מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים