בלוגנאורי – השבוע הרביעי

גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  • מה הייתה עבודת החלומות שלך כילד?

    במהלך שנות ילדותי היו שלוש עבודות שאני זוכר שחשבתי עליהן. לא בטוח ש-"חלמתי" עליהן, אבל חשבתי ברצינות עליהן כעל עבודה עתידית. הראשונה הייתה הוראה. רציתי להיות מורה… טוב שזה עבר לי מהר כי הייתי יכול להגשים את "החלום" הזה די בקלות ואני די בטוח שלא הייתי נהנה מכך. השנייה הייתה להיות וטרינר. יכול להיות שהייתי מסוגל להצליח גם בכך, אבל לא הגעתי לכיוון. השלישית והאחרונה הייתה "לעבוד במחשבים".  לא בדיוק הייתי בטוח מה המשמעות של עבודה במחשבים כשהחלטתי ללמוד מחשבים בתיכון, אבל גיליתי שאני נהנה מתכנות ואני גם טוב בכך. מאז גיל 14 אני עוסק במחשבים ומאז גיל 22 גם עובד במחשבים. כך יוצא שהגשמתי חלום, ואני לא ממש מאושר לחיות את החלום הזה. (גם סיוטים הם חלומות, לא?)

23.1  איזה שקר אתה מספר לעצמך?

אני חושב שהשקר העיקרי שאני מספר לעצמי הוא שהכל יסתדר ויהיה טוב.

24.1  איך אתה מראה אהבה?

זאת שאלה שצריך לשאול את האהובים עליי… אני לא כל כך אדם של חיבוקים ונשיקות ושליחת אימוג'ים של לבבות ונשיקות, אבל אני לא מתבייש לומר "אני אוהב אותך" ומקווה שאני מראה את האהבה שלי גם בתמיכה המלאה ובדאגה לאנשים שאני אוהב.

25.1  איזה שיר מדבר אלייך ומדוע?

שאלה קשה מאוד. אני אוהב הרבה שירים (חלקם הזכרתי בשרביט השירים האהובים עליי) , אבל לרוב אני אוהב אותם כי הם נשמעים טוב לאוזניי ולא כי הם "מדברים אליי". מהו שיר שמדבר אליי? האם זהו שיר שאני מזדהה עם המילים שלו? או שיר שמעורר בי רגשות עזים?

בקיצור, אחרי התלבטות קצרה החלטתי על comfortably numb של פינק פלויד שתמיד מעציב אותי לשמוע אותו ולפעמים (אבל לשמחתי לא תמיד) אני מזדהה עם חלק מהמילים שלו.

26.1 איזה שפה היית רוצה לדעת לדבר?
יש שתי שפות עיקריות שהייתי רוצה לדעת לדבר ויותר מזה להבין – הראשונה היא ערבית והשנייה היא רוסית. הסיבה ברורה – אלה שתי שפות המדוברות ע"י לא מעט אנשים הסובבים אותי ואני חושב שזה חשוב שאבין אותם ואוכל לדבר איתם בשפתם.  לצערי אין לי ממש כשרון לשפות. בשנים האחרונות התחלתי ללמוד ערבית (אחרי ששכחתי כל מה שלמדתי בכיתות ז-ח) אני יודע כעת קצת יותר אבל ממש לא מדבר או מבין את השפה. רוסית אפילו לא ניסיתי. אולי בעתיד.

 .

27.1. מהם היתרונות והחסרונות של דחיינות?
החסרונות ברורים לי – מגיעים למטלות ברגע האחרון, עושים אותם בלחץ ולא באופן מיטבי. לא חשבתי שיש יתרונות לתכונה זאת, אבל Adiad הציגה בבלוג שלה יתרון אפשרי.
אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שיכול להיות יתרון לדחיינות – אם נדחה את העבודה אולי בסוף היא תתבטל ונגלה שלא היינו צריכים להשקיע כלל…

28.1 תאר את עוגת יום ההולדת המושלמת

דווקא עוגת יום הולדת? ועוד מושלמת? מזמן לא הכינו לי ממש עוגת יום הולדת ואני לא חש בחסרונן. בכל זאת אני בגיל שבו לא כדאי לשים נרות על העוגה. וכמובן הטבעונות שלי לא  עוזרת למי שרוצה להכין לי עוגה. יש אמנם עוגות טבעוניות נחמדות, אבל נראה לי שכדי שעוגה תהיה באמת טובה היא צריכה להכיל ביצים וחלב או מוצריו.
בשנים האחרונות אני נוהג לכבוד יום הולדתי להביא לעבודה שתי עוגות טבעוניות שאני מכין בעצמי. אף אחת מהן לא מושלמת…
בימים שלפני הטבעונות אהבתי עוגות גלידה בטעם שוקולד. אז אולי זאת.

והרשומה המומלצת היא – לאן שנפנה – בבלוג של arik benedek chaviv

הפושטקים מהמעברה (סיפור לשבת)

ברשומה האחרונה הזכרתי ונזכרתי ברשומה שכתבתי (או ניסיתי לכתוב) בסגנון של בלוגרית שמאוד אהבתי בכינוי המיזנטרופית.

להלן הסיפור:

בקצה עיר ילדותי בת-ים עמדה לה המעברה המקומית כשכונה שאין לה הופכין.
סבתא ויקי תמיד הייתה מזהירה אותנו מהפושטקים שגרו שם. היא הייתה אומרת: "דעו לכם נכדיי היקרים כי הפושטקים של מעברת בת ים גרועים הם אפילו מהפושטקים של מעברת חולון! אם תתקרבו אליהם אתם עלולים למצוא את עצמכם ערומים באמצע הרחוב תוך שניות!"

אני ואחי יאצק מעולם לא הבנו כיצד אנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב תוך שניות. גם לא הבנו מאיזה כיוון סבתא ויקי היא סבתא שלנו: הייתה לנו סבתא שמחה, אמא של אמא, סבתא מגדה אמא של אבא, סבתא שורה, דודה של אמא, סבתא דודה (שנקראה על שם דוד בן גוריון בגלל הדמיון הרב ביניהם) שהייתה שכנה של סבתא של הבן דוד של אבא וכמובן סבתא רוזי שבאה מסיפור אחר. (אותו עליי לספר בהזדמנות אחרת מן הסתם).

בכל מקרה נזהרנו לא להתקרב למעברה של בת ים, גם בגלל האזהרות של סבתא ויקי וגם בגלל שהמעברה הייתה רחוקה והקיץ היה חם ובאוטו של אבא לא היה מזגן. בעצם לא היה לו אוטו בכלל. רק עשירים גדולים יכלו להרשות לעצמם אוטו באותם ימים ואבא שלנו לא היה עשיר גדול, למרות – ואולי בגלל – שהוא שתה כמויות מסחריות של בירה שחורה.

יום אחד פנה אליי אחי יאצק – שהיה מבוגר ממני בשלושה חודשים ולכן נחשב למנהיג הטבעי בביתנו – ואמר: "אורי. יש לי רעיון".

אני שתקתי. ידעתי שיאצק מצפה שאשאל אותו מה הרעיון והשתיקה שלי תעצבן אותו ובסוף זה ייגמר כמו תמיד במכות.

אבל יאצק החליט לוותר על כמה שלבים. הוא נתן לי צ'אפחה אדירה ואמר: "אורי – בוא נצא למסע מים לים!"

באותם ימים מסע מים לים היה פסגת השאיפות של בני הנוער השריריים והחטובים, יפי הבלורית והתואר. אצלינו בכיתה היה ילד אחד שבאמת יצא למסע מים לים והוא התפרנס מהמסע הזה במשך שנה שלמה בה הקיפו אותו כל יפיפיות השכבה (שתיהן) וגם חלק גדול משאר הילדות.

הים הראשון לא היה בעייתי. הרי גרנו בבת-ים ולכן קבענו את נקודת המוצא של המסע בחוף הסלע. הבעיה הייתה איך להגיע לים השני. אבל יאצק כבר חשב על הכל: במקום לפנות מזרחה לכיוון המשוער של הכינרת הוא הציע שנפנה צפונה לחוף אחר שגם הוא חוף ים.

מאוד התלהבתי למשמע הרעיון כי יכולנו להרוג פה שני חלזונות במקל מחודד אחד: גם נעשה מסע מים לים כמו מיטב הנוער החלוצי וגם מסע מחוף לחוף כמו גיבורי הסרטים האמריקאיים אותם זכינו לראות לפעמים בקולנוע אורנים בהצגה יומית אם הסדרן היה משתהה מספיק זמן בשירותים.

כבר למחרת יצאנו לדרך. חלקו הראשון של המסע עבר ללא תקלות מיוחדות. אבל בשלב מסוים שמנו לב כי הנוף סביבנו השתנה: במקום שיכוני הבלוקים המכוערים של מחוזות ילדותנו עמדו מסביבנו צריפים ופחונים מכוערים ובלתי מוכרים.

"יאצק" – אמרתי ומשכתי בשרוולו של אחי הגדול – "אני חושב שהגענו ל… ל… מעברה של בת ים!"

יאצק עצר במקומו אחוז אימה.

העצירה הייתה פתאומית ואני המשכתי להתקדם בלי להרפות משרוולו של יאצק, כך שתוך דקה מצאתי את עצמי אוחז את השרוול בלבד כשיאצק והשרוול השני שלו עומדים כמה צעדים מאחורי.

הסתובבתי אליו כדי להתנצל. תוך כדי הסיבוב נתפס המכנס השמאלי שלי במסמר שבלט מאחד הצריפים והמכנס נקרע לכל אורכו.

שנינו החוורנו כסיד. עוד רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב כמו שסבתא ויקי הזהירה אותנו!

יאצק התעשת ראשון. הוא תמיד היה ילד שקול ורגוע. הוא קרא: "הצילו! קרא לעזרה!"

מכיוון שבימים ההם עוד לא היו טלפונים סלולאריים ולא לקחנו איתנו יוני דואר למסע פשטתי מהר את חולצתי והתחלתי לנופף בה כדי להזעיק עזרה.

מהצריף הקרוב אלינו יצא גבר קשיש בעל פני מלאך. הוא חייך אלינו חיוך חסר שיניים, פרש את זרועותיו לקראתנו והחל לצעוק: "מה זה פה??? מופע סטריפטיז??? תסתלקו מכאן פושטקים! אתם הורסים כל חלקה טובה בשכונה היפה שלנו! אם עוד פעם אחת אראה אתכם פה זה יהיה סופכם!"

יאצק ואני התחלנו לרוץ בכיוון ההפוך היישר לתוך זרועותיה החסונות של גברת קשישה כבת 250 שנה. הייתה לה פאה בלונדינית ומחרוזת פנינים ג'ינג'יות.

היא הרגיעה אותנו, אספה אותנו אל ביתה, מזגה לנו לימונדה קרירה וחמוצה ובזמן שתיקנה את בגדינו הקרועים סיפרה לנו את סיפורו של הגבר הקשיש מהצריף ממול.

שמו היה יאשה והוא היה נשוי לאישה יפיפייה שנחשבה לבחורה היפה ביותר בכל רחבי חולון, בת-ים וחלקים מראשון לציון.

יאשה היה אדם יציב בעל עבודה קבועה כפקיד נמוך בעירייה.

יום אחד הוא החליט להפתיע את אשתו בארוחת צהריים רומנטית.  הוא הופיע באחת בצהריים מול דלתו כשהוא אוחז זר פרחים גדול אבל כשהוא פתח את הדלת הוא שמע קולות מוזרים ומפתיעים מכיוון חדר השינה.

יאשה מיהר פנימה בצעקות שבר כאשר מולו חלפו במהירות שתי דמויות מטושטשות שיצאו לרחוב.

חדר השינה היה ריק מאנשים אך בגדים ושמיכות היו מפוזרים בכל הכיוונים. יאשה יצא לרחוב בחיפזון והופתע מאוד לראות שם את אשתו ויקי עומדת עירומה כביום היוולדה.
הוא דרש הסברים והיא מיהרה להסביר שהפושטקים במעברה גרמו לכך.

מאז אותו יום יאשה לא חזר לעצמו.  גם ויקי לא חזרה אליו ולא נראתה במעברה יותר.

מוסר השכל:  גיליתי (בדרך הקשה) שיותר קל לי לחקות את הסגנון שלי מאשר את הסגנון של המיזנטרופית

שבת שלום!

תודה למיזנטרופית ז"ל שנתנה לי השראה לרשומה.

והרשומה המומלצת היא – על הבלוגים שלי – עבר, הווה ותעלומה שלפענוחה יש לקרוא פוסט זה מההתחלה ועד לסוף – בבלוג (או אחד הבלוגים) של קנקן התה

הנושא החם – ספרו לנו על הבלוג שלכם

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על הבלוג שלנו, לפי מספר שאלות מנחות.
השאלות הועתקו ברובן מהצעה דומה בבלוגיה של תפוז ז"ל שפורסמה לפני יותר מ-13 שנים ולא הייתי מסכים לשתף פעולה עם ההעתקה הזאת לולא אני הייתי זה שמציע את הנושא…

לכאורה כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להעתיק את תוכן הרשומה המקורית שפרסמתי בתפוז, אבל במהלך השנים הרבה מהתשובות שלי השתנו, לכן אני מעתיק רק חלק קטן מהתשובות המקוריות ומוסיף תשובות עדכניות לשאר.

.

אז ללא הקדמות נוספות – השאלות מהמדור והתשובות שלי:

1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

בדצמבר 2008, בהשפעת ההצלחה של הבלוג של עננת בת זוגי ובגלל השאיפה שלי להוכיח לעצמי שאני עדיין יודע לכתוב, החלטתי לפתוח בלוג ובו לפרסם רשימות יצירתיות ומקוריות מפרי עטי.

את הבלוג פתחתי בתפוז גם בגלל שהייתי פעיל בפורומים שם וגם בגלל שהבלוג של עננת היה שם.

הרשומה הראשונה שלי "בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה" קיבלה כמה תגובות מעודדות ולכן המשכתי לכתוב ללא הפסקה משמעותית מאז ועד היום (כבר למעלה מ-12 שנים).

2.  איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת… לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

הייתה לי תוכנית פעולה. דמיינתי בלוג בו אני מפרסם אחת לשבוע רשומה משעשעת על חיי, בסגנון הרשימות של רבי ומורי אפרים קישון זצוק"ל.

במהלך הזמן התחלתי לגוון ופרסמתי גם רשומות אישיות יותר וכמובן סיפורים לשבת. בשלב מסוים אפילו פתחתי בלוג מתכונים…
במהלך השנים האחרונות פרסמתי בעיקר את הסיפורים לשבת, כך שבעיקר עמדתי בתכנית המקורית לפרסם אחת לשבוע (אם כי לא רשומה על חיי).

3.  לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

אני לא יודע אם היה לי כוח היום להתחיל מחדש… בעצם כבר התחלתי מחדש כשעברתי ל- WORDPRESS ומאז חלק גדול מהרשומות שאני מפרסם הן רשומות שפורסמו בתפוז בעבר.

4.  איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

ממש על הבלוג שלי? לא חושב שיש כזה. אבל עולה בדעתי שירו של אריאל זילבר – " מיליארד סינים " בגלל ההרגשה שלי שיש מיליארד בלוגים ובלוגרים "ואני, מי אני? מה אני?"

5.  האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

לא קיימת כזו, אבל היו מקרים שבהם היססתי אם לפרסם (כמו במקרה שפרסמתי רשומה הקוראת להחליף את ההמנון), אך בסופו של דבר פרסמתי.

6.  כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה… ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

היו לי כמה משברים – בד"כ הם קרו בעקבות פרסום רשומה שלא זכתה למספר צפיות/תגובות ראוי להבנתי. זה גרם לי לחשוב שהכתיבה שלי "לא שווה". המשבר הגדול היה כשכל הבלוג בתפוז אבד והרגשתי שאין באמת טעם לכתיבה שלי. עדיין לא לגמרי יצאתי מהמשבר הזה…

7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

 כמו שכתבתי קודם, פרסמתי ב- WORDPRESS מחדש הרבה רשומות שפרסמתי בעבר בתפוז. חלק לא קטן החלטתי לא לפרסם כי הן כבר לא רלוונטיות או פשוט לא מספיק טובות…   אבל יש כמה שלדעתי היו יותר מוצלחות מאחרות ולכן הייתי מפרסם אותן מחדש. לדוגמא את הסיפור לשבת – אץ קוצץ.

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

לא רשומה אחת אלא בלוג שלם… בתפוז הייתה בלוגרית בכינוי "המיזנטרופית" שכתבה רשומות נהדרות. מאוד קינאתי בכישרון שלה ואני לא בטוח אם הרגשתי שאני יכול לכתוב את הרשומות שלה בעצמי או שמא קיוויתי שאוכל לכתוב כך. לצערי הרב הכותבת נפטרה (היא הייתה אישה מבוגרת) והבלוג אבד כמו כל תפוז.
פעם אחת כתבתי סיפור המחקה את הסגנון שלה – אולי אפרסם אותו מחדש בבלוג הנוכחי בהזדמנות.

9.  ושאלה אחרונה חביבה – פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

כידוע אני ממליץ בכל רשומה על רשומה של בלוגר אחר, אבל הגיוון הוא לא גדול כך שאפשר להבין בקלות איזה בלוגים אני אוהב.

אמליץ כאן על הבלוג של עדה ק. – בלוגיעדה – אבל כמובן שיש עוד רבים ראויים.

בלוגנאורי – השבוע השלישי

קצת פחות מתאים לי, אבל התחייבות היא התחייבות, אז גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  1. איזה פחד הצלחת לנצח?

    אני לא חושב שיש איזה  "פחד שהצלחתי לנצח". למרבה המזל מעולם לא היו לי פוביות רציניות כלשהן. מצד שני אני הרבה פעמים מצליח לנצח פחדים קטנים כמו הפחד לצאת מהבית ולנהוג בכבישים המסוכנים שלנו, הפחד לדבר מול קהל, הפחד לקנות משהו גדול יחסית ועוד

16.1  האם יש לך זיכרון הקשור לריח?

כשהייתי נער צעיר,  הייתה תקופה שאחי הגדול (המבוגר ממני בשש שנים וקצת) נהג להכין לו לארוחת ערב טוסט עם עגבניות. יש לי זיכרון קצת מוזר בו אני קורא את הספר "תותחי נברון"   מאת אליסטר מקלין ומריח את הטוסט שאחי הכין. כל פעם שאני חושב על הספר הזה (זה לא קורה הרבה) אני כמעט יכול להריח את הטוסט…

17.1  תאר את היום המאושר בחייך

יש שתי דרכים אפשריות לחשוב על הנושא הזה – אפשר לתאר את היום שהיה המאושר בחיי (עד כה) ואפשר לתאר את היום העתידי (שלא לומר הדמיוני) שיהיה המאושר בחיי.

אם מתייחסים לאפשרות הראשונה, קשה לי לומר מה היה היום המאושר בחיי. אני יכול לחשוב על כמה ימים בהם הייתי מאושר, אבל קשה לי לומר מי מהם היה "המאושר בחיי". בין הימים האלה אני יכול למנות את הדייט הראשון שלי עם עננת  (ומכיוון שזה היה בערב, אולי את היום שאחרי), את הבוקר הראשון בו נשארתי לבד בבית עם בתי התינוקת, את היום בו סיימתי את בה"ד 1, את היום בו קיבלתי הודעה שהתקבלתי לעתודה במדעי המחשב ואת היום הראשון של בני בגן כשהוא רץ כל הדרך לגן ואני מיהרתי אחריו.

אם מתייחסים לאפשרות השנייה, זה די קל: התעוררתי בבוקר ביקיצה טבעית בתשע וחצי. בזמן שאכלתי ארוחת בוקר טעימה קראתי בחדשות שמצאו תרופה לכל סוגי הסרטן והוכרז על שלום כלל עולמי. לאחר שסיימתי את הארוחה קיבלתי טלפון שמבשר לי שזכיתי במיליארד דולר וזאת לא הייתה מתיחה…

18.1 מהי הארוחה שאתה הכי אוהב לבשל או לאכול?

למרות שלכאורה אני מגביל את עצמי משמעותית במבחר האוכל (מטעמי טבעונות), אני אוהב לא מעט סוגי אוכל שונים. בתור ילד לא נחשפתי למגוון אוכל מעניין ורק לאחר שיצאתי מהבית התחלתי לצאת לאכול במסעדות וגם לבשל בבית. אני זוכר למשל את הפעם הראשונה בה אכלתי סושי – זה היה בניו יורק ב-1997.
אני חושב שמבין כל מטעמי העולם אני אוהב ביותר לאכול ולבשל אוכל הודי, או אולי בסגנון הודי. כמעט כל שבוע אני מכין לפחות מאכל אחד בסגנון הודי.

19.1 איזה צבע מתאר את האישיות שלי ולמה?

זאת שאלה מאוד מוזרה… איך צבע יכול לתאר אישיות? אבל אם כבר הייתי אומר שאפור בגלל שאני לא אוהב להתבלט.

 .

20.1. מה מפריע לי בבית בו אני גר?

הרבה דברים… בלגן, לכלוך, בעיות רטיבות, שכנים מעצבנים וגם שהוא לטעמי גדול מדי.
אבל יש יותר דברים בו שאני מרוצה מהם, כמו לדוגמא המיקום.

21.1 מיהו הסופר או הסופרת האהובים עלייך ולמה?

אני חושב שהתשובה הראשונה שלי היא אפרים קישון. אמנם מזמן לא קראתי משהו שהוא כתב, אבל אני מניח שזה קשור לכך שאני יודע הרבה ממה שהוא כתב בעל פה. אני אוהב את ההומור שלו.

סופרים נוספים שאני אוהב הם טרי פראצ'ט   מחבר סדרת ספרי עולם הדיסק, דגאלס אדאמס מחבר סדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ולהבדיל (כי אצלו אין ממש הומור)  את ג'. ר. ר. טולקין מחבר סדרת ספרי שר הטבעות.

למה אני אוהב אותם? פשוט, כי אני נהנה לקרוא את הספרים שהם כתבו.

והרשומה המומלצת היא – מילים אהובות ומילים שנואות בספרות – בבלוג של שלומית עוזיאל

אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

בלוגנאורי – השבוע השני

בעקבות התגובות המעודדות בשבוע שעבר, גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי

בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  • כמה רחוק מגיע עץ המשפחה שלך?

שאלה מצוינת. מצד אמי, לא כל כך רחוק.. כמה דורות אחורה. אבל מצד אבי, זה סיפור אחר.  אבי בא ממשפחה חסידית והוא צאצא של האדמו"ר מלעלוב.  דודו של אבי, משה יאיר וינשטוק פרסם ספר על תולדות המשפחה בו הוא הגיע מהדור של אבי אחורה עד… אדם הראשון. כן, לא פחות. אז עץ המשפחה שלי מצד אבי מגיע הכי רחוק שאפשר.

האם אני מאמין בדיוק של העץ הזה? לא כל כך… אבל לפחות כמה וכמה דורות אחורה הוא נראה נאמן למציאות.

אגב, מכיוון שאני מיוחס ישירות לאדם הראשון, אני מאמין שאתם הקוראים קרובי משפחה שלי.

9.1  מהי המתנה שקיבלת הזכורה לך ביותר

טוב, אני לא חושב שיש מתנה שקיבלתי שהיא "הזכורה לי ביותר". אבל בכל זאת אציין כמה שזכורות לי יותר מאחרות. יום הולדתי ה-22 היה יום ההולדת הראשון שלי בתור בן הזוג של עננת.  ליום ההולדת הזה היא ארגנה לי משחק "מחפשים את המטמון" עם חידות היגיון משעשעות וכמה מתנות קטנות. המשחק היה מתנה מצוינת ממנה נהניתי מאוד. לעומת זאת ב- "ולנטיין דיי" של 1998, כשגרנו בארה"ב היא הגישה לי ארוחת בוקר למיטה שהייתה פרוסת לחם חתוכה בצורת לב ומרוחה בריבה אדומה ❤

עוד מתנה שאני זוכר היטב היא ליום הולדתי ה-50 – אחי, שהיה אז מעצב גרפי (והיום ד"ר לאמנות) הכין תמונה שלי משולבת עם הברק על פניו של דיוויד בואי מעטיפת האלבום aladdin sane.  עד היום התמונה הזאת היא תמונת הרקע שלי בטלפון ותמונת הפרופיל שלי בוואטסאפ.

(התמונה מויקיפדיה והיא לא זאת שאחי הכין…)

10.1 האם יש ספר ששינה את חייך?

ספרים באופן כללי שינו את חיי או אולי יותר השפיעו על חיי. מגיל צעיר התחלתי לקרוא ועד היום אני קורא לא מעט. היו ספרים או סופרים שהשפיעו עליי יותר מאחרים (כמו שהזכרתי בעבר  אפשר למנות את ספרי אפרים קישון לצד שר הטבעות ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה בין הספרים האהובים עליי). קשה לי לדמיין את חיי ללא ספרים אבל אני לא חושב שיש ספר מסוים שממש שינה את חיי.

11.1 איך אתה מגדיר הצלחה

שאלה קשה. בתרבות המערבית (בה אני חי) לרוב מקובל לזהות הצלחה כהצלחה כלכלית. אדם מצליח הוא אדם שמרוויח הרבה כסף (או שסתם יש לו הרבה כסף). אני באופן אישי לא מתנגד שיהיה לי הרבה כסף, אבל אני לא חושב שבכך אני מודד הצלחה. נראה לי שאני מרגיש מצליח כשאני מרגיש מוערך – אם אני מקבל מחמאות על עבודתי, הכתיבה שלי, תבשיל שהכנתי או כל דבר אחר שהשקעתי בו אני מרגיש מצליח. אוסיף הסתייגות קטנה – אם אני מקבל מחמאות שאני לא חושב שאני ראוי להן, אני לא ממש מרוצה (או מרגיש שהצלחתי).

12.1 איזה מטלה (או עבודה בבית?) היא המאתגרת ביותר מבחינתך?

המילה באנגלית הייתה CHORE  שבתרגום לעברית יהפוך לדעתי למטלה או משימה אם כי ראיתי כעת גם את התרגום "עבודה שגרתית". בד"כ באמריקאית הכוונה במילה זאת לעבודות בבית כמו שטיפת כלים או ניקוי אבק.
אם מסתכלים על המילה במובן האמריקאי אני חושב שהמטלות שמאתגרות אותי יותר מאחרות הן ביצוע כל מיני תיקונים בבית כמו החלפת ברז לדוגמא. אני מצליח לעשות זאת, אבל הרבה פעמים אני מסתבך יותר ממה שחשבתי שיקרה והמטלה הופכת למאתגרת של ממש.

13.1. אם היו לך מיליארד דולר, איך היית מוציא אותם?

מיליארד דולר זה סכום אגדי של ממש… יש לי בראש רשימה מסודרת של דברים שאעשה אם אזכה ב-40 מיליון שקלים – אתפטר מהעבודה, אקנה דירות לילדים שלי ובית נחמד בשבילנו, אסייע בכסף לקרובי משפחה, אקנה מכונית מוצלחת יותר, אסע יותר לחו"ל. אבל מיליארד דולר??? קשה לי לומר מה אעשה בסכום גדול כל כך, אבל נראה לי שבחלק מהכסף אשתמש לקניית שטח אדמה גדול בארץ או אולי בחו"ל (או אולי גם וגם?) ואהפוך אותו לשמורת טבע.

14.1 מהי דרך הנסיעות המועדפת עלייך

המילה באנגלית פה היא TRAVEL  – כלומר בעיקר לטייל. עננת אומרת שהדרך המועדפת עליי היא לא לנסוע אלא להישאר בבית, אבל אני לא חושב שאני מסכים. נראה לי שהדרך המועדפת עליי ביותר לטייל היא ללכת ברגל. אני אוהב ללכת ברגל ואם מדובר במרחק סביר אעדיף ללכת ברגל מאשר לנסוע. אבל מכיוון שלרוב יעדי הטיול אני לא יכול להגיע ברגל, במקום השני יהיה לנהוג ברכב שלי. למרות שזה לא מאוד אקולוגי, זה נותן לי עצמאות רבה – יכולת להחליט מתי לעצור להפסקה, באיזה דרך לבחור, מתי לצאת (אבל לא מתי להגיע) וגם איזה מוזיקה לשמוע בדרך 😊

והרשומה המומלצת היא – בוקר חדש בעידן של פרישה – בבלוג של אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה

איפה אנחנו כעת?  – סיפור (ושיר) לשבת

לקחתי אוטובוס מבית נבאללה לחיפה

ועוד אחד מתחנה מרכזית לאחוזה

מעולם לא ידעת שאני יכול לעשות את זה

רק מוציא את המתים לטיול

יושב לי בבית התה "המזרקה"

במדרחוב נחלת שבעה

אדם אבוד בזמן

לא רחוק מבר אילן

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

עשרים אלף אנשים

מסתובבים סביב המצבה בבת ים

קונים בורקס ופלאפל

ומחזיקים אצבעות – ליתר בטחון

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

כל עוד יש לנו שמש

כל עוד יש שמש

וכל עוד יורד לנו גשם

יורד לנו גשם

והאש עוד בוערת

לפחות בלב היא בוערת

כל עוד אני כאן

וכל עוד את כאן

עוד נדע

מוסר השכל:   לא תמיד צריך להיות מוסר השכל

שבת שלום!

מבוסס על השיר העצוב של דיוויד בואיwhere are we now  לרגל יום הולדתו ויום מותו שחלו השבוע

והרשומה המומלצת היא –  כהן – בבלוג של טל גוטמן

בלוגנוארי – השבוע הראשון

ב-  WORDPRESS הכריזו גם השנה על בלוגנאורי – bloganuary  – בכל יום בינואר מתפרסם נושא לכתיבה. הרעיון הוא לעודד את הבלוגרים לכתוב יותר.

את הרעיון אני אוהב, אבל לפרסם רשומה קצרה כל יום זה ממש לא בשבילי… וגם חלק מהנושאים לא כל כך מעניינים מבחינתי.

אבל עלה לי רעיון קצת אחר – לכתוב רשומה אחת על הנושאים שהוצעו לכתיבה בשבעת הימים הראשונים של ינואר.

הנושאים כמובן כתובם באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  1. מהו דבר שאני רוצה להשיג השנה?

אני בד"כ לא מציב לעצמי מטרות, ודאי לא לפי שנים. אבל מכיוון שקרו כמה דברים מעניינים אצלי יש לי שתי מטרות שאני יכול להציג:

הראשונה קשורה לעבודה. אחרי 7 שנים שבהן ניהלתי בעיקר את עצמי (ולפעמים גם את זה לא), קיבלתי קידום וכעת אני מנהל צוות של 7 אנשים. זה הולך להיות מאתגר ואני כמובן רוצה להצליח.

השנייה פשוטה יותר – אחרי שלא טסנו לחו"ל מאז ספטמבר 2019, המטרה היא לצאת השנה לחופשה ארוכה יחסית בחו"ל בסימן פריחה בטבע.

2.1 כיצד אני אמיץ

התשובה הקצרה היא שאני לא. התשובה הארוכה יותר היא שלפעמים אני כן. במה? לא בטוח. לפעמים אני צריך אומץ כדי לדבר עם מנהל או לקוח שלי, לקנות משהו או להתעמת עם מישהו… אבל אני אחזור לתשובה הקצרה.

3.1 הזיכרון הראשון שלי

יש לי כמה זיכרונות ילדות מוקדמים שאני חושד מאוד שהם לא זיכרונות שלי אלא זיכרונות של סיפורים שסיפרו לי על ילדותי…

שני הזיכרונות הראשונים שאני בטוח שהם שלי הם מתקופת גן טרום חובה.

הראשון הוא היום הראשון בגן – הצטרפתי לגן באמצע השנה ואני זוכר שבגן היו קישוטים לפורים.

השני הוא מיום שבו חיכיתי שיבואו לקחת אותי הביתה ואף אחד לא הגיע… נשארתי אחרון בגן ואז הגיעה אחותי עם תחבושת ענקית (או כזאת שנראתה לי ענקית) על האצבע. מסתבר שהיא הגיעה בזמן לקחת אותי, אבל הצליחה לסגור את שער הגן על האצבע שלה ולכן רצה הביתה ואחרי שאמא חבשה לה את האצבע חזרה לקחת אותי. היא הייתה בערך בת 8-9 אז…

4.1 אוצר שהלך לאיבוד

האוצר העיקרי שהלך לי לאיבוד לדעתי הוא ההרגשה שהכל פתוח לפניי. שאני יכול להשיג כל מה שארצה (כמעט) ושיש לי עוד זמן להשיג את הדברים האלה.

אוצר נוסף הוא הרצון לכתוב ולפרסם בבלוג.  אני כותב את הבלוג הזה כבר הרבה שנים ויש לי ירידה משמעותית במוטיבציה לכתיבה. למעשה רוב הרשומות שאני מפרסם לאחרונה הן רשומות ישנות שפורסמו בתפוז (עוד אוצר שהלך לאיבוד?). מקווה שמתישהו אחוש בחדוות הכתיבה שוב.

5.1 מה גורם לי אושר

האושר הוא תמיד בדברים הקטנים… לא ככה? אני מרגיש אושר כשהאהובים עלי (בעיקר אשתי וילדיי) מאושרים. אני מרגיש אושר כשהחתול מסכים בטובו להתיישב עליי ולתת לי ללטף אותו. אני מרגיש אושר כשאני מצליח למצוא פרח או פטריה שאשתי מבקשת שאחפש לה. אני מרגיש אושר כשאני מקבל מחמאות שאני חושב שאני ראוי להן…

6.1. למה אני כותב

שאלה מצוינת – ראו הנושא של 4.1 על האוצר שהלך לאיבוד… אולי התשובה היא הנושא של 5.1 – אולי כתיבה גורמת לי אושר. או אולי קבלת מחמאות על הכתיבה שלי גורמת לי אושר.

7.1 כתבו סיפור קצר או שיר על גשם

הנושא הזה מאוד שונה מכל השאר… סיפורים קצרים יותר קל לי לכתוב.

כמו בכל בוקר במהלך החורף, עם הקפה הראשון של הבוקר בדק מוטי (שם לא בדוי) את התחזית. בעבר הוא היה בודק את התחזית בעיקר כדי לדעת איך להלביש את הילדים, אבל הילדים כבר מתלבשים בעצמם מזה שנים רבות וכל שנשאר לו להחליט היה האם הוא ייקח מטריה.

התחזית דיברה על 50% סיכוי לגשם – או במילים פשוטות יותר – אולי יירד גשם ואולי לא.

מוטי התלבט. מצד אחד הוא לא אהב להיסחב עם חפצים מיותרים. הוא אהב להיות קליל (או לפחות להרגיש קליל) ולהסתפק בתיק קטן או רק בכמה חפצים בכיסים. מצד שני הוא לא אהב להירטב בגשם. גשם הוא הכרחי ורצוי בארץ היבשה בה הוא גר, אבל הגשם הוא רטוב ולעיתים גם קר ומוטי לא אהב להיות רטוב וקר.

לאחר התלבטות ארוכה הגיע מוטי להחלטה ההגיונית ביותר: לא לצאת מהבית עד האביב.

והרשומה המומלצת היא – לכתוב שיר או סיפור קצר על גשם – בבלוג של adiad

סיפור חכמים שלא לשעת האוכל

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בהלכות אכילת חרקים.

בוודאי אתם תמהים מדוע עסקו רבותינו בנושא ביזארי (שלא לומר מגעיל) זה. הרי כולנו יודעים כי חרקים אינם כשרים (פרט לארבה) ופשוט אסור לאכול אותם. אך דורות רבים עסקו רבנים ו/או חכמים בשאלות הלכתיות הנוגעות לשאלה עתיקת היומין – האם מותר לאכול תבשיל שנפל בו חרק.

אמר רבי עקיבא: "בזמן שאנו עוסקים בסוגיה חשובה זו נזכרתי בבדיחה נהדרת. איש אחד יושב במסעדה, קורא למלצר ואומר לו-"

קטע את דבריו רבי אלעזר ואמר: "מלצר! יש זבוב במרק שלי!"

נעלב רבי עקיבא ואמר: "אתה חושב שאתה יודע לספר את הבדיחה יותר טוב ממני?"

ענה לו רבי אלעזר: "חס וחלילה כבודו! באמת יש זבוב במרק שלי!"

התקבצו כל הרבנים סביב רבי אלעזר ונוכחו לדעת כי (א) הוא אכן אוכל מרק ו(ב) אכן יש זבוב במרק.

הצטרפו כולם לקריאות "מלצר! מלצר!" כשלפתע שאלם רבי  אליעזר: "מדוע אנו קוראים למלצר כאשר איננו יושבים כלל במסעדה?"

השתתקו כל הרבנים והתכנסו איש איש בזקנו. לבסוף שאל רבי ששון את השאלה המתבקשת: "אמור לנו רבי אלעזר – מנין לך מרק זה שאתה אוכל?"

ענה לו רבי אלעזר: "מכיוון שהיום יום קר, ביקשתי מאשתי שתחיה שתכין לי מרק חם. כי שנו חז"לנו – אין טוב ממרק חם ביום קר".

הסכימו כל הרבנים עם האמירה הנאה, אך עדיין לא החליטו מה דינו של הזבוב.

הציע רבי שמחה: "כידוע, חרק במרק דינו בטל בשישים. עלינו להוציא את הזבוב מהמרק, לשקול אותו ולאחר מכן לשקול את המרק נטול הזבוב. והיה אם משקל הזבוב פחות מ-1/60 ממשקל המרק, נחזיר את הזבוב למרק ורבי אלעזר יוכל להמשיך לאכלו בלב שקט ובלשון שוקקת. אך אם משקל הזבוב גדול מ-1/60 ממשקל המרק יאלץ רבי אלעזר לשפוך את המרק עם הזבוב".

שאל רבי יוסף בעל הנס: "ומה אם משקל הזבוב בדיוק 1/60  ממשקל המרק?"

ענה לו רבי שמחה: " במקרה זה יהיה על רבי אלעזר לתרום שישים שקלים לצדקה ולא לאכול מרק במשך שישים יום"

התקבל הפיתרון על דעת כולם וכבר עמדו לבצעו כשלפתע הסתבר שאין בנמצא מאזניים מדויקים מספיק לשקילת זבוב.

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי – אשה צדקת ובשלנית מרקים מעולה – נוקטת בשיטה בדוקה. אם נופל זבוב למרק היא ממהרת להוציאו לפני שמישהו רואה וכך אנו יכולים לאכול את המרק ללא חשש".

אמר רבי יהושע: "שוטה שבעולם! הרי כולנו כבר ראינו את הזבוב! כיצד יוכל רבי אלעזר לאכול את המרק ללא חשש?" הסכימו הרבנים עם דבריו של רבי יהושע ורבי שמעון פרש הצידה והתקשר לרינה אשתו לשאול בעצתה.

פתח רבי בוריס את פיו ואמר: "נדמה לי כי בעוד אנו דנים בסוגיה החשובה, התקרר המרק ואין דינו כבר דין מרק אלא דין מיץ מלוח או תפל, על כן אין לאכלו ללא קשר לזבוב – כי כבר שנו חכמים: מיץ מלוח ומיץ תפל – זו נבלה וזו טרפה".

נטו החכמים להסכים עם רבי בוריס אך החלו להתפלפל בסוגיה מהי הטמפרטורה שמתחתיה נחשב המרק לקר.

התפלפלו והתווכחו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו! ראיתם איזה זבוב שמן יצא מכאן?"

הסתכל רבי אלעזר בצלחתו וגילה לתדהמתו כי היא ריקה ממרק ומזבוב. מסתבר שהזבוב אכל את המרק ועף לדרכו.

מוסר השכל:  יותר טוב זבוב אחד במרק ממרק אחד בזבוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סיכום 2022 בתמונות – בבלוג של עננת

סיכום שנה והחלטות לשנה הבאה

כמו בכל שנה, וכמו הרבה אנשים אחרים, פנה שון (שם בדוי) בסופה של השנה לסיכום השנה שכמעט נגמרה ולתכנון השנה הטרייה שכמעט מתחילה.

כשהתחיל שון לעבור על אירועי השנה, הוא גילה שבעצם הוא כמעט לא עשה כלום במהלך השנה שחלפה.

האירוע הגדול ביותר ללא ספק היה חגיגות יום הולדתו ה-27 בחודש יולי. הוא חגג את יום הולדתו עם כמה חברים נבחרים במסעדה נבחרת לא פחות.

אבל מהו יום הולדת? יום הולדת יש בכל שנה ובסך הכל הוא מסמל את העובדה שהתבגרנו בשנה.

מעבר לכך, לא נרשמו אירועים מיוחדים השנה: שון לא החליף מקום עבודה (למרות שהוא לא היה מרוצה ממקום העבודה הנוכחי שלו), לא עבר דירה (למרות שהוא היה ממש לא מרוצה מהדירה הנוכחית – בעיקר בגלל שהיא הייתה רחוקה מדי מהעבודה), לא קנה מכונית ונאלץ להמשיך לנסוע לעבודה באוטובוסים (שניים – בגלל שהדירה הייתה רחוקה מהעבודה), לא מצא לו בת זוג, לא הוליד ילדים (למיטב ידיעתו), לא הרוויח סכום גדול בלוטו (הוא הרוויח 10 שקלים פעמיים, אבל זה לא נחשב) ואפילו לא אימץ חתול (בכל מקרה בעל הדירה שלו לא הרשה להכניס אליה חיות מחמד).

הסיכום היה מדכא למדי, אבל הייתה בו נקודת אור אחת (בנוסף לכך שהוא חגג יום הולדת!): שון הבין שרשימת ההחלטות לשנה החדשה כבר כמעט מוכנה:

  • הוא ימצא מקום עבודה חדש.
  • הוא ימצא דירה חדשה – אבל רק אחרי מציאת מקום העבודה, כדי שהדירה תהיה קרובה לעבודה
  • הוא יקנה מכונית – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה ודירה, כי רק אז הוא יידע האם הוא באמת צריך מכונית והאם יש לו מספיק כסף לאחזקתה. (ואולי הוא יקבל מכונית ממקום העבודה החדש? הכל יכול לקרות בשנה החדשה!)
  • הוא ימצא לו בת זוג – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה, יעבור דירה ויקנה מכונית – כדי שיוכל להסיע את בת הזוג לדירה החדשה במכונית החדשה לאחר שיאכלו במסעדה יוקרתית על חשבון המשכורת מהעבודה החדשה
  • הוא יוליד שני ילדים – אבל רק אחרי שימצא בת זוג (ברור למה). במחשבה שנייה, אולי אפשר לדחות החלטה זאת בעוד שנה. תלוי בעיקר בבת הזוג (ובעבודה, בדירה ובמכונית)
  • הוא ירוויח סכום כסף גדול בלוטו (ואז יוכל להתפטר מהעבודה. או לחילופין, אם הזכייה תגיע בעיתוי הנכון הוא יוכל לוותר על מקום העבודה החדש, לקנות דירה ומכונית ולמצוא בת זוג)
  • הוא יאמץ חתול – אבל רק אחרי שימצא דירה שמותר לגדל בה חתולים ובת זוג שתאשר לו לגדל חתול ואף תעזור לו בכך

מצב הרוח של שון השתפר מאוד. הוא התחיל לדמיין לו את שנת 2023 כשנה מוצלחת מאוד. הוא כבר חשב כמה יהיה מאושר כשיפנה לסכם את שנת 2023.

אבל לפתע התגנב חשש קטן למוחו – חשש שהלך וגדל במהירות: מה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים את כל תכניותיו לשנת 2023?  ומה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים אף לא אחת מתכניותיו? האם בסוף השנה הוא יהיה מאוכזב ומדוכא מאוד?

לאחר התלבטות רבה החליט שון לבצע שינוי אחד ברשימה, בכדי לשפר משמעותיות את סיכוייו להגשים לפחות נושא אחד בה: הוא החליף את התכנית לזכות בלוטו בסכום כסף גדול בתכנית (לא פחות טובה) לחגוג את יום הולדתו ה-28 ולהתבגר בשנה.

מוסר השכל: כמה טוב שיש לנו ימי הולדת ואת האפשרות לחגוג אותם

שבת שלום ו-2023 מוצלחת!

והרשומה המומלצת היא – בלוטנית אפריקנית – בבלוג של עננת

ומזל טוב לעננת החוגגת את יום הולדתה היום – 29.12! אמנם יום הולדת יש בכל שנה אבל עננת מאוד מיוחדת ולכן יום ההולדת שלה מאוד מיוחד!