קבלת שבת בסיפור ורינה (או בלי רינה)

והפעם בפינתנו סיפור לשבת, סיפור טרי מפרי מקלדתי על אהבה גדולה מלאת יצרים חייתיים. והפעם – כפי שחששתם – אהבה שבין גבר לאשה.

וכמובן, גם מוסר השכל בצידו.

מן הסתם לסיפורנו השבוע ישנם שני גיבורים (כפול מהרגיל – אך אל תדאגו, מוסר ההשכל יישאר אחד).

דב (שם בדוי כמובן, כמו כל הסיפור) היה בחור צעיר כבן 23 (למעשה היה כבר בן 24.5 אבל היה נראה כבן 23).

איילה הייתה בחורה צעירה בת 23, תשעה חודשים ושלושה ימים.

דב התגורר באזור ירושלים, ביישוב גבעת זאב ואילו איילה גרה בגליל התחתון במושב שדמות דבורה.

דב עבד קשה כמו חמור – בעבודה פיזית קשה שבימי הקיץ החמים גרמה לו להזיע כמו חזיר. דב עבד שעות ארוכות – היה משכים קום – אמרתו הייתה תמיד כי הציפור המשכימה לקום זוכה בתולעת! (באנגלית זה נשמע יותר טוב) – ממהר לעבודה באוטובוס (שדווקא היה זוחל כצב) ועובד עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. הוא היה כל כך מסור לעבודתו שאפילו לא היה יוצא לארוחת צהריים – רק היה מנקר פה ושם כציפור.

אך בלילה היה דב הופך את עורו (ואת חברבורותיו) והופך לציפור לילה אמיתית. הוא היה יוצא לבילוי במועדוני הריקודים האהובים עליו שם היה שותה כמויות מסחריות של וודקה עם red bull  ומפזז על רחבת הריקודים כגדי תוך שהוא מצווח ככרוכיה.

איילה הייתה טיפוס שונה לחלוטין מדוב. היא הייתה בחורה שקטה ומופנמת (גם ביום וגם בלילה). כתושבת יישוב קטן בפריפריה היא לא הכירה את סצנת המועדונים ומעולם לא שתתה red bull. ברוב הימים היא שוטטה בנחלים ובגבעות שבאזור ביתה, מסתכלת בעיני עגל על העולם הרחב. שם, בחיק הטבע היא הרגישה כדג במים. היא הייתה צועדת לה לאט כמו עצלן דרום אמריקאי, כשעל גבה תרמיל גדול מלא בציוד חיוני לטיולים – דבר ששיווה לה מראה של חילזון ענק.

שכחתי לציין – וזה מאוד חשוב להתפתחות העלילה – כי איילה הייתה יפיפייה אמיתית. עיניה כיונים, שיערה כעדר  העיזים שגלשו מהר גלעד. שיניה כעדר הקצובות שעלו מהרחצה. שדיה כשני עופרים, תאומי צבייה.  צווארה ענוג כצוואר ברבור ורגליה ארוכות כרגלי… איילה. (ולמי שתוהה, מספר הבהרות: (א) עדר הקצובות הינו כינוי לעדר כבשים המסודרים בשורות ישרות. (ב) איילה לא הייתה הבחורה עליה כתב המשורר בשיר השירים, אבל הייתה מאוד דומה לה. (ג) דימוי הברבור לא נלקח משיר השירים, אבל נראה לי מתאים פה. (ד) אני יודע שהרושם לא משהו… אבל תאמינו לי – היא אכן הייתה יפיפייה).

יום אחד, במהלך אחד משיטוטיה של איילה בנחל ציפורי, עברה במקום קבוצת מטיילים מאזור ירושלים שיצאה לה ליום אחד מהעיר הצפופה והעמוסה כתל נמלים.

(הקוראים הערניים שעדיין לא נרדמו ולא התייאשו בודאי מניחים כי אחד המטיילים היה דב מיודענו, אך דב כזכור עבד כחמור ולא היה לו זמן לטיולים).

רצה הגורל ואחד המטיילים היה סוכן שחקנים ודוגמניות בשם זאב (בעל הסוכנות המפורסמת "כפה אדומה" – אבל זה כבר סיפור אחר). כשנחו עיני הנץ של זאב על איילה הוא החליט לא לשקוט עד שיצליח להחתימה על חוזה דוגמנות שמן כהיפופוטם.

איילה הייתה אגוז קשה לפיצוח. היא הרגישה צורך בחוזה דוגמנות כמו שדג מרגיש צורך באופניים. אך זאב היה כריש ותיק בתחום. לאחר הפצרות רבות ופיתויים רבים מצד זאב, נעתרה איילה לבקשתו להגיע לירושלים "רק לערב אחד" להופעה במועדון ריקודים.

לדבריו של זאב, אם איילה לא תרגיש במועדון כמו חתול השומר על השמנת הוא יפסיק להטרידה. (למעשה זאב היה בטוח שאיילה תהיה עבורו האווזה המטילה ביצי זהב ולא היה מוכן לוותר עליה בקלות).

כשנכנסה איילה למועדון, הוא היה הומה ככוורת דבורים. לאיילה נראו המבלים כמו להקת קופים המתרוצצת שלוחת רסן. רעש המוזיקה היה כמעט בלתי נסבל. איילה הסתובבה ויצאה החוצה מיד תוך שהיא נשבעת לא לחזור למקום הזה לעולם.

אך, כצפוי, דב שהיה באותה שעה במועדון קלט אותה בזווית עינו והתאהב בה ממבט ראשון. כשראה אותה יוצאת הוא שעט אחריה במהירות של ברדלס והספיק לתפוס אותה לפני שעלתה לאוטובוס שייקח אותה לתחנה המרכזית ומשם צפונה לביתה.

הרשו לי לדלג על הפרטים הבהמיים משהו. רק ארמוז שדב ניחן במגנטיזם חייתי ואיילה נמשכה אליו כמו פרפר אל הפרח.

תוך שנה קצרה קבעו בני הזוג המאושר את ביתם בגבעת זאב והחלו להתרבות כמו שפנים.

והם חיו להם באושר ובעושר כמו שועל בכרם ענבים.

ומוסר ההשכל שלנו, כצפוי:  כל כלב בא יומו!

(ויש כאן גם חידה: בסיפור לעיל מסתתר בעל חיים. האם תוכלו למצוא אותו?)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – מחשבות והרהורים על הבדל בין גברים לנשים! – בבלוג של גלשי