נר לי דקיק – סיפור לשבת שלפני חנוכה

נריה (שם בדוי) דאגה מאוד לבנה נר (שם בדוי גם כן). הוא היה דקיק כל כך!

מכל הבחינות האחרות היה נר ילד נורמלי ככל הילדים. הוא אהב לשחק, שנא ללמוד, אהב שוקולד וחטיפים, שנא ירקות ובמיוחד אהב לשיר.

אבל הוא היה כל כך דקיק… בפרופיל כמעט לא ראו אותו.

אביו של נר, אבנר (כמובן) לא ראה סיבה לדאגה. "כל עוד הילד בריא ומאושר" – הוא נהג לומר – "מה זה משנה האם הוא עבה או דק?"

אבל נריה לא נרגעה. היא לקחה את נר לרופאים שונים ומשונים, התייעצה בפורומים באינטרנט ואפילו הצטרפה לקבוצת תמיכה להורים לאנורקטיים (או ליתר דיוק הורים לאנורקטיות), למרות שכבר אחרי מפגש אחד היא נאלצה להודות שלבנה אין אף תסמין של אנורקסיה פרט לדקיקותו הרבה.

כך גדל לו נר – רק לגובה – בלי שינוי משמעותי במצבו ולאט אך בבטחה הגיע לשנתו השש עשרה.

ובתור נער נורמלי בן שש עשרה, קרה לו מה שקרה להרבה נערים ונערות אחרים – הוא התאהב.

מושא אהבתו של נר היה נערה ג'ינג'ית נבונה ויפת מראה, אם כי קצת שמנמנה. יש שיאמרו שהיא פשוט הייתה מלאה במקומות הנכונים, אבל ההורים שלה תמיד טענו שהיא צריכה להוריד כמה ק"ג כדי להיות נערה יפה באמת.

היא חשבה שהיא צריכה להוריד יותר.

נר לא באמת ידע איך למשוך את תשומת לבה של אהובתו. נראה היה לו שהיא בכלל לא מודעת לקיומו. הוא הסתובב סביבה בהפסקות והשתדל לשבת קרוב אליה בשיעורים, אבל היא אף פעם לא הסתכלה עליו באמת.

יום אחד אזר נר אומץ ופנה אליה בדברים.

הפסקה מתודית קצרה: הרגע הבנתי שלא נתתי לנערה הג'ינג'ית שם בדוי. כיצד יכול נר לפנות אליה אם אין לה שם?

השאלה היא האם השם הבדוי שלה אמור לסמל את התכונות הפיזיות שלה (למשל: ג'יני), להתאים לאופי שלה (למשל: נאווה) או לתפקידה בסיפור (למשל: אהובה).

אחרי התלבטות רבה בנושא החלטתי כמובן להעניק לה את השם הבדוי יוספה.

סוף הפסקה מתודית.

"יוספה" – פנה נר באומץ רב לאהובתו – "את רוצה לבוא איתי לסרט הערב? בדיוק מקרינים הערב בסינמטק את  'משחקי הרעב' הראשון".

יוספה הסתכלה מסביב כדי לראות מי מדבר אליה ולראשונה הבחינה בנר הדקיק.

בתור נערה רגישה למשקלה היא תהתה לרגע האם נר לועג לה בכך שהוא מציע דווקא ללכת ל"משחקי הרעב", אבל מכיוון שהיא אהבה את הספרים היא באמת רצתה ללכת לראות את הסרט והסכימה לעשות זאת עם נר.

נר מאוד התרגש. הוא לבש את הבגדים היפים ביותר שלו והתייצב ליד הקולנוע חצי שעה לפני זמן הפגישה המיועד.

יוספה הגיעה בדיוק בזמן, אבל לקח לה רבע שעה לאתר את נר ליד הקופות.

הם נהנו מהסרט ומשיחה ובסופו של הסרט יצאו מחובקים.

כלומר, ניסו לצאת מחובקים. אבל נר לא הצליח להקיף בידו את מותניה של יוספה (לא בגלל שהיא הייתה באמת שמנה. זה הוא שהיה דקיק) והיא חששה שהיא תשבור את גבו אם היא תחבק אותו.

הם נפרדו בנשיקה זהירה (לקח קצת זמן להתאים פה לפה) ונר חזר הביתה מאושר וחדור מוטיבציה.

"אמא – אני רוצה להשמין!" הוא קרא בכניסה הביתה.

נריה לא האמינה למשמע אוזניה. היא מיהרה אל המטבח, נטלה חבית שמן (היא חששה שהכד הקטן לא יספיק) והתחילה ללבב לביבות ולטגן סופגניות במבחר מילויים מסורתיים כגון ריבת חלב, קרם פטיסייר ולימונענע.

נר הקפיד על דיאטה של מאכלים מטוגנים במשך שמונה ימים שלאחריהם הוא הצליח לחבק את אהובתו והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

מוסר השכל:   סופגניות מחוללות ניסים ונפלאות

שבת שלום וחנוכה שמח!

מזל טוב לבתי החוגגת יום הולדת בשבת!

והרשומה המומלצת היא – זו הנכות שלי והיום היא כואבת מתמיד – בבלוג של kalligula