הסיפור לשבת על תעלומת המושית

פרה (שם בדוי – השם האמיתי היה כמובן מושית) הייתה מושית שבע חמודה להפליא שגרה לה על שיח ורדים בגליל העליון.  (לא ורד הפרה, אלא ורד הכלב – אבל לא היה שם שום כלב. היה שם דווקא שום משולש, אבל זה לא היה במשולש אלא בגליל. אני מקווה שכעת הכל ברור).

פרה חיה את החיים שלה בלי להפריע לאיש ובלי לפגוע בזבוב. היא דווקא כן פגעה בלא מעט כנימות, אבל חייבים לחיות ממשהו, לא?

שגרת יומה של פרה הייתה פשוטה למדי. היא הייתה מתעוררת לה עם קרני השמש הראשונות ויוצאת לסיור בשיח הורדים שלה. מנשנשת כמה כנימות דשנות, נחה קצת וחוזר חלילה עד בוא הערב.

אותו יום שני התחיל דומה לכל יום אחר. אבל, כשפרה פרשה את כנפיה היא ראתה משהו מוזר בזווית העין. מכיוון שהיא חששה מטורף אפשרי היא מיד סגרה את כנפיה וצנחה על הענף. שום דבר חשוד לא נראה בסביבה (פרט לשום המשולש). היא פרשה כנפיים שוב – ושוב משהו הפריע לה. כעת היא הבינה: הנקודות שלה – שבע הנקודות היקרות שלה, מקור גאוותה – נעלמו.

פרה הרגישה כאילו עולמה חרב עליה. היא אהבה את הנקודות שלה כמו שהיא אהבה כנימות. אבל כמובן היא לא אכלה את הנקודות שלה… אז להיכן הן נעלמו? לרגע תהתה פרה האם ייתכן שהיא הייתה סהרורית ובאמת כרסמה את הנקודות שלה מתוך שינה, אבל היא פסלה את המחשבה המשונה הזאת על הסף. טכנית זה פשוט היה בלתי אפשרי.

המסקנה ההגיונית היחידה הייתה שהנקודות פשוט אבדו להן במהלך הלילה. אבל לא ייתכן שהן הרחיקו לכת. פרה החליטה לצאת לחפש אותן.

ראשית היא סרקה את הענפים התחתונים של השיח. נדמה היה לי שהיא רואה את אחת הנקודות – אך כשהתקרבה היא גילתה לחרדתה שמדובר בעכביש שחור ועגול. היא מיהרה להסתלק מהמקום (תוך תהיה האם ייתכן שהעכביש אכל את הנקודות שלה) ועברה לסרוק את הענפים העליונים. שוב היה נדמה לה שאחת הנקודות קוראת לה מהענף העליון – היא טסה לשם במלוא המהירות רק כדי לגלות שהפעם מדובר בחיפושית קטנה ושחורה שישבה על העלה. החיפושית השחורה קצת נבהלה לראות את פרה טסה אליה במלוא המהירות אבל מכיוון שהיא לא הייתה כנימה היא נרגעה במהרה והחלה לשוחח עם פרה. פרה שאלה אותה אם במקרה היא ראתה שבע נקודות שחורות ללא בעלים בסביבה. החיפושית השחורה דווקא חשבה שהיא ראתה משהו מרחוק כשהיא טסה לשיח של פרה, בין עצי הזית במדרון.

פרה קצת היססה – היא מעולם לא עזבה את שיח הורדים שלה – אבל היא הייתה מוכנה לעשות בכל כדי להחזיר לה את הנקודות שלה. בזהירות רבה היא טסה לכיוון עצי הזית עליהם הצביעה החיפושית השחורה. בדרך כמעט חטפה אותה ציפור אכזרית (הסיפור מנקודת ראותה של הציפור כמובן שונה לגמרי, אבל הוא יחכה ליום חמישי אחר).

לאכזבתה הרבה לא היו שם נקודות חופשיות – אבל הייתה שם מושית שבע אחרת עם נקודות דהויות במקצת. המושית השנייה (ששמה הבדוי שמור במערכת)  בירכה את פרה וכששמעה על הבעיה שלה ציינה שכנראה זה בא עם הגיל. לטענתה הנקודות דוהות ככל שגיל המושית עולה ולדעתה אצל פרה שלנו הן דהו כל כך עד שנעלמו.

פרה לא הסכימה עם ההסבר המלומד – אולי זה נכון שהנקודות דוהות, אך היא רק בת שלושה ימים! למשמע התשובה ציינה המושית השנייה שהיא מכירה רופא טוב על עץ האלה ממול ואולי הוא יוכל לעזור.

פרה שוב יצאה למסע. אני נאלץ לקצר בתיאור התלאות שעברו עליה מכיוון שהדדליין שלי הולך וקרב, אבל תשמחו לדעת שלאחר כמה הרפתקאות קטנות פרה הגיעה בשלום לעץ ופגשה את הרופא המפורסם (שהיה דווקא ארינמל בשם בדוי ד"ר אריה). הרופא אפילו לא טרח לבדוק אותה ואיבחן מיד – אבעבועות רוח. מסתבר שזה רץ כעת בין החרקים בגליל… לתמיהתה של פרה הסביר הדוקטור שאמנם המחלה הזאת בד"כ מתאפיינת בהוספת נקודות שחורות לגוף, אבל אצל מי שכבר יש לו נקודות הן פשוט נעלמות. אין צורך לדאוג – הן יחזרו תוך מספר ימים.

פרה הודתה לרופא במילים נרגשות ויצאה חזרה לשיח שלה כשמחשבה אחת מנקרת במוחה: אז לאן הנקודות הלכו בסופו של דבר? היא החליטה לבדוק איתן כשיחזרו.

   מוסר השכל: דרך שבע נקודות עוברת מושית אחת

   שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – איך סאמרהיל הפכה לתל קיץ – בבלוג של שלומית עוזיאל

הנושא החם –  בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה האם אנו כותבים באינטרנט (וספציפית בבלוג) בשמנו האמיתי או בכינוי (כלומר שם בדוי!)  ואם בכינוי – מדוע בכינוי הזה.
(יש גם שאלה למה אחרים משתמשים בכינויים או בשמות בדויים, אבל אשאיר לאותם אחרים להסביר זאת).

כשהתחלתי לכתוב באינטרנט, לפני די הרבה שנים, זה היה בפורומים של תפוז וכמעט כולם כתבו שם בכינוי אנונימי. זה היה נראה אז מאוד טבעי ומתבקש לא לכתוב בשם האמיתי. זה איפשר סוג של חופש – כמו שכתוב במדור השרביט החם. קל יותר לכתוב את דעותייך האמיתיות (או אולי קצת להקצין אותן, או אולי לגמרי להתלהם) כשלא יודעים מי אתה.

מכיוון שכך רציתי לבחור לי שם בדוי שייצג אותי בצורה מיטבית. התלבטתי בין "הגאון הגדול", "האדם העליון", "זה שחייבים לציית לו", "השקרן" וכמובן "זה שכותב שטויות בשם בדוי"  כמו שאני כותב כעת.

למעשה השם שרציתי היה Riff Raff על שם דמות מפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, אבל הכינוי הזה היה תפוס. אחרי שניסיתי עוד כמה וריאציות על הכינוי זה וכולן היו תפוסות, החלטתי שבעצם אין לי סיבה רצינית להסתיר את שמי (לא התכוונתי לרצוח אף אחד באינטרנט) אבל לכתוב ממש בשם המלא היה נראה לי רציני מדי ולכן יצרתי את הכינוי Motior  המורכב משמי הפרטי ותחילת שם המשפחה.

בהתחלה הייתי פעיל בכינוי הזה בפורומים של תפוז, שם עשיתי מה שהיה נהוג באותם שנים  ועדיין פופולרי – רבתי עם אנשים שאני לא מכיר.

לאחר מכן פתחתי את הבלוג, שם בכל מקרה לא הייתי אנונימי מדי – ברגע שפתחתי אותו שלחתי קישור לכל בני משפחתי וחבריי הקרובים. לכאורה שמרתי על עמימות מסוימת – לא כל הקוראים בבלוג שלי ידעו מהו שמי המלא, אבל למעשה מי שרצה לדעת יכול היה לגלות בקלות את כל הפרטים עליי – אם דרך הפרטים שחשפתי לגבי עצמי פה ושם ואם דרך קישור לפייסבוק שלי שם אני מופיע בשמי המלא ומפרסם קישורים לבלוג (אם כי לא להיפך).

האם מפריע לי שיש קשר בין הבלוג שלי לשם שלי? לא ממש. בכל מקרה אני לא חושף בבלוג פרטים שאני לא רוצה שאנשים יידעו (כי בכל זאת הרבה אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים קוראים שם) ובמידה מסוימת (אם כי צנועה) אני שמח שמזהים אותי עם הבלוג שלי (כאשר אני כותב דברים מוצלחים).

לאחרונה התפרסם השם המלא שלי בבלוג של השרביט החם. לרגע זה הפתיע אותי וחשבתי לבקש לשנות את זה ולהשאיר שם רק את הכינוי שלי. אבל אחרי רגע החלטתי שזה לא באמת מפריע לי…
הבהרה מאוחרת בעקבות התגובות: הופתעתי לרגע כשראיתי את השם המלא שלי בבלוג השרביט החם. אחרי אותו רגע הבנתי לא רק שזה לא מפריע לי אלא שכבר בעצמי חשפתי את השם המלא שלי בלא מעט מקומות הקשורים לבלוג.

וזה כנראה אומר הכל בנושא.


והרשומה המומלצת היא  – הרוע המושג בקלות בלתי נסבלת – בבלוג של Arik Benedek Chabeef

הלרדניס, או המרכבה שהפכה לדלעת – סיפור לשבת

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה,חיה נערה אומללה בשם (הבדוי כמובן) הלרדניס.

הלרדניס הייתה אומללה כי אביה התעלל  בה ואמה הייתה חלשה מכדי להתנגד. לפני שאתם מדמיינים דברים ריאליסטיים מדי, אני חש צורך להבהיר כי ההתעללות התמקדה בכך שהלרדניס  הייתה חייבת לנקות את כל הבית, לבשל ולתפור ומעולם לא קיבלה בגדים חדשים או את המפתחות למכונית.

אך גורלה של הלרדניס שפר עליה – אביה מת לפתע מהתקף לב ואמה התחתנה מחדש עם נסיך טוב לב שלו היו שתי בנות יפות וחכמות מנישואים קודמים.

חייה של הלרדניס השתנו מן הקצה אל הקצה: היא גרה כעת בארמון, לבשה שמלות מפוארות והיה לה צבא משרתות שעשה את כל מה שרצתה. כן, הלרדניס לא הייתה צריכה לנקוף אצבע. כל חלומותיה התגשמו והיא הייתה מאושרת.

מאושרת? לא ממש… בתוך תוכה הלרדניס התגעגעה לימים שבהם הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בעבודה קשה. האחיות החורגות היו אמנם חברות נהדרות, אבל הלרדניס מצאה את עצמה פעם אחר פעם חולמת על חיי הבדידות כשרק עכברים וגו'קים אירחו לה לחברה.
בתוך תוכה היא הבינה שמצבה הנוכחי היה טוב בהרבה מחייה לצד אביה הביולוגי, אבל החיים האלה היו כל כך משעממים… כל בוקר היא קמה מאוחר, אכלה ארוחת בוקר עשירה ואז חיפשה עיסוקים שיעזרו לה להעביר את הזמן עד לארוחת הצהרים הגדולה.

לפעמים היא קראה ספר ולפעמים סתם בהתה בטלביזיה (בעיקר בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי).

אחרי ארוחת הצהרים נהגה הלרדניס לישון שעה-שעתיים ואח"כ שוב חיפשה דרכים להעביר את הזמן עד לארוחת הערב (העשירה). בשעות האלה היא נהגה בד"כ לקרוא עיתונים ולרכל עם אחיותיה החורגות על הנעשה בחברה הגבוהה בארצם.

לאחר ארוחת הערב נהגו בד"כ האחיות לצאת לנשפי ריקודים (או להישאר בבית מול הטלביזיה) עד השעות הקטנות של הלילה.

אפשר היה לסכם את חייה של הלרדניס בשלוש מילים: שעמום אחד גדול.

ואז, ערב אחד הופיע בבית שליח עם הזמנות לשלוש הבנות – הנסיך (לא אביה של הלרדניס אלא נסיך עוד יותר גדול – יורש העצר) עמד לערוך נשף ענקי שבשיאו הוא יבחר את כלתו לעתיד מבין כל האורחות.

(הבחירה תהיה כמובן באמצעות סמסים – הנשף ישודר בשידור חי לכל בתי הממלכה והצופים יוכלו להשפיע בצורה דמוקרטית על בחירת מלכתם הבאה).

עם ההזמנות הגיעו האיחולים. האחיות החורגות, אמא, אבא וכל החברים וקרובי המשפחה היו בטוחים כי הזכייה מובטחת להלרדניס. היא הרי הייתה הבחורה היפה ביותר, המוכשרת ביותר והפופולארית ביותר בכל הממלכה.

אבל הלרדניס לא רצתה לזכות. חתונה עם הנסיך הייתה עבורה כמו גזר דין מוות – היא תהיה נידונה לחיי עושר ובטלה עד יום מותה (שוודאי יהיה רחוק מאוד תודות לתזונה והשגחה רפואית מעולות).

הדבר האחרון שהיא רצתה היה ללכת לנשף. אבל כיצד תוכל להתחמק מכך? כפי שאמר המשורר: מה זה היה לה? העם מחכה!

ערב הנשף הגיע. השמלה המפוארת הייתה מוכנה. הלרדניס ישבה לבדה בחדר מול השמלה ונאנחה.

לפתע נשמע קול פיצוץ עמום ובאוויר מולה הופיע גבר קטן ומכוער (ולא מגולח). הלרדניס נרתעה לאחור והשמיעה קריאת בהלה אבל הגבר המסתורי הצית סיגריה והסביר לה כי הוא הפיי הטוב שלה והוא הגיע כדי להגשים את משאלתה – לא ללכת לנשף.

נפנוף שרביט אחד ושמלת הנשף המפוארת הפכה לצרור סחבות מלוכלכות.

נפנוף שרביט שני ופניה הצחות של הלרדניס התכסו כתמים ואפילו חצ'קונים.

עוד נפנוף שרביט והכרכרה המפוארת של הלרדניס הפכה לדלעת, הרכב לעכבר והמשרת לכלבלב.

הלרדניס הייתה מאושרת! היא רצה למטבח והצטרפה למשרתות שרחצו כלים והכינו ארוחת ערב (עשירה). אף אחת לא זיהתה אותה ומכיוון שבבית היו משרתות רבות שהוחלפו לעיתים תדירות אף אחת גם לא התפלאה לראות אותה שם.

אבל, כשהשעון הורה חצות הרגישה פתאום הלרדניס איך פניה מתנקים מחצ'קונים ובלויי הסחבות שלה מתחילים להפוך לשמלת נשף מפוארת. לתדהמתן של המשרתות האחרות היא ברחה במעלה המדרגות בריצה, מותירה אחריה רק כפכף קרוע ומלוכלך.

אחת המשרתות הרימה את הכפכף אבל רגליה של הלרדניס היו כל כך זעירות שהכפכף לא התאים לאף אחת ולכן מצא את מקומו בפח.

מוסר השכל:  אלוהים נותן כפכפים למי שאין לו רגלים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – רצועית רוברט – בבלוג של עננת

הנושא החם –  האם אתם משתפים את תחושותיכם ברשתות חברתיות מעבר לכתיבה בבלוג?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או אם לצטט יותר באריכות:

האם מעבר לכתיבה בבלוגים שאתם כותבים, אתם פעילים ברשת חברתית כזאת או אחרת? יש לכם דף פייסבוק? 
אתם מצייצים בטוויטר?  אתם מעלים תמונות שאתם מצלמים לאינסטגראם' או לחילופין משתמשים במסגרת הזאת לכתיבה כזאת או אחרת?

יש לכם טיקטוק שלשם את מעלים סרטונים או צופים בסרטונים של אחרים?

האם כל אלה מהווים תחליף לבלוג, או שלא?

התשובות שלי די פשוטות:

כן, יש לי עמוד פייסבוק. השימוש שלי בו שונה מאוד מהשימוש שלי בבלוג. בדף הפייסבוק שלי אני בעיקר מפרסם תמונות מטיולים (בעיקר של פרחים). לעיתים אני מפרסם סטטוס קצר – אקטואלי יחסית. שתי דוגמאות:
לפני כמה שנים כשהחזאים הודיעו ש"החורף חזר" ויהיה קר ויירד גשם, צילמתי את עצמי בסנדלים ומכנסיים קצרים ופרסמתי זאת יחד עם ציטוט מהתחזית.

לפני כשבוע פרסמתי אמירה קצרה על המחאה: " אני חושב שלראשונה בהיסטוריה אנרכיסטים מפגינים נגד החלשת מערכת המשפט".

לעיתים אני גם משתף פוסטים של חברים.

הבלוג שלי – כפי שאתם מכירים – הוא שונה לחלוטין. שם אני כותב בעיקר סיפורים הזויים אבל לעיתים גם מחשבות על נושאים אחרים (בזמן האחרון בעיקר בנושאי השרביט החם).

אני לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לדעתי פייסבוק הוא מקום מתאים לפוסטים קצרים שאין צורך לחזור אליהם.

אני גם לא חושב שמה שאני מפרסם בבלוג מתאים לפייסבוק – לא נראה לי שלאנשים תהיה סבלנות לקרוא את הסיפורים שלי שם.

אין לי טוויטר, לא אינסטגרם ולא טיקטוק. למה? לא יודע. לא באמת יודע בשביל מה הם טובים. כנראה זה קשור לגיל שלי (רמז: עברתי את ה-50 די מזמן), אבל אני חושב שגם לילדים שלי אין טוויטר, אינסטגרם או טיקטוק. למען האמת הם גם לא ממש משתמשים בפייסבוק…

(אבל אחיין שלי מפרסם סרטונים בטיקטוק).

וזהו בעצם… כזה אני.  כמובן זה לא אומר שיש פה איזושהי אמת מוחלטת, לכל אחד מתאימים דברים אחרים.


והרשומה המומלצת היא – אשה עם מרד קטן – בבלוג של שיק

סיפור חכמים  לשבת שאחרי פורים ויום האשה הבינלאומי

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ועסקו בהלכות פורים שחל ביום שלישי.

לאחר כשעתיים של פולמוס מחכים אמר לפתע רבי עקיבא: "האמת היא שאינני מבין מה כל כך מיוחד בחג פורים החל ביום שלישי. הלא יום שלישי יום חול הוא ואין כל שוני בינו לבין כל יום חול אחר"

ענה רבי אלעזר: "גם אני תהיתי לגבי נקודה זו, אך נזכרתי בהבדל חשוב בין יום שלישי לבין כל יום חול אחר: ביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב!".

והוסיף רבי אליעזר:"וללא קשר ישיר, אנו חייבים למצוא נושא לדון בן כדי שקולנו נשמע גם בקרב קוראים חילוניים שאינם אורחים תדירים באוהלה של תורה!"

אמר  רבי ששון: "צודקים אתם מכובדי ועל כן יש להתפלסף במשנה תוקף בהלכות החג ולהוסיף להן נופך אקטואלי כמו לדוגמא דיון בזכויות האשה."

שאל רבי שמחה: "זכויות האשה? מה עניין שמיטה להר סיני?"

ענה לו רבי יוסף בעל הנס: "זה ברור! כשם שהלכות השמיטה ניתנו בהר סיני כך כל שאר המצוות, ההלכות והאיסורים ניתנו למשה בהר סיני במעמד מתן תורה! לא סתם שהה משה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה!"

ענה לו רבי שמחה: "את זה אני (כמובן) יודע… התכוונתי לשאול מה הקשר של זכויות האשה לפורים"

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אולי בזכות 'ונהפוכו' בחג הפורים ניתנות זכויות לנשים?"

השתיקו אותו מיד כל החכמים ורבי יהושע לחש: "הס רבי שמעון! אינך יודע כי לבלוג יש קוראות רבות ואיננו רוצים להדירן? סייג לפופולאריות שתיקה!"

השתתק רבי שמעון (ואף סימס התנצלות לרינה אשתו שתחיה) ורבי ששון שאל: "האינכם יודעים כי השנה פורים חל לא רק ביום שלישי אלא גם יום לפני יום האשה הבינלאומי (ושושן פורים חל ביום האשה ממש)?"

שאל רבי בוריס: "יום האשה הבינלאומי? האם זה חג מדאורייתא?"

ענה לו רבי ששון: "לא בדיוק מדאורייתא, העוסקת בעיקר בחגים דתיים… אבל בכל זאת יום חג הוא המוקדש לזכויות האישה, הישגיהן של הנשים בתחומים שונים, השתלבותן בחברה ומאבקן המתמשך לשוויון"

שאל אותו רבי עקיבא: "ומאין אתה יודע כל זאת?"

ענה לו רבי ששון: "ראיתי משהו על זה בשלטים בדרכי לכאן"

בדקו החכמים בגוגל על מה ולמה חוגגים את יום האשה הבינלאומי ומצאו כל מיני טענות מוזרות שהם נטו לא להסכים אתן.

אמר רבי אלעזר: " עדיין נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים? יודע אני בוודאות כי נשותינו מרוויחות יותר מאיתנו!:

אמר רבי אליעזר: " עדיין נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים על ביצוע אותה עבודה?  יודע אני בוודאות כי גברים אמיתיים אינם עובדים!"

אמר רבי ששון: "עדיין רוב המשרות הבכירות בסקטור העסקי והציבורי מוחזקות בידי גברים? העיקר הוא שבעולמה של תורה כל המשרות מוחזקות ע"י גברים!"

עצר אותם רבי שמחה וקרא: "אבל רבותיי! מדוע שמים אתם יום חשוב זה לחוכא ואיטלולא? לא די בכך שכל יום הוא יום הגבר שאנו לא מוכנים להקדיש לנשותינו שיחיו אפילו את יום האשה החל בשושן פורים?"

הסתכל רבי שמעון בעלה של רינה על רבי שמחה במבט בוחן, ניגש אליו בצעד מהיר וקרע את המסכה מעל פניו. ואכן, כפי שחשד – הייתה זו רינה אשתו מחופשת לרבי שמחה!

הרבנית רינה לא התבלבלה. היא מיד קרעה את המסכה מעל פניו של רבי שמעון ולעיני החכמים הנבוכים התגלה לא אחר מאשר רבי עקיבא! מיד נפנו הרבנים לקרוע את המסכה מעל פניו של רבי עקיבא…

וכך המשיכו החכמים לקרוע את המסכות זה מפניו של זה (או זו) עד שהגיעו תלמידיהם (המחופשים) וכיבדו אותם באוזני המן.

מוסר השכל: גם יומיים אחרי פורים מותר לכתוב שטויות (אני מקווה)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – לכבוד פורים – מהי תחפושת החלומות שלכם? – בבלוג של Empiarti

הנושא החם –  מהי תחפושת החלומות שלכם?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או ליתר דיוק –  לכתוב למה באמת הייתם רוצים להתחפש, אבל יכולים גם לכתוב למה באמת התחפשתם או תתחפשו ואם מדובר על תחפושת בעבר אפשר לכתוב כמה אהבתם או שנאתם אותה ולמה.

אז לכבוד פורים (שבמקרה חל היום) ולכבוד יום ההולדת של העורך (התורן) שהציע את הנושא הפעם (וגם הוא חל היום) החלטתי לחרוג ממנהגי ("ונהפוך הוא") ולכתוב לנושא החם (ואפילו לפרסם ביום שלישי!).



כמעט בכל חגי הפורים בחיי התחפשתי. זה יוצא כבר די הרבה תחפושות…

בתור ילד בדרך כלל התחפשתי באמצעות התחפושות שהיו בבית ובדרך כלל הורכבו מבגדים שאמי ז"ל תפרה ומאביזרים קנויים.

בהתחלה התחפשתי בעיקר לליצן, קאובוי ואינדיאני. זה היה נדוש אבל לרוב אהבתי את התחפושות האלה.

היו כמה תחפושות יותר מקוריות – להלן אלה הזכורות לי:

בכיתה ח' (אם אני לא טועה בשנה) התחפשתי לסמוראי. עיקר התחפושת הייתה חלוק (דמוי) משי שהיה לנו בבית וחרב סמוראים מרשימה שאחי הגדול יצר בשבילי מעץ. החרב עשתה את התחפושת (והיא עד היום אצלי בבית).

ב-1991 פורים נחגג בדיוק בסיומה של מלחמת המפרץ הראשונה. עננת ואני התחפשנו (לפי הצעתה) למלחמה ושלום. היא הייתה השלום (לבושה בלבן עם סמלי שלום) ואני הייתי המלחמה (לבוש בשחור עם כלי נשק).

שנה או שנתיים אחר כך עדיין הייתי בצבא והתחפשתי ל-"אזרח": לבשתי בגדים צבעוניים עם פאה צבעונית (של ליצן) ועננת איפרה אותי עם חיוך גדול. כמובן שרוב האנשים חשבו שהתחפשתי לליצן ואני שמחתי להסביר להם שהתחפשתי לאזרח – שיכול ללבוש בגדים צבעוניים ותמיד מחייך.

במקום העבודה הקודם שלי התחפשתי פעם אחת למגדת עתידות – לבשתי כל מיני סמרטוטים ומטפחות והחזקתי ביד כדור פלסטיק שקוף ששימש ככדור הבדולח שלי.

במקום העבודה הנוכחי שלי, בפורים הראשון (לפני שבע שנים) החלטתי ללכת על משהו פשוט אך בולט. לבשתי שמלה (של עננת) וחבשתי כובע כלשהו  (או אולי רק סרט לשיער הקצוץ שלי?) וזהו. פשוט מאוד ודורש רק קצת הכנות וקצת תעוזה. קיבלתי תגובות טובות…

זוכרים שהתחפשתי לאזרח? (איך תשכחו? זה היה רק לפני כמה משפטים!) אז לפני שלוש שנים (או ארבע?) סגרתי מעגל (סוג של) ולכבוד פורים בעבודה לבשתי את המדים שלי מהקבע. הרבה חשבו שהתחפשתי לחייל, אבל הסברתי בשמחה שהתחפשתי לעצמי לפני 25 שנה…
החלק המשמח באמת בתחפושת הזאת היה שהמדים שלי עדיין עלו עליי (אם כי המכנסיים לחצו).

השנה חשבתי קצת לחזור על עצמי – ללבוש הפעם מדי ב' ולהתחפש למילואמניק  (או אולי להתלבש רגיל ולטעון שהתחפשתי למילואמניק שמסרב לעשות מילואים, ברוח ימים אלה), אבל ברגע האחרון הוכרזה בעבודה תחרות "פורים מהסרטים" בה הוצע לנו להתחפש לדמויות מסרטים. אחרי לא מעט דיונים הוחלט בצוות שלי שנתחפש לדמויות מהסרט מדגסקר. אני התחפשתי לאחד הפינגווינים (בעצם היו לנו 6 פינגווינים, קצת יותר מאשר בסרט, אבל עבר הרבה זמן מאז לכן סביר שהתרבו).

והנה לקינוח תמונה טרייה שלי מיום ראשון השבוע:

פורים שמח לכולם!


והרשומה המומלצת היא – פורים 2022 – הקרקס של משפחת אייזנמן –  בבלוג של טל אייזנמן (שיודע להתחפש יותר טוב ממני)

הזאב ופטר  – סיפור לשבת

סוף סוף, אחרי ימים גשומים רבים, יצאה השמש. הזאב שהיה מאוד רעב יצא ממאורתו וחיפש לו טרף.
למרבה הצער, הוא לא מצא דבר. הוא ראה ציפורים עפות בשמיים אך הם היו מחוץ להישג פיו.

הזאב המשיך להתקדם, מרחרח את האדמה, כשלפתע הוא הריח ריח מאוד לא נעים.

ברגע הראשון חשב הזאב שמדובר בשריפת יער והתכוון לנוס לכיוון השני, אך לאחר שבריר שנייה הוא הבין שמדובר במשהו גרוע עוד יותר: ריח של בני אדם.
עוד בהיותו גור למד הזאב מאמו החכמה כי הוא צריך להתרחק מבני האדם, אבל היום הוא היה כל כך רעב שהוא החליט להסתכן ולהתקרב למקור הריח.

אמנם בני האדם מאוד מסוכנים, אבל מצד שני הם גם מאוד בזבזנים כך שליד מאורותיהם אפשר למצוא כמויות אוכל ענקיות שנזרקו החוצה כאילו אין רעב בעולם.

כשהזאב התקרב למקור הריח הוא גילה מראה ששימח אותו מאוד: בין עצי היער לבין המאורה מטילת האימה של בני האדם היה אגם קטן. על שפת האגם הסתובבו כמה חיות קטנות שנראו טעימות למדי: ציפור קטנה (קצת קטנה מדי), ברווז שמן וגם חתול שמן עוד יותר שארב לציפור ולברווז.

הזאב החליט לחכות לחתול: אחרי שהחתול יתפוס את הציפור או הברווז ויהיה עסוק באכילתם, הזאב יזנק עליו ויאכל אותו ואת טרפו (שניים במחיר אחד).

אבל, למרבה הצער, יצא מהמאורה אדם קטן ומפחיד שצעק משהו בשפתו הבלתי מובנת.

למשמע הרעש המפחיד הזאב נסוג חזרה כמה מטרים אל תוך היער, הציפור הקטנה עפה והתיישבה על העץ והברווז שחה ללב האגם הקטן.
רק החתול נותר במקומו כשהבעה מאוכזבת על פניו.

הזאב החליט לחכות בסבלנות להיעלמותו של האדם הקטן ואכן אחרי זמן מה (שנראה כנצח בעיניו של הזאב הרעב) יצא מהמאורה אדם גדול עוד יותר שסילק את האדם הקטן מהשטח.

כעת הדרך הייתה פנויה. הזאב חישב את המרחק, התגנב לאיטו וכשנותרו רק עוד כמה מטרים בינו לבין החתול הוא הסתער עליו במהירות.

הזאב היה בטוח שלחתול השמן והטיפש  אין סיכוי נגדו, אבל לפעמים הגורל מתאכזר אפילו לזאב נזר הבריאה.

שורש של עץ בלט מהצמחייה הנמוכה והכשיל את הזאב. תוך שניות ספורות החתול (שאמנם היה שמן אבל בהחלט לא טיפש) טיפס על העץ הקרוב – רחוק מהישג פיו של הזאב.

הזאב היה מאוד מתוסכל וכבר חשב לוותר ולהסתלק מהמקום לפני שבני האדם יצאו מהמאורה ויהרגו אותו, כשלפתע הוא הבין מי הטיפש האמיתי בסביבה: מסתבר שהברווז, מסיבות השמורות עימו, יצא מהאגם ורץ אל עבר הזאב.

האם הוא חשב שהוא יבריח את הזאב או יטרוף אותו? לזאב לא היה הרבה זמן לחשוב. הוא ראה שהברווז כמעט מתנגש בו, לכן הוא פתח את הפה והברווז (הבאמת טיפש) רץ היישר אל תוך פיו ומשם לבטנו של הזאב.

זה היה משביע, אבל לא טעים במיוחד. יותר מדי נוצות.

הזאב התיישב מתחת לעץ כדי לעכל (תרתי משמע) את מה שקרה לו.

הוא הסתכל למעלה וגילה שהחתול והציפור יושבים על העץ (על ענפים רחוקים זה מזה) ומסתכלים עליו.

הזאב הבין שאין לו סיבה לחכות שם, אבל הברווז שמילא את בטנו גרם לו לעייפות רבה והוא החליט לשבת במקומו רק עוד כמה דקות, בתקווה שבני האדם האיומים לא ייצאו אליו.

לאחר כמה דקות מנוחה, כשהוא כבר כמעט עמד לחזור ליער הבטוח, קרה דבר מאוד מוזר: הציפור הקטנה ירדה מהעץ ועפה לכיוונו. האם היא קינאה בברווז ורצתה לשחזר את מעשיו?
הזאב פתח את פיו בשמחה אבל הציפור כנראה שינתה את דעתה ברגע האחרון: במקום להצטרף לברווז היא התחילה לעוף במעגלים סביב ראשו של הזאב.

זה היה מאוד מרגיז וגם מתסכל. הזאב התחיל להתרוצץ במעגלים, מנסה לתפוס את הציפור. הוא ניסה להסביר לה איך להגיע לבטנו בדרך המהירה ביותר, אך היא לא הקשיבה לו.

לפתע הרגיש הזאב שיד נעלמה אוחזת בזנבו. הוא קפץ וניסה לנשוך את היד (שבוודאות לא האכילה אותו) אבל הוא לא הצליח למצוא אותה. הוא התרוצץ והתרוצץ בניסיון להיחלץ מהצרה הזאת אבל הלחץ על זנבו רק גדל.
לפתע נשמעו קולות רעמים איומים מכיוון היער ושלושה בני אדם נוספים יצאו משם.
הזאב ניסה לברוח, אבל היד שהחזיקה בזנבו הידקה את אחיזתה. הוא הבין שסופו קרוב.

כאילו לא הספיקו לו הצרות עם היד הבלתי נראית ובני האדם המרעישים, האדם הקטן הופיע לפתע על העץ ושוב התחיל לצעוק.
לפתע השתתקו הרעמים. הזאב שכבר היה בטוח שהוא מת מצא את עצמו מובל/נגרר בתהלוכה גדולה של כל בני האדם המעורבים (כולל הגדול שיצא מהמאורה שוב), החתול והציפור.

הזאב מלמל לעצמו: "הייתי צריך להקשיב לאמא" והתעלף.

כשהוא התעורר, הוא מצא את עצמו כלוא בשטח קטן, אך למרבה השמחה היו לידו אוכל ומים.

במהלך הימים הקרובים הוא גילה שהוא כבר לא צריך לצאת לציד ואין סכנה שירעב יותר. אוכל עשיר סופק לו באופן קבוע.

הוא היה יכול להיות מאושר לולא בני האדם הרבים שהסתובבו ממש קרוב אליו והפחידו אותו כמעט עד מוות. בכל זאת, מדובר ביצורים המסוכנים ביותר על כדור הארץ.

מוסר השכל: אם אתה זאב באגדה, עדיף להיות הזאב מפטר והזאב ולא הזאב מכיפה אדומה

שבת שלום!

תודה ל- tootrees3 שהציע לי לכתוב על פטר והזאב לקראת ה-5.3 (יום ראשון הקרוב) ביו יחול יום השנה ה-70 לפטירתו של סרגיי פרוקופייב ותודה לעננת שכבר לפני שנים הציעה לי לכתוב גרסה של הסיפור מנקודת ראותו של הזאב.

הסיפור מוקדש באהבה לבן שלי שמאוד אהב את הסיפור כשהיה צעיר מאוד.

והרשומה המומלצת היא – שחומה או כחלחלה? – בבלוג של עננת

הנושא החם –  האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת – האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי.

בפירוט הנושא השאלה לא הייתה על דיקטטורה "טהורה" כמו סוריה או צפון קוריאה – שאותה אני די בטוח שרוב גדול של האוכלוסייה בארץ לא יסכים לקבל לעולם – אלא על "ניאו דיקטטורה" כמו שקיימות היום בהונגריה, פולין וטורקיה – מדינות דמוקרטיות לכאורה שבפועל שולט בהן אדם אחד שעושה (כמעט) כרצונו.

 
עוד כתוב במדור כי מחקר של קבוצת מדגם בין השנים 1963 – 1996 העלה כי מחצית בני 18 בעד דיקטטורה. האמת שלא ברור לי למה הכוונה "בין השנים 1963 -1996" – האם המחקר נערך במשך 33 שנה או שהכוונה שאוכלוסיית המחקר הייתה אנשים שנולדו בין השנים 1963 ל-1996, אבל בכל מקרה בני ה-18 היום נולדו ב-2005 ו-1996 אפילו רחוקה יותר, כך שמדובר על מחקר ישן יחסית שבוודאות לא קשור ישירות למצב היום.

תוצאת המחקר הזה נראית לי לא ממש הגיונית. אני מניח שאם שאלת המחקר הייתה השאלה הישירה "האם אתה בעד דיקטטורה בישראל?" התוצאות היו שונות משמעותית. סביר יותר שהמחקר הזה שאל שאלות עקיפות יותר (או מגמתיות יותר) כמו לדוגמא – "האם אתם מעדיפים שליט חזק?", "האם צריך לשלול זכות הצבעה מערבים?", או "האם צריך לגרש מהארץ את מי שלא מוכן להישבע שבועת נאמנות למדינה?" (את השאלות האלה כמובן המצאתי אני, אבל הן ממש לא הזויות ולא הגיעו מדמיוני הקודח).

נראה שזאת בדיוק הנקודה. כשקראתי את הכותרת של מדור השרביט החם עניתי אוטומטית מיד שזה לא יקרה. הדמוקרטיה בישראל חזקה ופרט למיעוט זניח אין ישראלים שיסכימו לקבל משטר דיקטטורי.

אבל מהו משטר דיקטטורי?  אם מסתמכים על "טוקבקים" (תגובות באתרי אינטרנט, מבחינתי בעיקר לאתרי חדשות), פרסומים במדיה חברתית או סיסמאות שנזרקות באוויר (גם על ידי חברי כנסת), רבים יענו בחיוב לשאלות הדמיוניות שהצגתי בפסקה הקודמת, בלי לחשוב לרגע שזה לא בדיוק דמוקרטי להפלות אנשים בגלל מינם, גזעם או אמונתם אפילו אם המין, הגזע או האמונה שלהם שונה מהמין, הגזע או האמונה של הרוב.

כשאני קורא טוקבקים אני נתקל בהרבה בורות ושנאה. אנשים כותבים שלפיד הוא דיקטטור בגלל שבמפלגת "יש עתיד" לא מתקיימים פריימריז ולעומת זאת הליכוד הוא המפלגה הדמוקרטית ביותר בגלל שיש בה פריימריז. אנשים חושבים ש-"הפרדת רשויות"  משמעותה שלרשות השופטת אסור בתכלית האיסור להתערב בהחלטות של הרשות המחוקקת (או לקבל עצמאות כלשהי). הרבה אנשים חושבים שפושע מורשע  יכול לכהן כשר (או בכל תפקיד ציבורי בכיר) אם מספיק אנשים בחרו בו (אם כי בעצם הם חושבים שלא מדובר בפושע מורשע אלא באדם שכוחות הרשע "תפרו לו תיק" כדי להפיל אותו באופן אנטי דמוקרטי).

לפעמים אני חושב או לפחות מקווה שמדובר ב"גיבורי מקלדת" או "בוטים" ובמציאות אנשים הם חכמים יותר, הוגנים יותר ושקולים יותר מהקול שנשמע ברשת. לפעמים אני חושש שזה רק אני ואלה הסובבים אותי ואילו רוב גדול במדינה הוא באמת מתלהם, שונא ובור.

(זה כמובן הופך אותי אוטומטית לשמאלן מתנשא… מה לעשות שנולדתי למשפחה ממוצא מזרח אירופאי והצבעתי למפלגת השמאל הקיצונית והאנטי דמוקרטית "יש עתיד"?)

אז אם לסכם את מה שאני חושב בפשטות… הישראלים לא יקבלו משטר דיקטטורי "טהור". תמיד (או לפחות בעשרות השנים הקרובות) יהיו אצלנו בחירות דמוקרטיות אמיתיות. אבל הרבה ישראלים כן יסכימו לקבל צעדים אנטי דמוקרטיים כל עוד הם תואמים לתפיסת עולמם והם גם לא יחשבו שמדובר בצעדים אנטי דמוקרטיים כי הרבה חושבים שמהות הדמוקרטיה היא "הרוב קובע" ולכן לרוב מותר לכפות את דעתו על המיעוט כרצונו.
אני רק מקווה שמכיוון שהבחירות הדמוקרטיות ימשיכו פה, בשלב מסוים (לא רחוק מדי) יעלו לשלטון אנשים עם תפיסת עולם דמוקרטית יותר.


והרשומה המומלצת היא – 244 – שאלות – בבלוג של arik benedek chaviv

יעקב והאפונים (סיפור לשבת)

משפחתו של יעקב (שם בדוי) נהגה תמיד לשהות בעשירונים התחתונים במדינה. אמו הייתה יתומה חד-הורית ואביו היה – מן הסתם – לא קיים.

למרבה המזל ליעקב לא היו אחים ואחיות כך שלא היו יותר מדי פיות להאכיל בבית (פעם יעקב מצא פיה בחצר ורצה לאמץ אותה אבל בסוף הסתבר שזה היה יתוש).

ובכל זאת, עם העלאות המחירים חשה המשפחה הקטנה (אך המגובשת) יותר ויותר קשיים כלכליים.

והנה הגיע היום שממנו חששו יעקב ואמו יותר מכל – במקרר לא נשאר קוטג' אחד לרפואה ובארנק לא היה אפילו שקל… לאחר לבטים רבים (מלווים בקרקורי בטן) הודיעה אמו של יעקב ליעקב כי אין להם עוד ברירה: על יעקב לקחת את האייפון המשפחתי לשוק החופשי ולמכור אותו לכל המרבה במחיר. (כזכור היה מדובר במשפחה ענייה, על כן יעקב ואמו נאלצו לחלוק אייפון אחד).

יצא יעקב לכיוון השוק החופשי כשהאייפון בכיסו ומבט אבל על פניו. פגש בו אדם אחד ושאל אותו מדוע הוא עצוב כל כך. הסביר לו יעקב את הסיפור ואותו אדם הציע מיד לקנות את האייפון תמורת חמישה אפונים.

בתחילה יעקב חשב שהאיש טיפש מטופש ומציע לו חמישה איפונים תמורת האייפון היחיד שלו, אבל לאחר שיחת הבהרה קצרה הסתבר כי האיש מציע לשלם חמישה אפונים – ירוקים, עגולים, קטנים.

יעקב הבין שיש לו עסק עם משוגע והתכוון להמשיך הלאה אבל האיש הסביר כי מדובר באפוני קסם – דבר שהעמיד את כל העסקה באור שונה לגמרי.

יעקב מכר את האייפון, קיבל את האפונים וחזר הביתה בשמחה.

אמו של יעקב הופתעה לראות אותו חזרה בבית תוך זמן קצר כל כך. הוא סיפר לה מה קרה והציג בגאווה את אפוני הקסם. להפתעתו אמא לא הייתה שותפה לשמחה. הוא אפילו לא ידע שהיא מכירה קללות כאלה. היא זרקה את האפונים דרך החלון והודיעה לו שהיא תלך בעצמה לשוק למכור את האייפד.

למחרת בבוקר כשיעקב קם משנתו הוא גילה (כצפוי) צמח אפונה ענק הצומח בחצרו.

יעקב יצא מהבית והתחיל לטפס על הצמח. הוא טיפס וטיפס וטיפס… נראה היה שצמח מתנשא לגובה של לפחות שני מטרים!

כשיעקב הגיע לראש הצמח הוא לא הופתע לגלות בית גדול (חמישה חדרים + 2 חדרי שירותים). הוא התגנב לתוך הבית בזהירות ומצא שם בקלות יחסית נבל חי ואווזה המטילה ביצי זהב.

הנבל היה דומה באופן חשוד לשכנו של יעקב… נבל ידוע בפני עצמו. יעקב הסתתר בפינה וחיכה שהנבל ייצא מהבית – דבר שקרה תוך זמן קצר יחסית.

כעת כל שנותר היה לעשות הוא לתפוס את האווזה המטילה ביצי זהב ולרדת למטה על צמח האפונה.

אבל מה יקרה אם הנבל ירדוף אחריו? ליעקב הייתה תוכנית ברורה מראש – הוא יחטוב את צמח האפונה באמצעות גרזן  והנבל ייפול מהשמיים ויתרסק. הוא כבר ראה את זה בסרט.

אבל בשביל זה הוא צריך גרזן… יעקב התחיל לשוטט בחדרי הבית ולחפש גרזן. לאחר שהוא חיפש בכל מקום אפשרי ללא הצלחה, הוא התיישב מול המחשב בחדר העבודה וניסה לגגל "התחמקות מנבלים בגלישה על צמח אפונה ענק". למרבה הצער לא נמצאו תשובות שימושיות…

יעקב היה כבר מיואש למדי. הנה האווזה בהישג ידו וכל חלומותיו עומדים להתגשם – אבל כלום לא יקרה בגלל מחסור בגרזן? הוא שקל לתבוע את גוגל על ההפסד העתידי הצפוי לו כתוצאה מקוצר ידם.

אבל לפני שהוא יתבע אותם, הוא החליט בכל זאת לנסות את מזלו – אולי הנבל לא ירדוף אחריו?

ראשית הוא היה צריך לתפוס את האווזה. זה לא היה קל. היא התרוצצה ברחבי הבית, געגעה ונשפה. לאחר כעשרים דקות יעקב הצליח להטיל עליה שמיכה ולעטוף אותה טוב.

הוא התחיל לרדת על צמח האפונה כשהוא כל הזמן מסתכל לכיוון בית הנבל – אבל לא היה נראה שמישהו רודף אחריו. הוא הגיע לביתו בשלום והציג את האווזה לאמו בגאווה.

אמא לא הייתה כל כך מאושרת. היא שאלה את יעקב כיצד הוא יודע שהאווזה מטילה ביצי זהב. ליעקב לא הייתה תשובה יותר טובה מכך שהיא נמצא בבית שבקצה צמח האפונה…

הוא הציע שהם יחכו עד שהאווזה תטיל ביצה ואז הכל יהיה ברור.

אמא פתחה את החלון והצביעה על צמח האפונה – מסתבר שהוא שכב צמוד לאדמה והוביל לביתו של השכן… כנראה שכשיעקב התחיל לטפס עליו הוא נשבר.

אבל בניגוד אליו – יעקב לא נשבר. הוא התעקש שהצמח נשבר רק אחרי שהוא ירד והאווזה אכן תטיל ביצי זהב.

אמא ויעקב חיכו יום, חיכו יומיים, חיכו שלושה – והאווזה לא הטילה אף ביצה. לא ביצת זהב, לא ביצת כסף וגם לא ביצה רגילה.

אבל ביום הרביעי הם זכו לכמה הפתעות נעימות: ראשית, לארוחת צהריים אמא הגישה אווז צלוי! זה היה מאוד טעים.

בנוסף לקראת תום הארוחה נכנס לביתם השכן ממול שהיה שוטר. בחיוך גדול הוא הגיש להם את האייפון שנמכר תמורת חמישה אפונים. מסתבר כי המשטרה עצרה גנב אייפונים והשכן זיהה בין השלל את האייפון המשפחתי.

השמחה במשפחה הייתה רבה ואמא ויעקב הזמינו את השכן לאכול איתם את האווז הצלוי.

השכן התנצל ואמר שהוא מאוד עסוק – הוא מחפש אחר הברווזון המכוער שלו שנעלם מביתו ארבעה ימים קודם.

אמא אמרה שהוא ודאי הפך לברבור וטס לו לדרום – אבל זה כבר סיפור אחר.

מוסר השכל:  גם ברווזון מכוער יכול לשמש מנה עיקרית נאה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא –יום חופש – בבלוג של Jud

הנושא החם –  המכתב שלא נכתב

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב מכתב למישהו שלא סגרנו אתו מעגל ולא אמרנו לו בזמן אמת מה שהיה חשוב לנו לומר.
עורך המדור (לא אני הפעם) הביא כדוגמא מכתב שכתב לאמו לאחר שנפטרה.

 
לכתוב מכתב כזה דורש חשיפה משמעותית שלרוב אני לא רגיל לה בבלוג שלי. הוא דורש גם כנות עם עצמי וגם נכונות להתמודד עם תגובות הקוראים – במיוחד אלה המכירים את הדמות עליה או אליה אני כותב.

התלבטתי למי (או על מי) לכתוב  וכמעט הגעתי להחלטה לכתוב למורה הנערצת (כלומר העריצה) שלי בכיתות ג'-ה' – המורה דבורה. היא הייתה מורה איומה. שמעתי שמורים אחרים (ואלי גם הורים) העריצו אותה כי אצלה בכיתה התלמידים היו שקטים.
אבל השקט הזה נבע פשוט מטרור שהיא הפעילה על התלמידים – היא מיהרה להעניש בחומרה כל התנהגות שלא מצאה חן בעיניה.

בנוסף היא לא הייתה חכמה במיוחד. אני זוכר את האמרה שהייתה אהובה עליה – "אתה טוחן מים טחונים" אבל יותר לחובה אני זוכר שאחד התלמידים הביא לכיתה ספר של הברית החדשה והיא מיהרה לקחת את כל הכיתה לטקס שריפת הספר. נכון, זה היה בית ספר דתי, אבל לשרוף ספר??? איזה מין חינוך זה?

לצערי היא הייתה ה"מחנכת" שלי שלוש שנים רצופות ולמרות שאני מניח שסבלתי ממנה פחות מהממוצע כי הייתי תלמיד טוב וצייתן אני חושב שהיא השפיעה עליי לרעה.

אבל אין לי ממש מה לכתוב לה. האם היום, כשאני מבוגר יותר ממה שהיא הייתה אז, אכתוב לה שהיא הייתה מרשעת וטיפשה? שהיא פגעה בעשרות ילדים? זה לא יהיה נחמד מצדי…

אז עלה בדעתי רעיון אחר: אכתוב מכתב לאלוהים. אני לא מאמין באלוהים ואני חושב שאי קיומו של אלוהים מסביר הרבה תהיות פילוסופיות עתיקות יומין (וגם חדשות יותר). אבל אם נניח שהוא קיים יש לי הרבה תלונות אליו הנוגעות בעיקר לאי הצדק הבולט בעולם אותו הוא יצר.

בדיוק היום אשתי סיפרה לי שסטיבן פריי  נשאל מה היה אומר לאלוהים אם היה פוגש אותו והתשובה שלו הייתה: "סרטן בילדים? באמת?" 
זה די ממצה את המכתב שלי, אבל אם אלוהים באמת לא קיים אין טעם לכתוב לו, ואם הוא קיים הוא יודע בדיוק מה אני חושב עליו ומה אני מתכוון לכתוב לו אז אין לי צורך לכתוב.

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני באמת לא אכתוב מכתב וכך זה יהיה "מכתב שלא נכתב". מצטער.


והרשומה המומלצת היא – לא ייתכן שהדמות הזאת אומרת כל הזמן אותו הדבר! – בבלוג של שלומית עוזיאל

עננת נתנה לי קישור לראיון של סטפן פריי – אני מסכים אתו…