הסיפור לשבת על לשון האפעה

ליפעת (שם בדוי) היה עוד מילדות תחביב קצת יוצא דופן. בעוד שכל הילדות בנות גילה חלמו לגדל כלב או חתול (והסתפקו בד"כ באוגר או בדגי זהב), יפעת חלמה לגדל נחש אנקונדה או פיתון.

עד גיל 10 היא נאלצה להסתפק בשממית ובצב יבשה (שזכו לשמות הלא בדויים המקוריים "שמיים" ו-"יבשה"), אך ליום הולדתה העשירי אביה נעתר סוף סוף לתחינותיה ורכש לה כרכן תירס(כן, יש נחש כזה).

יפעת אמנם קצת התאכזבה מאורכו הבלתי נחשב של הנחש שלה, אך אמה ניחמה אותה באמירה ש(מנסיונה) "האורך לא קובע". יפעת נזכרה דווקא באמרה אחרת – "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד" והחליטה לקרוא לכרכן התירס שלה נחשון (לא שם בדוי) מכיוון שמבחינתה הוא יהיה החלוץ הזוחל לפני המחנה.

יפעת טיפלה בנחשון במסירות יוצאת דופן והקריבה למענו את השמיים והיבשה (לא, נחשון לא אכל אותם – ליפעת פשוט לא היה זמן אליהם יותר והיא שחררה אותם בחצר ביתה).
הוריה של יפעת התרשמו מרצינותה והתלהבותה ולכן הסכימו – לכבוד יום הולדתה האחד עשר – לצרף לנחשון חבר נוסף. הם התנו רק שני תנאים: שהנחש החדש לא יהיה ארסי ואורכו לא יעלה על חמישים סנטימטר.

החבר החדש במשפחה היה זעמן זיתני יפיפה (גם זה נחש אמיתי), אבל קצת קצר. יפעת חשה שזה לא היה בדיוק צעד בכיוון הנכון, אך בכל זאת היו לה כעת שני נחשים והיא היתה נחושה יותר מאי פעם לגדל לה להקה שלמה של נחשים – כולל נחשים ארסיים וארוכים במיוחד.

נחשו מה היא קיבלה כמתנה ליום הולדתה השנים-עשר שבמקרה נפל גם על בת המצווה שלה?

כמובן – ספארי בקניה. הפעם הוריה סרבו להוסיף עוד נחשים לאוסף, והם עמדו בסירובם עד יום הולדתה החמישה עשר של יפעת (שחל בערך שלוש שנים לאחר יום הולדתה השנים עשר) אז איימה יפעת שתעזוב את הבית אם לא תורשה לגדל נחש נוסף.

למרות שאיפתה הבלתי מוסתרת של יפעת לפיתון בורמזי, היא נאלצה להסתפק בארבע-קו מובהק, שלפחות היה באורך של מטר ובכך היווה קפיצת מדרגה באוסף ההולך וגדל שלה.

עד לגיל שמונה עשרה היו ליפעת חמישה נחשים והריהוט בחדרה היה מיטה ואוסף גדול של טרריומים.
להורים זה לא היה כל כך נעים ולכן הם יותר משמחו כשיפעת הודיעה על רצונה לעבור לגור בערבה ולפתוח שם חווה לגידול נחשים.  הם הבטיחו לסייע לה בשכר דירה וסייעו לה בהעברת הטרריומים לביתה החדש.

יפעת ונחשיה שגשגו בערבה והאוסף הלך וגדל בכל הכיוונים – במספר הנחשים, מגוון המינים וכמובן באורכם של הנחשים.
ואז, יום בהיר אחד  (כמו רוב הימים בערבה), במהלך ספירת הבוקר גילתה יפעת כי שניים מנחשיה נעלמו. היא זחלה לכל חור וחיפשה בכל פינה אך לבסוף נאלצה להודות כי שניים מבכירי האוסף שלה חסרים – האפעה והעכסן (המפורסם יותר בשמו האמריקאי rattle snake) –  שניהם נחשים ארסיים המסוכנים לציבור.

יפעת יצאה לפעולה מיד. היא שכרה את שירותיו של גשש בידואי מומחה וביחד הם התחקו אחר עקבות הבורחים.
שלא במפתיע עקבות הנחשים הובילו לחולות (כי זה מה שהיה מסביב). לאחר צעידה מאומצת של יום ולילה הבחין הגשש במעגל אבנים גדול שבאמצעו הוא דימה לראות משהו שהיה יכול להיות לשון (או זנב) של נחש.

יפעת הייתה עייפה מהצעידה הממושכת ולא הצליחה לראות דבר פרט לכמה צמחים קטנטנים בתוך מעגל האבנים.
בכוחותיה האחרונים היא זחלה אל תוך המעגל ונשכבה ליד אחד אותם צמחים קטנטים באפיסת כוחות.

הגשש שנותר מאחור קרא אליה: "מה את רואה שם? האם זה זנבו של העכסן?" יפעת התבוננה בצמח היטב ולהפתעה היא גילתה כי הצמח אכן דומה להפליא לזנבו של עכסן. אבל זה היה צמח. לא זנב ולא נחש.

יפעת גייסה את שארית הציניות שלה וענתה לגשש: "לא! זו לשונו של האפעה!"

ומאז נודע שמו של הצמח בישראל כ-"לשון אפעה".

מוסר השכל: כי הנחש עץ השדה

  שבת שלום!

תודה לעננת שהכירה לנו את לשון האפעה וביקשה ממני לפרסם מחדש את הסיפור שפורסם במקור בתפוז.

ורציתי להמליץ על רשומה אחת –כשמותר להתרחק עד 100 מטר מהבית– בבלוג של יערה