עוברים לשעון חורף

שון (שם בדוי – שמו האמיתי היה שמעון) היה אדם מאוד מסודר וקפדן. אחד הדברים עליהם הוא הקפיד ביותר היה עמידה בזמנים: הוא שנא איחורים. אם הזמינו אותו לשעה עשר (בבוקר או בערב), הוא הופיע לפגישה בדיוק בשתי דקות לעשר. אם הפגישה לא התחילה בזמן (כמו שקרה לא מעט פעמים במדינה הים תיכונית בה הוא גר), הוא כעס מאוד ולפעמים אפילו יותר.

כדי לעמוד בזמנים, שון היה בין האנשים הבודדים במדינה שענד שעון יד. בעבר הוא ענד שני שעוני יד, אבל מאז פרוץ הטלפונים הסלולריים לעולמנו הוא התפשר על שעון יד אחד וטלפון אחד שידע גם להציג את השעה המדויקת.

כמובן שהוא הקפיד לסנכרן את שעון היד ואת הטלפון, כדי לא להיקלע לדילמות קורעות לב בשאלה מי מהשעונים מראה את הזמן הנכון.

בביתו של שון היו לו עוד שעונים לא מעטים: במטבח שעון קיר, שעון בתנור ושעון במיקרוגל. בסלון, אורלוגין גדול ובחדר השינה רדיו שעון ושעון קיר.

שון מאוד התרגש לקראת המעבר לשעון חורף. הוא רשם לעצמו תזכורות במספר מקומות (לוח השנה, היומן במחשב ושלל פתקים ברחבי הבית והמשרד) כדי שלא ישכח חלילה להזיז את מחוגי השעונים (במקרה שיש להם מחוגים) על מנת להתאימם לשעון החורף.

ביום שבת הוא לא יכול היה להתאפק יותר וכבר באחת בצהריים הוא התחיל לכוון את כל השעונים בבית לשעון החורף.

כחצי שעה (ליתר דיוק 28 דקות) לאחר שסיים לכוון את כל השעונים, התגנב חשש גדול ללבו של שון: האם במעבר לשעון חורף יש להזיז את מחוגי השעון שעה קדימה או שעה אחורה?
ככל שהוא חשב על זה יותר הוא מצא את עצמו מבולבל יותר: מצד אחד, הוא ידע שבשעון חורף השמש אמורה לזרוח מוקדם יותר. מצד שני,  היא הייתה אמורה גם לשקוע מוקדם יותר. מצד שלישי, הימים בחורף קצרים יותר ומצד רביעי הם קרים יותר.
כל העובדות המאוד מדויקות האלה לא ממש עזרו לו בסוגיה הקשה…

אחרי מחשבה מרובה הוא חשב על רעיון גאוני: הוא בדק בעיתון ומצא כי יש להזיז את השעונים שעה אחת אחורנית.
לאחר כשתי דקות של אושר וסיפוק החלה סוגיה חדשה לנקר במוחו: האם כשהוא כיוון את השעונים, הוא הזיז אותם שעה אחורה או שעה קדימה?

לבסוף הוא הבין שהוא בוודאי טעה והוא כיוון את כל השעונים שעה קדימה. הוא מיהר לתקן את הטעות והזיז את כל השעונים שעה אחורה.

בשלב זה אתם כבר ודאי מבינים את הטעות של שון. אבל לשון לקח רק עוד כמה דקות להבין אותה גם. הוא מיהר להזיז את השעונים עוד שעה אחורנית ובסיפוק רב פנה לענייניו.
אבל, האם באמת הוא הזיז במקור את השעונים שעה קדימה?  ואולי הוא הזיז את השעונים שעה אחורנית ואחר כך עוד שעתיים???
זיעה קרה כיסתה את מצחו. הוא ניגב אותה בעצבנות והבין שאכן זה מה שקרה (לא שהוא ניגב את הזיעה – למרות שגם זה קרה – אלא שהוא הזיז את השעונים שלוש שעות אחורנית).

שון מיהר לתקן את טעותו והזיז את כל השעונים שעתיים קדימה.
הפעם לקח לו רק דקות ספורות להבין שהוא טעה כשהוא חשב שהוא טעה: בעצם הוא הזיז את השעונים במקור קדימה!
הוא שוב כיוון את כל השעונים (וגם החליף סוללות לכמה מהם בהזדמנות זאת).

במהלך הלילה שון המשיך להזיז את השעונים קדימה ואחורה, עד שלפנות בוקר (בסביבות ארבע, או שתיים, או שלוש, או אולי חמש) הוא נרדם.

כשהוא התעורר היה אור יום בחוץ. שון שמח לראות זאת כי סוף סוף בזכות שעון החורף הוא לא קם לפני הזריחה. אבל כשהשמש שקעה כשעתיים אחרי שהוא התעורר הוא שוב התחיל לחשוש שמא הוא לא כיוון את השעונים בדיוק כראוי.

 

מוסר השכל: חשוב מאוד לזכור להזיז את השעון! אולי גם חשוב לדעת לאיזה כיוון.

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  על הכתיבה (רשומה אחרונה בתפוז) – בבלוג של עופר D

 

 

מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים

 

 

בוכות הדמעות מעצמן (סיפור לשבת)

כשדני (שם בדוי) נכנס לחדרו של רופא העיניים בליווי אימו נבהל הרופא לראות כי מעיניו של דני זולגות הדמעות ללא הפסקה – כאילו מעצמן. דני לא בכה אבל עיניו (ולחייו) היו מוצפות דמעות.

הרופא שאל מיד את אמו של דני כמה זמן נמשך המצב המוזר הזה. אמא סיפרה לו כי זה נמשך מאז אתמול בצהרים וביקשה מדני להסביר מה קרה.

"אינני בוכה אף פעם! אינני תינוק בכיין!" אמר דני.

הסוכן החשאי 008 אחרי החגים

הסוכן החשאי גיא אג"ח 008 בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק  התעורר באמצע הלילה (שוב) למשמע רעש חשוד שבקע מכיוון הסלון שלו. בזכות חושיו החדים והאימונים הקפדניים שעליהם הקפיד במהלך השנים הוא הצליח תוך עשר דקות בלבד להתעורר כמעט לחלוטין ולצאת מהמיטה.
גיא ידע שהחשאיות חשובה מאוד במשימות מסוג זה ולכן השתדל להיות שקט מאוד בשעה שהוא חיפש את נעלי הבית שלו.