008 וביקור הבכירים -סיפור לשבת

הסוכן החשאי גיא אג"ח בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק ובעל תג העובד 008 נקרא במפתיע ובדחיפות למשרדה של מנהלת הסוכנות מ.
בדרכו למשרדה של מ. ניסה גיא להבין מהי הסיבה לזימון הבהול. בימים האחרונים הוא לא איחר לעבודה יותר מדי פעמים לכן ככל הנראה לא מדובר בנזיפה הרגילה.
מצד שני, כבר כמה זמן לא הייתה לו משימה של ממש לבצע וגיא קצת חשש שמא שירותיו כבר לא נדרשים לסוכנות ובעצם זוהי הקדמה לשימוע.
בלב כבד הוא נכנס למשרדה של מ.
מ. אפילו לא הציעה לו לשתות (סימן רע) אלא ניגשה ישר לעניין ואמרה: "גיא! כידוע לך מנהיגים בכירים רבים ובראשם נשיא רוסיה פוטין, סגן נשיא ארה"ב פנס והנסיך צ'ארלס מגיעים לארץ. אתה ודאי יודע מה זה אומר!"
גיא היה מבולבל. מה זה אומר? האם הוא יפוטר והנשיא פוטין יחליף אותו? זה לא נשמע סביר.
בהיסוס מסוים הוא התחיל לנחש בקול רם: "את מתכוונת לכל הסיפור עם מרקל?"

כעת מ. נראה מבולבלת. היא אמרה: "אני לא חושבת שאנגלה מרקל מגיעה…"
גיא מיהר להסביר שמדובר במייגן מרקל והשערוריה שהיא עוררה. זה בוודאי משפיע על הנסיך צ'ארלס ו… אבל מ. קטעה אותו ואמרה: "לא! אני מתכוונת לירושלים! אתה לא זוכר?"

לא זוכר? הרי איך אפשר לשכוח את ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, זאת שאם נשכחנה נשכח גם את לשוננו?
גיא עדיין לא היה בטוח במה מדובר אבל הבין שכנראה מדובר במשימה הקשורה לנשיא פוטין  ו/או לסגן הנשיא פנס ו/או לנסיך צ'ארלס אבל בוודאות ולירושלים. הוא החליט לנסות לדלות עוד פרטים  ובקול בוטח וסמכותי הוא שאל: "איך אני יכול לעזור?"
"בדקתי בכל הסוכנות" – ענתה מ. מיד – "ורק אתה יכול לעזור בנושא החשוב הזה."
התשובה לא הפתיעה את גיא. הרי הוא תמיד היה ידוע (לעצמו) כבחור אחראי, נועז, אינטליגנטי, בעל תושיה ואינסטינקטים מהירים וכמובן בעל חוש הומור משובח.
הוא הודה למ. בנימוס על האמון בו (וכבר שכח מהמחשבה על השימוע, אבל כמובן לא שכח את ירושלים) ובכל זאת ביקש הנחיות קצת יותר מפורטות.
מ. היססה לרגע והסתכלה על הדפים שעל שולחנה. ודאי היו אלה תכניות חשאיות שגיא צריך להוציא אל הפועל, אבל איזה תכניות בדיוק?
עד לתשובתה של מ. גיא הצליח לחשוב על כמה אפשרויות סבירות:
א. אבטחת האורחים החשובים
ב. בניגוד גמור ל-(א) – התנקשות באחד או יותר מהאורחים החשובים
ג. שכנוע פוטין או צ'ארלס להעביר את השגרירות של מדינתם לירושלים
ד. הדרכת הבכירים בירושלים תוך דגש על הפלאפליות הטובות ביותר בה
אם היה לגיא מספיק זמן הוא היה בוודאי חושב על עוד כמה אפשרויות אבל מ. התחילה לדבר שוב וקטעה את חוט המחשבות שלו:
"אנחנו נצטרך להעביר…" – היא נעצרה לרגע שוב וגיא מיד הבין שהאפשרות הנכונה היא ג. הוא תהה מה יהיה חלקו בהעברה כשמ. התעטשה והמשיכה: "אנחנו נצטרך להעביר מסמכים חשובים לירושלים דווקא מחר ואתה יודע שזה מסובך"
כן, ברור שזה מסובך. המסמכים ודאי יצטרכו להיות מאובטחים כראוי. גיא ודאי יקבל את תפקיד ראש צוות האבטחה. הוא כבר התחיל לחשוב על איזה משקפי שמש להרכיב כשמ. המשיכה בדבריה: "הדרך לירושלים תהיה פקוקה וגם בתוך העיר צפוי הרבה בלגן. אתה הסוכן היחיד שלנו עם רשיון לאופנוע (חבל שלא כבד) אז תצטרך לקחת את המסמכים לירושלים על האופנוע. תתייצב אצלי בשמונה בבוקר בבקשה וסע בזהירות!"
גיא הבין שהפגישה הסתיימה. המשימה כעת הייתה ברורה וגיא התכוון למלא אותה באחריות, בגבורה, באומץ וכמובן בתושיה.
מוסר השכל: פקקים קשים דורשים פתרונות נועזים
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא –חליתם בשפעת? קחו סוכר – בבלוג תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות

תעלומת המרק – סיפור לשבת

באופן די צפוי לאמצע ינואר, החורף היכה בוורשה בכל עוזו. בעצם, ממש לא במלוא עוזו. הטמפרטורות היססו האם לרדת מתחת לאפס או להישאר מעליו. הגשם לא החליט אם הוא גשם קפוא או סתם גשם.

אני התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לשלג. למרות שהוא עדיין לא הגיע קיצצתי בכמויות הגלידה והגדלתי במעט את כמויות המרק שאכלתי. אין כמו מרק חם בחורף – ולא צריך להיות בלש שביל לדעת את זה. (אבל בהחלט לא מזיק להיות בלש!)

באותו יום חמישי יצאתי לארוחת הצהרים מעט מאוחר מהרגיל – רק ב-12:15 – מכיוון שתעלומות משמעותיות הונחו על שולחני (והסתירו את השעון) וגם מכיוון שאכלתי קצת יותר עוגיות מהרגיל לאחר ארוחת הבוקר השנייה.

לכן לא היה פלא בכך שהרגשתי רעב מהרגיל כשהגעתי למסעדה. שאלתי את המלצר על מה הוא ממליץ היום ולהפתעתי הוא המליץ על מרק עדשים.
אני בהחלט אוהב מרק עדשים, אבל הייתי רעב וחיפשתי המלצה לאוכל. הסברתי את זה למלצר ומשום מה הוא התעקש שמרק עדשים זה אוכל. (הוא גם הסביר שיש בו הרבה שום. זה יכול להסביר את ה-:"משום מה").

"האם אתה מוזג את המרק או חותך אותו בסכין?" – שאלתי את המלצר באירוניה שרכשתי במהלך שנות החקירות הרבות.
"מוזג" – ענה המלצר – "אבל לא לכוס אלא לצלחת!"
היה משהו בתשובה שלו שגרם לי להרהר שוב. החלטתי לבדוק את הראיות מקרוב והזמנתי מנה של מרק עדשים.

המרק היה טעים וסמיך, אבל מצד שני הוא הכיל לא מעט נוזלים. ניסיתי ללעוס אותו, אבל לא היה הרבה מה ללעוס: העדשים נמשכו היישר אל תוך קיבתי. ניסיתי לשתות אותו אבל החוויה לא הייתה בדיוק כמו שתיית קפה, תה או יין: המרקם בהחלט היה פחות נוזלי.

הבנתי שהגורל (או המלצר) זימן לי תעלומה גדולה: האם מרק הוא אוכל או שתייה?

החלטתי להקדיש את כל משאביי לחקירה. אבל כמה אפשר לחקור על בטן ריקה? (נכון שהיא לא הייתה לגמרי ריקה, אבל גם לא לגמרי מלאה. למרות שמטבעי אני נוטה להסתכל על חצי הבטן המלאה עדיין הרגשתי רעב).

הזמנתי שניצל עם תפוחי אדמה (להשבעת הרעב) ועוד מנה של מרק עדשים (להמשך החקירה).
ערכתי השוואה מדוקדקת בין השניצל והמרק: שניהם היו טעימים ללא ספק, אבל בוודאות היה ביניהם שוני משמעותי: השניצל היה מוצק בהרבה מהמרק.
לא היה לי ספק אף לרגע שהשניצל הוא אוכל, אבל האם תנאי הכרחי להגדרת משהו כ-"אוכל" היא היותו מוצק?

אכלתי עוד קצת מהמרק ונאלצתי להודות שהוא משביע למדי. מבחינתי אוכל צריך להיות משביע ולכן ייתכן בהחלט שהמרק הוא אוכל.

אבל אולי מדובר בהכללה מסוכנת? אולי מרק העדשים הוא אוכל ולעומת זאת מרק דליל יותר (כמו המרק הצח המפורסם) הוא שתייה בלבד?
ומה לגבי מרק צח עם אטריות? הרגשתי מבולבל מאוד. לרוב אוכל עוזר לי מאוד להתגבר על הבלבול בחקירות, אבל הפעם הזאת הייתה יוצאת דופן – לא ידעתי אם הזמנת מנת מרק נוספת תעזור להתגבר על הבלבול, או רק תגביר אותו.

אחרי התלבטות קשה, מצאתי פיתרון: החלטתי להזמין קינוח שוודאי יעזור לי לחשוב ביתר בהירות.
שאלתי את המלצר על איזה קינוח הוא ממליץ והוא אמר: "יש לנו מרק שוקולד נהדר!"

לא הייתה לי ברירה אלא לאכול עוד מרק, אבל בכל זאת הזמנתי גם עוגה (וקומפוט – שהוא בעצם סוג של מרק).

מוסר השכל: מרק הוא גם אוכל וגם שתייה, אבל הוא בעיקר מרק

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא –על הגג 2 – בבלוג של L Weaves Words

ההצטננות – סיפור לשבת

הצטננתי. זה לא סיפור גדול. אפילו לא סיפור. קורה לכל אחד – והרבה פעמים במהלך חייו.
אני לא מהמפונקים או המתפנקים. אני לא מתרגש מהצטננות קטנה. קצת נזלת, קצת שיעולים, קצת עיטושים, קצת כאב גרון… אף אחד לא מת מזה.

בסה"כ צריך לקחת אתי לעבודה הרבה טישיו וקצת כדורים נגד כאב גרון. וגם כדורים נגד הצטננות.
וחשוב לשתות הרבה תה (ועל הדרך גם לא מעט קפה).

זהו. פשוט מאוד.

אבל אולי בכל זאת לא כדאי לנסוע לעבודה? אני עלול להדביק שם אנשים אחרים וזה יהיה ממש לא נעים…
רק שיש לי המון עבודה. אני, כידוע, עובד חיוני. אם אוותר על יום עבודה אחד המערכת תקרוס.או שיגלו שבעצם אני לא חיוני ואז עלולים לפטר אותי.

אבל אולי דווקא אם אגיע לעבודה מצונן זה יוריד את ערכי בעיני המנהל ובסופו של דבר יביא לפיטוריי? לא כדאי להסתכן.

מה גם שיורד גשם בחוץ ואני עלול להירטב וההצטננות הזאת עלולה להחריף או אפילו להסתבך. היא עלולה להפוך לדלקת גרון או אפילו לדלקת ריאות. ואולי אפילו לשפעת ! כולם כבר יודעים ששפעת היא מחלה מסוכנת מאוד. באמת חבל שלא התחסנתי בזמן שעדיין לא היו תורים גדולים.

לא התחסנתי? לא התחסנתי! אולי אני לא רק מצונן אלא חולה בשפעת??? כדאי למדוד חום! איפה המדחום?

מדדתי. 37.3. זה קצת חום. הרי נורמלי זה 37.0.  אולי באמת התחלה של שפעת. עם שפעת לא משחקים. כדאי להישאר במיטה ולשתות הרבה תה. ועל הדרך הרבה קפה. וכדאי גם לאכול הרבה מרק חם. אין לי מרק בבית אבל אפשר לבקש מקרובי משפחה להכין בשבילי. או להזמין ממסעדה. יש היום המון שירותי שליחים ובתוך כמה דקות אני יכול לקבל מרק בריא וטעים. אבל אולי הוא לא יהיה חם.

מה שאני באמת צריך זה מישהו שיטפל בי. מישהו שיבשל עבורי את המרק ויסחוט לי מיץ תפוזים טרי ובריא וכמובן יגיש לי כמה עוגיות עם המיץ. עוגיות מאפה בית עם הרבה שוקולד צ'יפס (משוקולד איכותי – לפחות 60% קקאו).

זה אולי עלול להישמע כאילו אני קצת מתפנק, אבל אני לא מתפנק. אני חושב שזה רק הגיוני שחולים בשפעת מסוכנת, עם רקע של דלקת ריאות, זכאים למזון בריא ועשיר. מצד אחד המזון הזה יכול לזרז את החלמתי ואפילו להציל את חיי. מצד שני, אם הרע ביותר יקרה, ברור שיש לי זכות לסעודה אחרונה טובה.

אבל לצערי, אין לי מישהו שיטפל בי כרגע. לכן אין לי ברירה אלא לקפוץ לסופרמרקט, לקנות כמה חבילות של עוגיות (לא מאפה בית, אבל שוקולד צ'יפס), מרקים קפואים, תה, קפה, חלב, שוקולד מריר משובח (מאוד טוב נגד כאב גרון), מיץ תפוזים והרבה טישיו. לאחר מכן אכנס למיטה ואשכב מול הטלוויזיה. לא אצא מהמיטה (פרט לענייני שירותים, אוכל ושתייה) עד שאבריא לחלוטין, או עד שיגיע האביב או לנצח.

כי שפעת עם דלקת ריאות זה לא משחק ילדים.

 

מוסר השכל: זה לא פשע להתפנק קצת אם חייך מוטלים על הכף

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – חוזרים אל Humboldt Bay National Wildlife Refuge – בבלוג של Pappa Quail

 

סיכום עשור 2010 – 2019

לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).

אין ספק שבגיל צעיר הזמן משפיע יותר. המעבר מגיל 11 ל-21 או מגיל 9 ל-19 מכיל הרבה מאוד שינויים, חוויות ואירועים מאשר המעבר מגיל 42 ל-52, למרות שעל כולנו עברו 10 שנים.

אבל אחרי מחשבה נוספת נזכרתי בעוד כמה דברים שעברו עליי בעשור הזה – דברים שלא קשורים ישירות לילדיי…

אחד הדברים שמאוד השפיעו על חיי היום-יום שלי היה מעבר עבודה: אחרי 11 שנים באותה חברה (שיא שלי ותקופה מכובדת מאוד בחברות הייטק), מצאתי את עצמי שוב מפוטר מהעבודה בשנת 2015. לא שלא ידעתי שזה יגיע: החברה הלכה והצטמצמה כל הזמן. כשהתחלתי לעבוד בה בשנת 2004 היו בחברה כ-130 עובדים בישראל וכ-400 בעולם כולו. כשפוטרתי ב-2015 נשארו בה 10 עובדים בישראל מתוך כ-100 בעולם.

לשמחתי, מצאתי עבודה חדשה די מהר ואני מקווה להישאר בה עד היציאה לפנסיה. במובן מסוים אני יוצא לפנסיה כל יום כשאני יוצא בבוקר מהבית לעבודה – מכיוון שהעיסוק שלי כעת הוא בקרנות הפנסיה הוותיקות…

עוד שינוי שמשפיע על חיי היום-יום שלי, אך במידה פחותה מהחלפת העבודה, הוא המעבר לטבעונות: הייתי צמחוני מאז גיל 13 בערך, אך תמיד אמרתי שאני לא יכול להבטיח שאשאר צמחוני כל חיי. ובאמת, באוקטובר 2012 הכרזתי רשמית על מעבר לטבעונות.
באופן מעשי המעבר היה הדרגתי – צמצמתי בצריכת הביצים והחלב במשך כמה שנים עד שהחלטתי שאני יכול להיגמל מהם סופית. בינתיים אני די מרוצה מהטבעונות שלי (אך לעיתים מתוסכל בגלל מחסור באופציות טבעוניות) אבל גם הפעם לא יכול להבטיח שזה לתמיד.

בעשור זה התחלתי לצלם. עד 2017  עננת הייתה הצלמת היחידה במשפחה. צילמתי מפעם לפעם, אבל רק כשהיא לא הייתה איתי. בנובמבר 2017 החלטתי יום אחד שגם אני יכול לצלם. צילמתי כמה פרחים (כלניות ואירוס ארץ ישראלי באותו יום) ומאז אני ממשיך לצלם פרחים וגם אובייקטים נוספים. בעקבות זאת גם התחלתי מפעם לפעם לפרסם בבלוג רשומות עם תמונות שצילמתי בעצמי.

זאת התמונה הראשונה וההיסטורית שצילמתי ב-2017:
ראשונה

ואגב בלוג, אחרי כמעט עשר שנים בתפוז עברתי ל-WPRDPRESS. אני עדיין קצת מתגעגע לעבר המפואר של תפוז ולפיצ'רים שהיו שם, אבל אני יודע שבכל מקרה התפוז ההוא כבר לא קיים ולא ישוב. עברתי ל-wordpress  באוגוסט 18 ואני מרוצה מכך שלמרות החששות המשכתי לפרסם בקביעות (למרות שלעיתים אני מרמה ומפרסם רשומות שכבר פורסמו בעבר בתפוז ואיש אינו זוכר אותן).

בתחום המוזיקה האירועים שהשפיעו עליי בעשור קשורים בעיקר לזמר האהוב עליי ביותר כבר שנים רבות – דיויד בואי. בעשור זה, בינואר 2013, לאחר עשר שנים בהן הוא הוציא אלבום חדש, יצא במפתיע האלבום The Next Day.
שמעתי את השיר הראשון (where are we now)  ואהבתי אותו.
בינואר 2016 שוב יצא אלבום חדש – Blackstar  – שפחות אהבתי, אבל עדיין היה מוצלח לטעמי.
ואחריי יומיים התבשרנו על מותו… היה לי עצוב מאוד.

בעשור הזה גם נסעתי הרבה לחו"ל. בהתחלה אלה היו נסיעות עבודה (כמו בעשור הקודם), אבל התחלנו לנסוע לחופשה משפחתית בחו"ל כל שנה במשך תקופה מסוימת (דבר שלא קרה בזמן שהבת שירתה בצבא). בשנת 2019, לראשונה בחיי לדעתי, נסעתי לשתי חופשות בחו"ל באותה שנה – אחת זוגית לרודוס והשנייה משפחתית לאמסטרדם.

מקווה להמשיך בטיולים כאלה גם בעשור זה (ובאלה שאחריו).

עוד נושא אחד שרציתי להזכיר בסיכום – בעשור הזה נגמלתי ממכוניות ליסינג מהעבודה… מאז שהשתחררתי מהצבא (ב-1994) ועד 2014 – פרט לתקופה שגרנו בארה"ב – הייתה לי תמיד מכונית ליסינג מהעבודה. זה מאוד נוח אבל גם לא זול ועם השנים זה נהיה יקר יותר ויותר. ב-2014, בעקבות עוד גל פיטורים בחברה הקודמת שלי, עברתי לעבוד מהבית (אולי גם את זה הייתי צריך להזכיר כנושא נפרד בסיכום). אחרי כמה חודשים כאלה החלטתי לוותר על רכב החברה.
כשהתחלתי לעבוד בעבודה הנוכחית לא ביקשתי רכב. במשך כשנתיים הסתדרנו עם רכב אחד במשפחה. אבל זה נהיה קשה יותר כשהבת הוציאה רישיון נהיגה ועוד יותר כשעננת התחילה לעבוד יום בשבוע בירושלים. קנינו מכונית שנייה ולראשונה יש לנו שתי מכוניות פרטיות במשפחה (אצל הרבה אנשים זה לא נושא ראוי לציון כלל…)

זהו… אני בטוח שקרו לי עוד דברים חשובים בעשר השנים האחרונות (למשל: סוף סוף השתחררתי משירות מילואים!) , אבל אלה הנושאים שעלו בדעתי (ושאני לא חושש לשתף…)

מאחל לי ולכולם עשור חדש מוצלח!

והרשומה המומלצת היא- הפתעה –  בבלוג של L Weaves Words

 

סיפור חכמים לשבת הראשונה של 2020 (למניינם)

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום טבת קר ועסקו בדברים שברומו של עולם.
אמר רבי עקיבא: "בעוד אנו עוסקים בדברים שברומו של עולם, המוני גויים ותינוקות שנשבו חוגגים שנה אזרחית חדשה."
שאל רבי אלעזר: "מהי שנה אזרחית?"

אמר רבי אליעזר: "שנה אזרחית היא שנה המתחילה באחד לינואר למניינם."
אמר רבי אלעזר: "זאת יודע אני כמובן, אבל אני תוהה מדוע השנה נקראת 'אזרחית'. האם השנה היהודית היא שנה צבאית? או אולי שנה נתינה?"

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לשבת הראשונה של 2020 (למניינם)

מכוניות באמסטרדם – ספטמבר 2019

כמו שציינתי בסוף הרשומה על היום האחרון שלנו באמסטרדם, אני מרגיש צורך – או לפחות רוצה – לכתוב על מכוניות שראיתי שם.
כשאני נוסע לחו"ל אני תמיד מקדיש תשומת לב למכוניות מיוחדות שאני רואה שם.

בעבר הרחוק הייתי רואה הרבה מכוניות אקזוטיות שלא היה סיכוי אז לראות בארץ. בימינו כשכבישי הארץ מלאים במכוניות יוקרתיות כמו פורשה, אסטון מרטין, יגואר, מזראטי ועוד – אפילו פרארי (מכונית העל בחלומות הילדות שלי) , המכוניות בחו"ל נראות לי פחות מיוחדות אבל עדיין יש בהן הרבה עניין עבורי.
להמשיך לקרוא מכוניות באמסטרדם – ספטמבר 2019

סיפור חכמות לשבת של חנוכה

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק לאחר הדלקת נרות ובליסת סופגניות ועסקו בהשוואת איכות הסופגניות שלהן לסופגניות חברותיהן.
אמרה הרבנית רחל: "עם כל הכבוד לסופגניות שלכן (ויש כבוד) ועם כל הצער שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אני מרגישה צורך לציין כי הסופגניות שלי הצליחו השנה"
הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "אין לי ספק כי הסופגניות שלך היו בין הסופגניות המובילות שטעמנו הערב ונפלו רק במעט מהסופגניות שלי!"
נעלבה הרבנית רחל קמעא והחלה לכחכח בגרונה בחיפוש אחר תשובה ניצחת, אבל לפני שפתחה את פיה קפצה הרבנית רבקה ואמרה: "אכן אהבתי מאוד את הסופגניות שלך חברתי שרה וגם שלך חברתי רחל ואינני יכולה לומר איזו מהן הייתה טובה יותר. מצד אחד, המרקם של הסופגניות של שרה היה כמעט מושלם כמו אלה שלי. מצד שני המילוי בסופגניות של רחל היה בטעם גן עדן – כמעט כמו המילוי של הסופגניות שלי!"

להמשיך לקרוא סיפור חכמות לשבת של חנוכה