון בעצם פשוט – השיש עצמו לא בער כי היה עשוי מאבן. האלכוהול בער מהר ובבעירה הזאת נשרפו כל פירורי החמץ שאולי התחבאו על השיש…

לאחר מכן היינו עושים "בדיקת חמץ". כל ילד היה מקבל כמות ספורה מראש של פירורי לחם גדולים והחביא אותם ברחבי הבית. הושבענו לזכור היטב היכן החבאנו כל פירור כי אם משהו היה נשאר למחרת זה היה אסון של ממש…
אבא היה הולך ברחבי הבית עם נר ומחפש את הפירורים.
(גם לזה יש הסבר, אבל הוא מתחום הדת – על בדיקת החמץ מברכים. אם לא נמצא חמץ זאת ברכה לבטלה ולכן צריך לדאוג שיהיה חמץ כלשהו. ההורים שלנו ובוודאי עוד רבים אחרים הפכו זאת למשחק משעשע).

בבוקר של ערב החג היינו אוכלים ארוחת בוקר "חמצית" אחרונה ליד שולחן המטבח ואחר כך יורדים לשרוף את שאריות החמץ.
בזמן שאנחנו (הילדים ואבא ובשנים מאוחרות יותר רק הילדים) שיחקנו באש, אמא ניקתה היטב את שולחן המטבח וכעת הבית היה כשר לפסח רשמית ואמא יכלה להתפנות להכין את האוכל לסדר….

היא לא נחה הרבה לפני פסח.

לטענת אבא שלי אמא בכלל לא הלכה לישון בלילה שלפני ליל הסדר אלא  קיימה "לילה לבן" של ניקיונות. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אני בטוח שהיא לא ישנה הרבה.

אני די שמח שאנחנו לא עובדים קשה כל כך לקראת הפסח, אבל גם קצת מתגעגע לאווירה ההיא של לפני החג ובעיקר לשריפת השיש…


והרשומה המומלצת היא – הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה – בבלוג  של Adida

תמונה אימפרסיוניסטית – סיפור לשבת

החלטתי להיות אמן. זה טוב להיות אמן. רצוי  לא אמן מיוסר, אלא אמן מפורסם ומצליח, כזה שיש לו הרבה מעריצים (וכמובן מעריצות) והיצירות שלו נמכרות בהרבה כסף.  נשמע לי שזה כיוון טוב לקריירה.

בשל הדרישה למכור את היצירות בהרבה כסף, ויתרתי מהר מאוד על האפשרות להיות משורר שחפן, אבל עדיין נשארו לי לא מעט תחומים באמנות שיכולתי לבחור מהם.

אחרי התלבטות לא פשוטה – בחירת קריירה היא לא עניין של מה בכך – החלטתי לבצע תחקיר מקצועי ומעמיק. חיפשתי בגוגל את המילים "אמן מפורסם"  ולשמחתי קיבלתי מיד תוצאות שבראשן מספר תמונות של אנשים שככל הנראה היו (או עודם) אמנים  מפורסמים. אני אוהב שגוגל מספק תמונות. זה חוסך לי קריאה.

התמונות הראשונות היו של אנשים עם השמות המוזרים קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, סלבדור דאלי, פבלו פיקסו ואפילו מישהו בשם המוזר וסילי קנדינסקי.

לחיצה על השמות גילתה לי שכולם היו ציירים ולכן הבנתי שגם אני צריך להיות צייר. זה נשמע מקצוע לא מסובך. ככל הזכור לי כבר בגן הילדים ציירתי!

שמתי לב שעל הציירים האלה כתבו בגוגל כל מיני מילים מסובכות שבקריאה שנייה הבנתי שהן מתארות את הסגנון בו השתמשו אותם ציירים מפורסמים. מסתבר שיש הרבה סגנונות!  באיזה אבחר?

להמשיך לקרוא תמונה אימפרסיוניסטית – סיפור לשבת

אנטארקטיקה  – סיפור לשבת

קיבלתי ממנו שיחת טלפון קצת מוזרה. בעצם רוב שיחות הטלפון ממנו היו קצת מוזרות, פרט לאלה שהיו מאוד מוזרות, אבל בכל זאת אהבתי אותו. אולי אהבתי אותו גם בזכות שיחות הטלפון המוזרות האלה.

אותה שיחה התחילה בשאלה: "יש סוסים שמדברים עברית?"

רציתי לומר לו שוודאי שיש סוסים שמדברים עברית. הדוגמא הראשונה שעלתה על דעתי הייתה נגרו קבלו – הסוס המפורסם מהספר המצוין "שלושים וחמישה במאי" – אבל אז נזכרתי שלמעשה הסוס הזה דיבר גרמנית ורק זכה לתרגום לעברית.

חשבתי על מר אד, הסוס המדבר מהטלוויזיה האמריקאית, אבל הוא דיבר רק אנגלית.

איפה בעולם יכולים להיות סוסים שמדברים עברית?

להמשיך לקרוא אנטארקטיקה  – סיפור לשבת