העץ הנדיב (סיפור לשבת)

אילן (שם בדוי) היה עץ די בודד. כלומר, הוא היה בודד כי לא היו בקרבתו עצים אחרים, אבל הוא לא היה לגמרי בודד כי לשמחתו כל יום הייתה קבוצה של ילדים וילדות מגיעה לשחק אתו.

אילן אהב את הילדים והם אהבו אותו. הם לא הגיעו כל יום, אבל כשהם הגיעו הם היו אוספים את העלים שלו ועושים מהם כתרים, שמלות מפוארות וכסף דמיוני (גם הכתרים והשמלות היו דמיוניים, אבל קצת פחות מהכסף) ושיחקו בלהיות עשירים (ומאושרים).

ואילן היה מאושר.

אבל הזמן חלף והילדים והילדות גדלו ולעיתים קרובות אילן נשאר לבדו.

ואז, יום אחד הם פתאום הגיעו. אילן מאוד שמח ואמר: "בואו! תאספו את העלים שלי ותשחקו בלהיות עשירים ומאושרים!"

אבל אחת הילדות אמרה: "אנחנו כבר יותר מדי גדולים בשביל לדמיין שאנחנו עשירים (ומאושרים). אנחנו יודעים היום שיש הרבה עוני במדינה והחלטנו להקים עמותה שתאסוף תרומות למען העניים. כבר חילקנו את כל התפקידים  (אני הדוברת כמובן), אבל כסף לא הצלחנו לגייס. אתה יכול לתת לנו קצת כסף (אמיתי)?”

"אני מצטער" – אמר אילן – "אין לי כסף , יש לי רק עלים ותפוחים. קחו את התפוחים שלי, תמכרו אותם ויהיה לכם כסף!"

הילדים טפסו על העץ בשמחה, קטפו תפוחים והלכו.

ואילן היה מאושר.

אבל הילדים הלכו ולא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב.

ואז יום אחד הם חזרו ואילן רעד מרוב שמחה ואמר: "בואו ילדים! בואו תשחקו בעלים שלי ותהיו מאושרים!". "אנחנו יותר מדי עסוקים ואין לנו זמן לשחק" – אמרה הדוברת. אנחנו מקימים את התשתית לעמותה שלנו ואנחנו מחפשים משרד מתאים, אבל הכל כל כך יקר! אתה יכול לתת לנו משרד?"

"אין לי משרד" – אמר אילן – "אבל אתם יכולים לקצץ את הענפים שלי ולבנות מהם משרד ואז תהיו מאושרים".

הילדים מיהרו לקצץ את הענפים ולקחו אותם לבנות משרד.

ואילן היה מאושר.

ושוב הילדים לא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב. וכשהם חזרו יום אחד הוא היה כל מאושר שבקושי הצליח לדבר. (לא ברור איך הוא הצליח לדבר כשהוא לא היה כל כך מאושר, אבל זה רק סיפור).

"בואו ילדים" – לחש אילן – "בואו לשחק".

"אנחנו יותר מדי עצובים בשביל לשחק"- אמרה הדוברת – "העמותה שלנו מאוד הצליחה וקיבלנו תמיכה ותרומות מהרבה גופים. בכסף שכרנו משרדים מפוארים ולקחנו לנו משכורות יפות ופתאום מבקר המדינה התחיל לחקור למה רק 10% מהתקציב שלנו (לכל היותר) הולך לעניים. אנחנו חוששים להגיע למשרדים שלנו כי המשטרה עלולה להגיע כל יום לעצור אותנו. אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר ואנחנו רוצים סירה כדי שנוכל להפליג לקפריסין בלי לעבור בביקורת הגבולות (יש נגדנו צו עיכוב יציאה מהארץ). אתה יכול לתת לנו סירה?"

"כרתו את הגזע שלי ובנו לכם סירה" – אמר אילן – "כך תוכלו לברוח לקפריסין ולהיות מאושרים"

הילדים כרתו את הגזע ובנו להם סירה והפליגו לקפריסין.

ואילן היה מאושר, אבל לא מאושר ממש.

ואחרי הרבה זמן הילדים חזרו שוב.

"אני מצטער ילדים" – אמר אילן – "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לכם. התפוחים שלי כבר אינם".

"מחיר התפוחים ירד מאוד בגלל שהממשלה פתחה את השוק ליבוא" – אמרה הדוברת.

"הענפים שלי כבר אינם" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות משרד"

"אנחנו לא רוצים משרד עלוב" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפתוח דף חדש"

"הגזע שלי כבר איננו" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות סירה ולברוח מפה שוב"

"אנחנו לא מתכוונים לברוח" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפנות לפוליטיקה ולמחות על השחיתות של מערכת המשפט"

"אני מצטער" – אמר אילן – "הלוואי שיכולתי לתת לכם משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות וזקן… אני מצטער".

"גזע כרות זה מצוין!" – קרא אחד הילדים. הדוברת הסתכלת עליו במבט מאיים אבל הוא המשיך – "אנחנו יכולים לעמוד עליו ולצעוק סיסמאות נגד הפרקליטות!"

"אם כך" – אמר אילן וזקף את עצמו כמה שרק הצליח – "אם כך גזע כרות וזקן יכול להועיל בפוליטיקה! בואו ילדים, עמדו עליי וצעקו סיסמאות!"

הילדים טיפסו עליו והתחילו לצעוק ואילן היה מאושר.

מוסר השכל: יש הרבה מוסרי השכל בסיפור הזה. אבחר בכך שגם אנשים שלכאורה לא מסוגלים לעשות כלום יכולים בכל זאת להצליח בפוליטיקה

שבת שלום!

תודה לשל סילברסטיין על הסיפור המקורי.

והרשומה המומלצת היא – הסופרים שמשוחחים איתי – בבלוג של דני קרמן

 

התמונה באדיבת ויקיפדיה

 

אחרי החגים (יתחדש הכל?)

חגי (שם בדוי כמובן) היה בעל מקצוע יוצא מהכלל. מכך שהוא יצא מן הכלל אם יכולים להבין שהוא היה אמין, אחראי, יעיל וגם לא יקר.

אבל מכך שהוא היה "בעל מקצוע" קשה להבין מה המקצוע שלו. האם הוא היה נגר? אופה? סנדלר? לעת עתה זה סוד.

וכעת, כשמותר לגלות את הסוד, אשתמש בזכות זאת ואגלה שחגי היה כלבויניק לכל דבר ועניין: הוא ידע לתקן תריסים, לצבוע, לרצף, להתקין מערכת הפעלה, לבצע תיקוני חשמל קלים, לתקן מכונות כבדות, להכין כבד קצוץ ואפילו להחליף נורות שרופות.

קהל לקוחותיו של חגי ידע שאפשר להזמין אותו לתקן כמעט כל בעיה והוא כמעט תמיד יגיע מהר וכמעט תמיד יפתור את הבעיה. (לעיתים הוא רק כמעט פתר את הבעיה אבל זה לא קרה תמיד).

בערב ראש השנה התקשר אל חגי אחד מלקוחותיו הוותיקים וביקש ממנו לבוא בדחיפות כדי לתקן תקלה בטלוויזיה שלו (של הלקוח, לא של חגי). חגי כמובן נענה לבקשה ומיהר להגיע לביתו של הלקוח.

לאחר שהוא פירק את הטלוויזיה למרכיביה הוא גילה מהי הבעיה, אבל לצערו לא היה ברשותו חלק חילוף מתאים.

מכיוון שהחנויות כבר נסגרו, חגי לא היה יכול להשיג חלק מתאים. הוא הבטיח ללקוח שהוא יחזור עם החלק יום לאחר החג, אבל להפתעתו הלקוח ביקש שיחזור לא אחרי החג אלא אחרי החגים. הסתבר שמיד עם סיום ראש השנה מתכנן אותו לקוח לטוס לחו"ל והוא יחזור רק לאחר סוכות.

חגי נאלץ להסכים, אך בהיותו בעל מקצוע אחראי הוא ניגש כבר ביום שאחרי ראש השנה לחנות החלפים החביבה עליו כדי לקנות את החלק החסר. באופן מוזר החנות הייתה סגורה ושלט על הדלת הודיע כי בעל החנות יצא לחופשה ויחזור אחרי החגים.

חגי לא התייאש. הוא פנה לחנות החלפים הקצת פחות חביבה עליו. החנות אכן הייתה פתוחה, אבל המוכר בחנות הסביר שהחלק הנדרש חסר במלאי (לא סתם זאת הייתה החנות הפחות חביבה על חגי!) ובגלל שהספק בחופשה הוא יוכל להשיג את החלק רק אחרי החגים.

חגי ניסה את מזלו בעוד כמה מקומות, אך גילה שלפני שיגיע "אחרי החגים" הוא לא יוכל לרכוש את החלק החסר. הוא התנחם בכך שבכל מקרה הוא לא יוכל להשתמש בחלק לפני "אחרי החגים" והתכוון לשכוח מכל העסק עד אחרי החגים, אבל הוא נתקל בעוד ועוד דחיות והבטחות ל"אחרי החגים" כך שהחגים והאחרי לא יצאו מראשו.

בשלב מסוים (בין יום כיפור לסוכות) הבין חגי שבתקופת החגים אין כמעט אנשים עובדים בארץ. נאמן לאמרה הישנה – "אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם" – הוא החליט לצאת לחופשה בעצמו ולחזור לעבודה אחרי החגים.

(במאמר מוסגר אוסיף שאמנם מקור האמרה הנ"ל הוא ככל הידוע לי באנגלית – If you can't beat them, join them  – אבל  כמו הרבה דברים אחרים אמרה זאת נשמעת הרבה יותר טוב ביידיש. לצערי אני לא יודע יידיש ולכן הדברים לא נשמעים לי טוב יותר, אבל לשמחתי יש לי שירותי תרגום של גוגל. אני לא יודע כמה אפשר להסתמך עליהם אבל בכל אופן התרגום המוצע שקיבלתי הוא – אויב איר קענען נישט שלאָגן זיי, פאַרבינדן זיי" ואין לי כל ספק שזה נשמע טוב יותר.)

והנה תם לו חג הסוכות. חגי השיג את החלק החסר והתקין אותו (זה לא פתר את הבעיה בטלוויזיה, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא ניסה לחזור לשגרה של לפני החגים, אבל הוא גילה שהוא ממש מתגעגע לימי החופשה שלו.

עיון בלוח השנה גילה לו שגם בדצמבר יש חגים – ואפילו חגיגיים מאוד – ולכן הוא החליט לדחות את החזרה לשגרה לינואר, מיד אחרי החגים (חנוכה וכריסטמס).

אבל ייתכן שהוא יחליט לחכות שגם ט"ו בשבט ,פורים ופסח יעברו.

מוסר השכל: לשמחתנו תמיד יש עוד חגים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – חמישים וחמש – בבלוג של שושן פרא

בהצלחה לבן שלי בלימודים בטכניון!

שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.

יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.

אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.

הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.

זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.

אבל משהו פגם בשמחתם…

שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

שלומית (שם כלל לא בדוי) הייתה מאוד עסוקה באותו יום (שבשבילה היה היום אבל בשבילנו הוא כבר חלף): היא בנתה סוכה.

בסה"כ זה די הגיוני עבור אנשים מסוימים לבנות סוכה כאשר חג סוכות מתקרב, אבל שלומית לא סתם בנתה סוכה לנצח או אפילו סתם סוכה רגילה.

לשלומית היו שלוש דרישות חשובות מהסוכה אותה היא בנתה:

ראשית, היה חשוב לה שהסוכה תהיה מוארת. שלומית שנאה חושך. היא העדיפה לגרש אותו כשהתאפשר לה. נכון, החג האהוב עליה היה כמובן חנוכה, אבל גם בכל שאר החגים היא השתדלה להביא אליה את האור. לדוגמא, בפורים היא אפתה אזני המן מוארות, ביום העצמאות היא קנתה צעצועים סיניים מלאי אורות מהבהבים ובסוכות היא בנתה סוכה מוארת היטב.

איך לצום בקלות? (סיפור לשבת וליום כיפור)

כפיר (שם בדוי) היה בעל טור העצות המפורסם "שאלו את גב' כהן מהקומה השביעית" בעיתון המפורסם לא פחות "ידיעות חדשות (וגם ישנות)".

לכל התוהים אני מבקש להבהיר כי כפיר לא היה בנה של גב' כהן, לא בעלה ולא שכנה. למעשה (אני מקווה שאתם יושבים. אם לא – כדאי לשבת. ולנשים בהריון מומלץ להפסיק לקרוא כעת) – למעשה גב' כהן מהקומה השביעית לא הייתה קיימת כלל אלא הייתה דמות פיקטיבית.

מי שכתב באמת את העצות היה כפיר בכבודו ובעצמו.

לשמחתו של כפיר העבודה לא הייתה קשה כל כך. באמצעות האינטרנט הוא יכול היה למצוא שפע עצות ותשובות לכל שאלה.

הבעיה העיקרית בכתיבת הטור הייתה למצוא את השאלות: אמנם הטור בפרט והעיתון בכלל היו מפורסמים, אבל הפרסומות לא ממש עזרו ולכן קהל הקוראים היה מצומצם וקהל הכותבים לעיתון היה מצומצם עוד יותר.