מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail