ארבעה ימים ברודוס – חלק ב'

זהו המשך התיעוד של הטיול שלנו לרודוס.

ביום השלישי נסענו לעמק הפרפרים. היו לנו קצת חששות כי קראנו באינטרנט שהפרפרים התמעטו מאוד והיו לא מעט אנשים מאוכזבים שלא ראו פרפרים כלל. מצפייה בסרטונים התרשמנו שיש שם מסלול טבע נעים – גם אם אין בו פרפרים.

נסענו גם לשם בתחבורה ציבורית. בניגוד ללינדוס אליה יש אוטובוס כל שעה, לעמק הפרפרים יש רק שני אוטובוסים לכל כיוון במשך כל היום. כדאי לשים לב לא לפספס.

כשהגענו, קיבלנו הסבר קצר על העמק. כעיקרון יש שלוש כניסות. הכניסה הראשית (שם הוריד אותנו האוטובוס) נמצאת בערך בשליש הגובה והמסלול. מנקודה זאת אפשר לקחת "רכבת" לכניסה העליונה, שם יש גם מנזר ממנו תצפית יפה על הנוף.

האפשרות השנייה היא לטפס ברגל מהכניסה עד למעלה ואז לחזור למטה.

 

לקחנו את הרכבת. הנוף מהמנזר באמת יפה. על אחד העצים שם ראינו כמה פרפרים מהזן שאמור להיות נפוץ בעמק. עננת התחילה לרדוף אחריהם עם המצלמה ואני הצעתי שנתחיל במסלול כי מחכים לנו עוד רבים בעמק.

הרכבת

זה המקום לציין כי לא מדובר בפרפרים אלא בעצם בעשים ממשפחת הדובונים. פרטים נוספים ותמונות יפות רבות אפשר לראות בבלוג של עננת.

נוף מהמנזר

התחלנו לרדת לעמק ובהתחלה לא ראינו פרפרים… עננת כבר איימה עליי שאם לא נראה עוד פרפרים היא תרצח אותי בגלל שלא נתתי לה לצלם את אלה שראינו במנזר, אבל אני חי לספר על כך לכן אפשר להבין שראינו עוד כמה (מי שנכנס לבלוג של עננת כבר יודע).

 

לאט לאט הנוף השתנה – היו יותר עצים ויותר מים זורמים בנחל והתחלנו לראות פרפרים. בהתחלה בודדים, לאחר מכן בקבוצות ומשלב מסוים כל סלע וכל עץ היו מכוסים לחלוטין בפרפרים. זה היה מחזה מרהיב. אפילו אני לא יכולתי להפסיק לצלם.

פרפר בודד

ריכוזי הפרפרים הגדולים ביותר היו לא רחוק מהכניסה הראשית, כך שמי שרוצה לחסוך בזמן יכול להיכנס מכניסה זאת, לעלות חלק מהדרך ולחזור. אבל אנחנו נהנינו לעשות את המסלול כולו.

המון פרפרים…

הפרפרים נמצאים שם רק בחודשי הקיץ – הסבר בבלוג של עננת – לכן סביר להניח שהמאוכזבים היו שם מחוץ לעונה.

 

את היום הרביעי והאחרון החלטנו להעביר בצורה רגועה יותר. קמנו יותר מאוחר מאשר בימים הקודמים ואחרי ארוחת הבוקר ירדנו לשחות קצת בבריכה של המלון (שהייתה מאוד קטנה וסמלית…)

לאחר מכן הלכנו לנמל, שם לקחנו שיט בסירת זכוכית לצפייה בדגים.

טחנות הרוח העתיקות בנמל – מהסירה

בניגוד למקובל במקומות אחרים בעולם בהם היינו בשיט כזה, ברודוס נהוג לצרף לסירה צוללן שמאכיל את הדגים כדי להבטיח שהם יגיעו קרוב לסירה. לא כל כך אקולוגי אבל מעניין.

 

כמקובל בשיט כזה, התחלנו אותו בישיבה על הסיפון וצפייה בנוף. בשלב מסוים הגענו לנקודה בה הסירה עצרנו וירדנו לחלק התחתון לראות את הדגים. הצוללן גם צילם אותנו צופים בו…

 

המבצר בכניסה לנמל – צילום מהספינה

כשעלינו חזרה שמענו פתאום "ספלאש" מחפץ שנופל למים ומיד לאחר מכן צעקה באנגלית – "אני לא מאמינה! הטלפון שלי נפל לים!"
מסתבר שתיירת צעירה שהייתה איתנו הפילה את הטלפון שלה למים… הצוללן התחיל לחפש את הטלפון ואחרי כמה דקות הצליח למצוא אותו – הוא כמובן קיבל הרבה מחיאות כפיים ומחמאות.  השמועה אומרת שהטלפון אפילו נדלק אחר כך.

 

אחרי השיט (שהסתבר להיות "הרפתקה בפוסידון") חזרנו לעיר העתיקה. הפעם לא נכנסנו למוזיאונים אלא שוטטנו ברחובות ונכנסנו לכמה חנויות.

ראינו כמה כנסיות ומסגדים עתיקים, הרבה חנויות מזכרות וסמטאות יפות. באזור של כיכר היפוקרטס (בה יש מזרקה יפה) אכלנו גלידה בגלידריית דה וינצ'י שהייתה נחמדה.

המזרקה בכיכר היפוקרטס

רצינו גם להגיע לחופים המזרחיים של האי אבל לא חישבנו נכון את הדרך ונאלצנו לוותר. במקום זה ביקרנו בכנסיית סן-פרנסיסקו (לא על שם העיר בקליפורניה אלא על שם הקדוש פרנסיס מאסיסי)

הפסל של פרנסיס  מאסיסי על רקע מגדל הכנסיה

את היום האחרון סיימנו בארוחת ערב במלון וצילום השקיעה (הפעם ממרפסת המלון ולא מהחוף).

נשמח לחזור לרודוס שוב, אבל אני לא בטוח אם זה יקרה כי העולם גדול ויש עוד הרבה מקומות יפים בהם לא היינו.

תודה לעננת שבלעדיה לא הייתי נוסע ויום נישואים שמח לנו 🙂

והרשומה המומלצת היא – ליקווידמבר מזרחי – בבלוג של עננת