יום חמישי – סיפור לשבת

מכל ימי השבוע אהב שחם ביותר את ימי חמישי.

 (שחם הוא כמובן שם בדוי וגם קצת לא הגיוני,  אבל ודאי יש אנשים הנקראים כך ועמם הסליחה).

ימי ראשון היו מאוד מעייפים. החזרה לעבודה מסוף השבוע הייתה מאוד קשה לשחם.

ימי שני היו ממש מייאשים – כל השבוע היה עוד לפניו ומבחינתו היה מדובר בסדרה של ימים משעממים וחסרי תוחלת.

ימי שלישי היו כבר קצת יותר טובים. יום שלישי הוא כבר ממש אמצע השבוע והיה אפשר להתחיל לחשוב על סוף השבוע.

ימי רביעי היו ימי המתנה בין אמצע השבוע לבין סוף השבוע. אפשר היה להעביר אותם באופן סביר.

ימי חמישי (כזכור) היו האהובים ביותר – יום חמישי הוא יום העבודה האחרון בשבוע ובו אפשר לספור את הדקות לעבר סוף השבוע הנכסף, בו לא צריך ללכת לעבודה. באופן מעשי סוף השבוע התחיל כבר ביום חמישי אחר הצהרים ברגע ששחם החתים שעון ויצא הביתה.

ימי שישי… הם היו עמוסים מדי. אמנם שחם לא הלך לעבודה בימי שישי, אבל לרוב ביום שישי הוא עשה קניות לכל השבוע, ניקה את הדירה שלו ועסק בבישולים. בסופו של יום שישי הוא תמיד היה מאוד עייף – אפילו יותר מבימי החול (כולל יום ראשון!).

ולגבי ימי שבת – אחרי הציפייה הגדולה של כל השבוע, בדרך כלל באה אכזבה. לשחם היו תוכניות רבות ומגוונות ליום שבת שכללו לעיתים קרובות שינה עד מאוחר, השלמת פערי קריאה, צפייה בסרטים, ארוחות טובות, טיולים בחיק הטבע, ביקורים משפחתיים ואפילו הליכה לים (בעיקר בקיץ), אך רק לעיתים רחוקות הוא הצליח להגשים יותר מחלק קטן מתכניות אלה.

כתוצאה מכך, לרוב במוצאי שבת הרגיש שחם שהוא בזבז את סוף השבוע. בדרך כלל הוא גם היה עייף מעצם המחשבה על כך ששבוע חדש (ומעייף) עומד להתחיל תוך שעות ספורות.

ושוב הגיע יום ראשון…

כך חלפו הימים בסבב אינסופי עד המפנה הבלתי צפוי: היה זה יום רביעי שגרתי לכאורה ושחם הגיע לעבודה עייף (כרגיל). אולי בגלל העייפות ואולי בזכות בלבול רגיל החליט שחם בשלב מסוים שזהו יום חמישי.

הידיעה (המוטעית) שיום חמישי כבר הגיע רוממה את רוחו. למרות העייפות הוא היה רוב היום במצב רוח טוב, חייך אל עמיתיו לעבודה ואפילו עבד קצת.

רק לקראת סוף היום הוא גילה פתאום את טעותו. לזמן קצר הוא חש מדוכא למדי, אבל מהר מאוד הוא הבין שיום רביעי כבר כמעט מאחוריו ויום חמישי בפתח ולכן מצב הרוח הטוב חזר אליו.

למחרת באמת היה יום חמישי ושחם זכה – לראשונה מזה זמן רב – ליומיים של מצב רוח טוב ברצף.

השבוע שלאחריו היה שגרתי למדי, אבל ביום רביעי נזכר שחם במאורעות יום רביעי הקודם והפעם החליט באופן מודע ומכוון לחשוב שזהו יום חמישי.

אמנם זה עבד קצת פחות טוב, כי הוא ידע שזה לא באמת יום חמישי, אבל לרגעים מסוימים (ואפילו ארוכים) הוא הצליח להרגיש כאילו זה באמת יום חמישי ולהיות מאושר.

בתור בונוס, למחרת היה באמת יום חמישי ושוב זכה שחם ליומיים רצופים של הרגשה פחות או יותר טובה.

אחרי מספר שבועות כאלה צץ במוחו של שחם רעיון חדשני: מדוע שלא יחשוב שגם יום שלישי הוא יום חמישי??? כך הוא יוכל לזכות לשלושה ימים טובים ברצף!

מכיוון שהרעיון עבד לא רע, החליט שחם בהדרגה להרחיב את תחום הימים הטובים (יחסית) שלו. תוך מספר חודשים הוא הגיע למצב שבו כל יום חול היה יום חמישי.

כעת רק נותר לו לעשות משהו עם ימי שישי ושבת המעצבנים האלה.

מוסר השכל: על חמישה ימים עולם העבודה עומד: חמישי, חמישי, חמישי, חמישי וחמישי

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – הולנד אהובתי– בבלוג של לי ולך