האקזיט הגדול – סיפור לשבת

הקדמה קצרה: פרסמתי במקור את הסיפור הזה לפני כשלוש שנים (בסוף מרץ 2017) בבלוג שלי ז"ל בתפוז (ז"ל?).  בקריאה מחדש גיליתי שהוא ממש רלוונטי כעת – גם בזכות מכירת מוביט וגם בגלל הקורונה…
ולאחר ההקדמה, הנה הסיפור המקורי:

אקי (שם בדוי) היה יזם בנשמתו. במהלך חייו הבוגרים הוא הקים חברות סטארט-אפ (הזנק בלעז עברי) רבות, כל אחת מהן מוצלחת מקודמתה (כי היה מאוד קשה להקים חברה פחות מוצלחת מקודמתה).
חלומו הגדול של אקי, כמו של רוב היזמים, היה למכור את חברת הסטארט-אפ שלו בסכום ענק (שלא לומר דמיוני) לחברה אחרת ולחיות כמו מלך את שארית חייו בלי שיצטרך לעבוד יותר. או במילים אחרות – להגיע כמה שיותר מהר לאקזיט המיוחל.

החברות הראשונות שאקי הקים לא כל כך הצליחו. למעשה, עשר הראשונות לא עברו את שלב דף הטיוטה שנזרק לפח בדירתו (כלומר דירת הוריו, כי בגלל שהוא עדיין לא הצליח באקזיט לאקי לא היה כל סיכוי לקנות דירה וכל עוד הוא לא הרוויח משכורת לא היה לו סיכוי אפילו לשכור דירה).
אבל החברה האחת עשרה הגיעה עד לתכנון התכנית העסקית (ונכשלה שם).

החברה התשע-עשרה שאקי הקים נראתה מבטיחה מאוד ולחברה השלושים ושש הוא אפילו מצא משקיע ובמשך כמה חודשים הוא עבד ברצינות על הרעיון (סמרטוט רצפה המתממשק לטלפון חכם), אך למרבה הצער המשקיע נכנס לקשיים ואקי נאלץ לסגור את החברה לפני שלב הניסויים הקליניים.

בשלב הקמת החברה הארבעים ושתיים לאקי הייתה תחושה שזוהי החברה שתביא את המהפך המיוחל בחייו. (לא במקרה המספר ארבעים ושתיים הוא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר!). ובאמת, הכל נראה מבטיח: אקי הצליח לגייס משקיעים (שניים – שזה יותר ממשקיע בודד) ועובדים (גם כן שניים, כולל אמו כמזכירת החברה) וממש לפתח מוצר מבטיח (אפליקציה למציאת  מקום ישיבה בקרונות רכבת).

לאחר שהדור הראשון של המוצר פותח בהצלחה (ועבר את הבדיקות בהצלחה חלקית) התחיל אקי להתמקד בניסיונות למכור את החברה לכל המרבה במחיר.
בתחילה הוא פנה לחברות הגדולות – מיקרוסופט, אפל, אינטל ו-IBM. מכיוון שהפניה אליהן לא נשאה פרי (באפל לא הציעו לו אפילו תפוח), הוא התחיל לפנות לחברות קטנות יותר וידועות פחות ולשמחתו הרבה תוך זמן קצר יחסית הוא מצא שתי חברות זרות שהביעו עניין ברכישת החברה שלו – אחת ממקסיקו והשנייה מצ'כיה.
הסכומים שחברות אלו הציעו לא היו מאוד גבוהים – סכומים מכובדים, אבל לא כאלה שיאפשרו לו לחיות בעושר ללא עבודה לשארית חייו – לכן הוא החליט להמתין לעוד הצעות. ההיגיון הבריא שלו אמר כי אם שתי חברות מעוניינות בו, ודאי תימצא גם חברה שלישית ואולי אפילו רביעית.

ובכל זאת, מחשש שהוא יאבד את הכל, הוא ניהל משא ומתן עם שתי החברות בניסיון להעלות את הסכום המוצע.
תוך כדי המשא והמתן הבין אקי שהבסיס להצעה הוא בעייתי: לחרדתו הוא גילה שהחברה המקסיקנית מעוניינת בסטארט-אפ שלו בגלל טעות תרגום קטנה. במסמכים בספרדית האפליקציה שלו הוצגה כאפליקציה למכירת בירה קורונה ברכבות.
הוא מיהר לבחון את התרגום לצ'כית, שם הוא גילה כי האפליקציה הוצגה ככזאת המאפשרת למצוא קורונות צ'כיות ברכבות.

מכיוון שכך הוא החליט לסיים את התהליך במהרה (לפני שהטעויות יתגלו) ולקבל את ההצעה הגבוהה ביותר. החברה הצ'כית הציעה את הסכום המכובד והעגול של מיליון, לעומת תשע מאות אלף בלבד מהחברה המקסיקנית. אקי תמיד רצה להיות מיליונר לכן הוא מיהר לחתום על חוזה המכירה עם החברה הצ'כית.

אולי בגלל המהירות הוא לא שם לב לפרט קטן. הוא הניח שהסכומים המוצעים הם בדולרים אמריקאים וחישב שהוא יוכל לחיות ברווחה מהמיליון במשך כחמש עשרה שנים. אבל לאחר החתימה הסתבר שמדובר בקורונות צ'כיות – כלומר כ-140,000 שקל (וגם החברה המקסיקנית הציעה את הסכום בפזו מקסיקני – השווה קצת יותר מהקורונה הצ'כית. וקורונה מקסיקנית בכלל שווה יותר מקורונה צ'כית).

אחרי ניכוי מס, תשלומים לעורך הדין, למשקיעים ולעובדים נותרו לאקי כאלף שקלים. כעת הוא מתלבט אם להשקיע אותם בבירה קורונה או בטיסה לפראג.

 

מוסר השכל: כולנו מיליונרים בהינתן המטבע המתאים

 

שבת שלום!

 

 

והרשומה המומלצת היא – תיאטרון הקברט המכאני ועוד צעצועים – בבלוג של דני קרמן