האמת היא שלא רציתי לכתוב סיפור לשבת. לא רציתי לכתוב בלוג שיכיל סיפורים ושירים.
גם לא רציתי לעבוד במחשבים… זה מקצוע כל כך משרדי.
רציתי לעסוק במקצוע גברי אמיתי. לעבוד בעבודה פיזית מאומצת בחיק הטבע.
כן, רציתי להיות חוטב עצים. חוטב עצים בקנדה. לקפוץ מעץ לעץ בזמן שהם צפים בנהרות של קולומביה הבריטית. עצים כמו הסקויה, ארזית, אשוח ועוד עצים גבוהים וחסונים שלא רואים כמותם בארץ שלנו.
באופן די צפוי לאמצע ינואר, החורף היכה בוורשה בכל עוזו. בעצם, ממש לא במלוא עוזו. הטמפרטורות היססו האם לרדת מתחת לאפס או להישאר מעליו. הגשם לא החליט אם הוא גשם קפוא או סתם גשם.
אני התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לשלג. למרות שהוא עדיין לא הגיע קיצצתי בכמויות הגלידה והגדלתי במעט את כמויות המרק שאכלתי. אין כמו מרק חם בחורף – ולא צריך להיות בלש שביל לדעת את זה. (אבל בהחלט לא מזיק להיות בלש!)
הצטננתי. זה לא סיפור גדול. אפילו לא סיפור. קורה לכל אחד – והרבה פעמים במהלך חייו.
אני לא מהמפונקים או המתפנקים. אני לא מתרגש מהצטננות קטנה. קצת נזלת, קצת שיעולים, קצת עיטושים, קצת כאב גרון… אף אחד לא מת מזה.
בסה"כ צריך לקחת אתי לעבודה הרבה טישיו וקצת כדורים נגד כאב גרון. וגם כדורים נגד הצטננות.
וחשוב לשתות הרבה תה (ועל הדרך גם לא מעט קפה).
זהו. פשוט מאוד.
לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).
מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום טבת קר ועסקו בדברים שברומו של עולם.
אמר רבי עקיבא: "בעוד אנו עוסקים בדברים שברומו של עולם, המוני גויים ותינוקות שנשבו חוגגים שנה אזרחית חדשה."
שאל רבי אלעזר: "מהי שנה אזרחית?"
אמר רבי אליעזר: "שנה אזרחית היא שנה המתחילה באחד לינואר למניינם."
אמר רבי אלעזר: "זאת יודע אני כמובן, אבל אני תוהה מדוע השנה נקראת 'אזרחית'. האם השנה היהודית היא שנה צבאית? או אולי שנה נתינה?"
החיים שלי (או של אחרים) 