נח והביטוח – סיפור לשבת

 

סוכן הביטוח המצטיין והמצוין ציון בטח (שם בדוי) ישב במשרדו ושתה כוס קפה שחור בסיפוק רב. הסיפוק היה כמובן לא בזכות הקפה (או לא רק בזכות הקפה) אלא בזכות הצלחתו לסגור עוד עסקה מצוינת של חבילת ביטוח כוללת בסכום מצוין (בשביל ציון).

 

לפתע צלצל הטלפון. ציון לא כל כך אהב את הצליל. הוא ידע שלרוב מתקשרים אליו אנשים הרוצים לתבוע את הביטוח. רק לעיתים נדירות מתקשרים כאלה הרוצים לחדש את הביטוח או לרכוש פוליסה חדשה.

ציון היה מעדיף לא לענות לטלפון, אבל בכל זאת היה סיכוי שמדובר בשיחה מהסוג השני או השלישי ולכן הוא ענה בכל זאת.

 

"שלום" – אמר קול גברי מנומס בצד השני – "מדבר נח. בקשר לפוליסה שמכרת לי נגד נזקי גשם".
"נח?" – שאל ציון תוך שהוא מפשפש בזכרונו ובתיקיותיו – "איזה נח?" (ולעצמו הוא חשב שזה ממש לא נח שנח מתקשר כעת).

"נח בן למך" – ענה נח (שהיה כמובן נח בנו של למך) – "אתה ודאי זוכר אותי. לפני קצת יותר מארבעים יום וארבעים לילה קניתי אצלך פוליסה לתיבה שלי. ביטוח נגד נזקי גשם. ויש נזקים."

"נזקי גשם?" – שאל ציון בניסיון לקנות זמן. הוא מצא בינתיים את הפוליסה ועלעל בה.
"כן, נזקי גשם!" – ענה נח, קצת בחוסר סבלנות – "אחרי המבול שירד פה, ואחרי שקלו המים, ראיתי שכל החלק התחתון של התיבה התחיל להירקב. מדובר פה בנזק רציני! אני השתמשתי בעצי הגופר מהאיכות הטובה ביותר ולא חסכתי בזפת, אבל כעת אני חושש שהתיבה לא תהיה שמישה במקרה של עוד מבול!"

"רגע אחד!" – ניסה ציון לעצור את שטף דיבורו של נח ולמצוא מוצא מהצורך לשלם לו – "מה פתאום עוד מבול? ראיתי הבוקר קשת בענן ולהבנתי זה סימן שלא יהיה עוד מבול!"

נח עצר לרגע, גמגם משהו לא ברור ואז חזרת לעשתונותיו ואמר: "ונניח שלא יהיה עוד מבול? אז מה? בפוליסה שלי כתוב שתפצו אותי על נזקי גשם ויש נזקים. אני רוצה פיצוי!"

 

"אין  שום בעיה" – ענה ציון בביטחון (לא סתם הוא היה סוכן ביטוח!)  – "אם מגיע לך פיצוי, תקבל פיצוי, נשלח לך שמאי שיעריך את הנזקים, יקבע אם הייתה ירידת ערך, אם היה אשם תורם שלך ולפי הדו"ח שלו נשלם לך כל מה שמגיע לך בתוספת ריבית והצמדה במקרה שהתהליך יימשך יותר מחמישים שנה. אבל קודם כל צריך למלא טופס תביעה. אשלח לך טופס , תמלא אותו ותחזיר כשתוכל. להתראות!"

ציון התכוון לנתק, אבל הוא לא היה מספיק זריז.
"רגע אחד!" – קרא נח – "עוד אין לי כתובת קבועה ! לאן תשלח לי את הטופס?"

ציון נאנח ואמר: "טוב,  נמלא אותו יחד כעת בטלפון… שם – אני יודע, תאריך לידה – אעתיק מהפוליסה… אז רק תתאר לי מתי קרה מקרה הביטוח ומה בדיוק קרה"

 

נח התחיל להסביר שוב: "כמו שאמרתי לך, אחרי שפסק המבול וקלו המים, התיבה עגנה על הר אררט. לאחר שהוצאתי את כל החיות ויצאתי בעצמי, בני שם הסב את תשומת לבי לכך…"

 

"סליחה" – קטע אותו ציון – "מה שמו של בנך?"

"שם" – ענה נח.

"כן, השם." – חזר ציון.

"השם הוא שם" – אמר נח – "והעיקר הוא שהוא הפנה את תשומת לבי לכך שכתוצאה מהמבול הקורות התחתונות של התיבה החלו להירקב. אם המבול היה נמשך עוד כמה ימים יתכן שהיינו טובעים וזה היה סופם של כל החיים עלי אדמות! אני רוצה פיצוי!"

 

"רגע אחד" – עצר אותו ציון – "אמרת שהנזקים הם תוצאה מהמבול?"

"נכון" – אישר נח.

"הביטוח שלך מכסה נזקי גשם ולא נזקי מבול!" – הודיע ציון בשמחה וניתק את השיחה.

 
מוסר השכל: מה שבטוח ביטוח, ומה שביטוח לא בטוח.

 

שבת שלום!

 

תודה לעננת על הרעיון לרשומה ועל כך ששלחה לי את הידיעה המקורית. לאחר מכן מצאתי גם ידיעה בעברית.

 

 

והרשומה המומלצת היא – לבנית קטנה –  בבלוג של L אורגת מילים

טבעת האש  – סיפור (ושיר) לל"ג בעומר ולשבת

האהבה היא דבר שורף נורא

במיוחד אם אתה פוגש את אהובתך

בל"ג בעומר ליד המדורה

והיא יוצרת טבעת בוערת גדולה

במיוחד אם מסביב בוערות כל מדורות השכונה

להמשיך לקרוא טבעת האש  – סיפור (ושיר) לל"ג בעומר ולשבת

הכבשה השחורה – סיפור לשבת

רחלי (שם בדוי כמובן) הייתה כבשה חביבה שחיה לה בשלווה עם משפחתה הגדולה – אמא, עשרים דודות, עשרים בני ובנות דודות (שהיו גם אחים למחצה) ואבא אחד.

 

פרט להיותה חביבה, רחלי הייתה גם מנומסת, חכמה, אמינה, אחראית ושחורה. כן, אתם ודאי לא מופתעים לקרוא שהיא הייתה שחורה מכיוון שקראתם את כותרת הסיפור, אבל ודאי תופתעו לשמוע שרחלי הייתה הכבשה השחורה היחידה במשפחתה: כל שאר בני המשפחה היו צחורים כשלג ורק רחלי הייתה שחורה כפחם!  (גם זה לא מפתיע אתכם? לא נורא, אני מקווה להפתיע בהמשך).

להמשיך לקרוא הכבשה השחורה – סיפור לשבת

הפטריוט הגדול – סיפור ליום העצמאות ולשבת

ישראל (שם בדוי) היה פטריוט גדול.

אפשר היה למצות בזה את הסיפור ולעבור ישירות למוסר ההשכל, אבל אני נוהג בד"כ לכתוב לפחות חמש מאות מילים בסיפור לשבת, אז אאלץ לפרט קצת יותר במה התבטאה הפטריוטיות של ישראל.

ובכן, ישראל היה פטריוט במשך כל השנה, בכל שנה. הוא היה אחד מהישראלים האחרונים שהאמין באמת ובתמים בערכי הציונות.

לדוגמא – על מכוניתו (סובארו כמובן! ישראל לא הסכים להתפשר על מזדה או יונדאי) התנוססו שלל מדבקות כמו "קרבי זה הכי, אחי", "אחריי לצנחנים" ו"הטובים לטייס". ישראל האמין באמת ובתמים שאם הוא לא היה מצליח להוריד פרופיל הוא בודאי היה משרת שרות קרבי מלא. יתרה מכך – הוא היה מוכן לצאת למילואים בכל רגע נתון בתנאי שזה היה מסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו.

כדי להמחיש את הכבוד שהוא נתן לצה"ל,  ישראל היה נוהג לעצור בטרמפיאדות מפעם לפעם והיה מסביר לחיילים באריכות מדוע אינו יכול למרבה הצער לתת להם טרמפ.

 

חוש הפטריוטיות של ישראל לא היה מוגבל רק לצה"ל. הוא אהב לטייל בארץ ובכל סוף שבוע שלישי שבו לא ירד גשם ולא היה חם מדי הוא היה יוצא לחוף הים או לפארק הלאומי ברמת גן. הוא תמך בכל ליבו בתוצרת הארץ והקפיד לקנות אך ורק חומוס שיוצר בארץ.

 

אך לקראת יום העצמאות הייתה הפטריוטיות של ישראל מגיעה לשיאים חדשים. חודש לפני יום העצמאות הוא כבר הקפיד לקשט את מכוניתו – לא בדגל אחד אלא בשניים(!). הדגלים היו נשארים על המכונית לפחות עד שבועות.

מיד עם צאת הפסח הוא היה מתחיל לערוך הכנות קפדניות לחגיגות יום העצמאות.

 

ראשית, הוא בחר סוג הבילוי הרצוי. בכל שנה ישראל התאים את הבילוי ליום העצמאות הספציפי. לדוגמא – ליום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, ישראל החליט באופן סמלי לקנות חמישים נקניקיות מרגז.

חלק מהקוראים חושב כעת בודאי שלכבוד ביום העצמאות הנוכחי  ישראל קנה 71 נקניקיות מרגז – אך הם מזלזלים בכושר ההמצאה שלו. ליום העצמאות הזה הוא קנה 71 כנפיים (של עוף ישראלי כמובן).

 

לאחר שנקבע סוג האירוע, פנה ישראל לבחירת המיקום האידיאלי. גם כאן הוקדשה מחשבה רבה לקשר בין יום העצמאות לבין המיקום. בשנים הראשונות הקפיד ישראל לחגוג ביער בן שמן שסימל את פורצי הדרך לירושלים. אך עם התפתחות הכבישים בארצנו, בחר ישראל כל שנה לחגוג על אי תנועה אחר. השנה נפלה הבחירה על אי התנועה שבמחלף גלילות, שלא רק שהינו אחד מאיי התנועה החדישים ביותר בארצנו, אלא גם הוא ממוקם קרוב להרצליה – ובכך מכבד את  חוזה המדינה.

 

ישראל מעולם לא חיכה לרגע האחרון. הוא קנה את הפחמים כשבוע מראש – והקפיד במיוחד שאלה יהיו פחמים מתוצרת הארץ. בשנים האחרונות, במסגרת קירוב הלבבות וחזון השלום הנצחי של כבוד הנשיא, הוא נהג לקנות את הפחמים בעיר הערבית (ישראלית) הקרובה למקום מגוריו (שם גם היו הפחמים זולים יותר).

במסגרת קרוב לבבות דומה הוא התחיל מיד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה להוסיף לבירות (תוצרת הארץ כמובן) גם בקבוק וודקה.

לאחר מבצע משה ישראל התלבט כיצד לסמל בחגיגות יום העצמאות את קליטתה המוצלחת של העדה האתיופית. לאחר התלבטויות רבות (וניסיון לא מוצלח לשלב אינג`ירה בתפריט) הוא החליט לשרוף את הבשר קצת יותר.

 

כמובן שישראל שמח מאוד להחליף את העיתון שבעזרתו הדליק את המנגל מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" מיד כשהתחיל עיתון זה לצאת לאור – כי מה יכול להיות פטריוטי יותר בארץ ישראל מלהדליק את המנגל באמצעות עיתון שהמילה ישראל היא חלק בלתי נפרד משמו? (הייתה תקופה שבה – מטעמים דומים – ניסה ישראל להדליק את המנגל בעזרת עיתון "הארץ", אבל בני משפחתו טענו שעיתון זה אינו פטריוטי מספיק.)

 

וכך, כל שנה קיבל טקס יום העצמאות נופך פטריוטי יותר.

הבעיה היחידה הייתה שהטקס גם הפך לארוך יותר. עם כל הסמלים השונים ישראל גילה שאירוע יום העצמאות גולש לשעות החשכה. בשנה הבאה הוא כנראה יאלץ להמשיך את הטקס גם ביום  השבת שאחרי יום העצמאות.

 

מוסר השכל:  אין דבר שלם יותר מלב צלוי (על שיפוד)

 

חג עצמאות שמח ושבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – סיכום עונת הפטריות חורף 2019 – בבלוג של תופרת חלומות

 

008 והתחבורה הציבורית

הסוכן החשאי העשוי ללא חת ובעל הרישיון לאופנוע קל (עד 125 סמ"ק) גיא אג"ח התעורר מוקדם בבוקר בהרגשה ברורה שמשהו חשוב עומד לקרות היום.

הוא נשאר במיטה בעיניים עצומות וניסה להתרכז כדי להגיע למסקנה מהו אותו דבר חשוב.

האם הוא יישלח היום לשליחות חשאית בעורף האויב? האם הוא צפוי לקבל העלאת שכר? ואולי תג העובד שלו ישודרג והוא יקב מספר 007 או אפילו נמוך עוד יותר?

 

לצערו, אף אחת מהמחשבות האלה לא נראתה מוכרת. כלומר, הן היו מוכרות לו היטב כי הן חלפו בראשו לא פעם, אך הן לא היו מוכרות מהמציאות.

גיא החליט לפקוח את עיניו ולהסתכל סביב. ודאי משהו בחדר יזכיר לו את האירוע המיוחד הצפוי היום.

החפץ הראשון עליו נפל מבטו היה השעון המעורר שלו (היה לו שעון מעורר אמיתי שהיה גם רדיו!). הוא הופתע לגלות שבעצם השעה לא הייתה כל כך מוקדמת כמו שהוא חשב כשהוא התעורר: השעה הייתה כבר שמונה וחצי בבוקר.

 

הוא תהה האם להתרכז בפתרון התעלומה מדוע השעון לא צלצל בשבע, אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא פשוט לא כיוון אותו לשעה זאת (או לשעה כלשהי) ומיהר צאת מהמיטה כדי להתכונן ליציאה לסוכנות.

 

ואז הוא נזכר מה מיוחד באותו יום: אתמול הוא הכניס את האופנוע הקל שלו (125 סמ"ק) למוסך לטיפול קטן ואחר הצהריים הסתבר שהאופנוע יישאר שם יום נוסף. היום גיא יצטרך להגיע לסוכנות בתחבורה ציבורית.

 

כבר אתמול בערב גיא בדק בטלפון שלו (שהוא גם קונסולת משחקים ומחשב משוכלל) וגילה שיש קו אוטובוס אחד שמגיע ממקום לא רחוק לביתו למקום לא רחוק מהסוכנות (או שני קווי אוטובוס, או אוטובוס ורכבת, או אופניים ורכבת).

גיא הרגיש מוכן למשימה. אך בכל זאת, כדי להיות מוכן עוד יותר, הוא התלבש, התגלח, צחצח שיניים, שתה קפה, ארז תיק ויצא לדרך.

 

לאחר מכן הוא חזר הביתה לקחת את הטלפון שבלעדיו הוא לא יצליח להגיע ואת תג העובד שבלעדיו הוא לא יוכל להיכנס לסוכנות.

 

באמצעות הטלפון וכמה אנשים טובים (שהוא קיווה מאוד שהם לא סוכני אויב) הוא הצליח למצוא את תחנת האוטובוס הנכונה תוך פחות מרבע שעה. הוא חיכה עוד 20 דקות לאוטובוס וכשזה הגיע הוא עלה  אליו בנחישות וגילה אתגר שכל האימונים המפרכים שלו לא הכינו אותו אליו: לא ניתן לשלם באוטובוס אלא צריך כרטיס רב-קו טעון מראש!

 

גיא ירד מהאוטובוס ויצא למצוא מקום בו ניתן לרכוש את הכרטיס האמור. הוא עבר מחנות לחנות ושאל בכל מקום האם זהו המקום הנכון. בזכות כושרו הגופני המעולה הוא הצליח לכסות בזמן קצר יחסית שטח גדול למדי, אך מאמציו העלו חרס.

לאחר זמן מה הוא עצר לקנות לו קפה ומאפה.

 

בזמן שישב לאכול ולשתות הוא ניסה לגבש תכנית פעולה באמצעות מוחו האנליטי. לאחר שהעלה ופסל מספר רעיונות (כמו לדוגמא לחטוף אוטובוס ולהכריח את הנהג להסיע אותו לסוכנות) הוא מצא תכנית מושלמת: בשימוש זהיר וקפדני בטלפון שלו (שהוא גם מצלמה וגם מכשיר ניווט לוויני רב עוצמה) הוא יתקשר למזכירה גברת כספית-מצחיקה ויודיע לה שהוא חולה היום ולא יוכל להגיע לעבודה.

 

הוא כבר עמד להתחיל בשלבים הראשונים של תכניתו (שלב א: איתור מספר הטלפון ושלב ב: חיוג) כאשר הוא הרים את מבטו מכוס הקפה ונוכח שבית הקפה בו הוא יושב נמצא ממש מול משרדי הסוכנות.

 

לאחר חמש דקות הוא נכנס למשרדו בחיוך ניצחון וסימן לעצמו עוד הישג קטן (או אולי בינוני): הוא ניצח את סוכני האויב שתכננו את התחבורה הציבורית בארץ.

 

מוסר השכל: אם הייתה תחבורה ציבורית יעילה בארץ, הייתי צריך למצוא נושא אחר לסיפור

 

 

שבת שלום!

 

 

 

והרשומה המומלצת היא – The Timeless Trees of the Schulman Grove of Ancient Bristlecone Pines – בבלוג של Mamma Quail