בית השמש העולה – סיפור (ושיר) לשבת

קיים בית אחד באורלינס החדשה ששמו "השמש העולה". אני חושב שזהו משפט פתיחה טוב לסיפור. אפילו משפט מעולה, אבל יש לי בכל זאת כמה בעיות איתו:
הבעיה הראשונה היא קלה יחסית. האם עדיף לכתוב "קיים בית" או אולי "ישנו בית"?  אני מעדיף את הקיים כי הוא תמיד עדיף על האין. לכן נשמר את הקיים.

גם הבעיה השנייה קלה: מהיכן הגיע ה"אחד" למשפט? באורלינס החדשה קיימים הרבה בתים. ייתכן שרק לאחד מהם קוראים "השמש העולה", אבל גם אם הייתי כותב: "קיים בית באורלינס החדשה…" המשמעות לא הייתה נפגמת. מצד שני, ה"אחד" הזה לא פוגם במשמעות המשפט וכן תורם למספר המילים (כידוע, משלמים לי לפי מספר המילים) לכן הוא יישאר.

כעת אני מגיע לבעיות החשובות יותר: "אורלינס החדשה"?  מדוע לא להשאיר את השם "ניו אורלינס" כפי שהוא? הרי מדובר בשם מקום ואותו לא צריך לתרגם. האם מישהו מהקוראים ביקר פעם ביורק החדשה?  ברור שהעניין נובע מכך שאם אני מתרגם (ומעבד) שיר אני משתדל לתרגם אותו מילולית (ולעבד אותו למוות).  אבל אני מאמין שבמקרה זה יש טעם לפגם בתרגום.

והאם נכון לומר "השמש העולה" או אולי "השמש הזורחת"? הרי לרוב השמש זורחת (או שוקעת) ולא עולה (או יורדת). אבל משום מה תמיד מתייחסים לשמש במשפט הזה כאל "עולה".

לסיכום הבעיות נתפשר על משפט הפתיחה הבא:
קיים בית בניו אורלינס ששמו "השמש העולה".

מה מיוחד בבית הזה? הייחוד שלו אינו העיצוב, המיקום או המחיר. בעצם אולי קצת המחיר: הבית הזה הרס נערים עניים רבים – ולצערי אני אחד מהם. איך זה קרה?  אתחיל מההתחלה:

אמי הייתה תופרת. היא לא רק תפרה את החורים בגרביים ובמכנסיים שלי כמו כל האמהות בזמנה – זה היה המקצוע שלה והיא תפרה חורים בגרביים ובמכנסיים של נערים רבים.

אבל היא לא רק תיקנה חורים: היא אפילו תפרה לי מכנסי ג'ינס כחולים חדשים! (אותם היא הכינה ממכנסי ג'ינס ישנים שהיו של סבא שלי).

אבי היה מהמר, למטה באורלינס החדשה. סליחה – בניו אורלינס. (ולמה למטה? כי למעלה היה לו מאוד קשה להגיע).

הדבר היחיד שמהמר צריך הוא מזוודה ותיבת מסעות. כלומר שני דברים. שני הדברים היחידים שמהמר צריך הם מזוודה ותיבת מסעות. ומשקה טוב. שלושה! שלושת הדברים היחידים שמהמר צריך הם מזוודה, תיבת מסעות ומשקה טוב (והרבה ממנו) – כי מהמר אמיתי מרוצה רק כאשר הוא שיכור.

בשלב זה של הסיפור (שהוא גם שלב מוקדם וגם שלב מאוחר) אני חייב לכלול אזהרה לאמהות הקוראות בבלוג (עורך הדין שלי התעקש על כך):

 אמהות! הזהירו את ילדיכם לא לעשות מה שאני עשיתי!

וכעת, אחרי האזהרה, אתם ודאי תוהים מה אני עשיתי. אני ביליתי את חיי בחטאים ובאומללות בבית השמש העולה (או הזורחת. מה שתעדיפו).

וחזרה לסיפור: ובכן, מצאתי את עצמי עם רגל אחת על הרציף ורגל שנייה על הרכבת. מצב מסוכן מאוד לכל הדעות אם הרכבת מתחילה בדיוק לנסוע, אבל מצב טבעי והגיוני למי שבדיוק עולה לרכבת (או יורד ממנה).
אבל בשבילי זה לא היה מצב טבעוני והגיוני – כי הייתי בדרכי לניו אורלינס (החדשה) ללבוש כדור ושרשרת.

לאלה מכם שלא מבינים את המשמעות של "לבישת כדור ושרשרת" אסביר שזוהי אלגוריה למאסר (זוכרים את האסירים בסרטים המצוירים?). אבל אני לא חושב שאני בדרך לכלא – אלא רק לבית השמש העולה שהוא אלגוריה לכלא (או שהכלא הוא אלגוריה אליו).

בקיצור ולסיכום, בלי להסתבך יותר מדי:

קיים בית בניו אורלינס ששמו "השמש העולה".

הבית הזה הרס נערים עניים רבים – ולצערי אני אחד מהם.

מוסר השכל: אפשר לכתוב הרבה גם על שירים עם מעט מילים, אבל זה ממש לא משפר אותם.

שבת שלום!

תודה ללהקת  The Animals על עיבוד השיר המקורי ולעננת שהציעה לי לכתוב עליו.

והרשומה המומלצת היא – רכבת לנאפולי עם סופיה לורן – בבלוג של chic