איך לקום בבוקר

כשפרסמתי במקור את המדריך המאוד (לא) שימושי שלי בנושא "איך להירדם מהר" אחת התגובות הייתה ממישהי שהסבירה שלה אין בעיה להירדם אבל יש לה בעיה לקום בבוקר והיא תשמח לקבל ממני עצה או שתיים בנושא.

מאז אותו יום רחוק (זה היה עוד בבלוג הקודם!) התלבטתי ביני לבין עצמי בשאלה זאת: האם יש לי עצות בנושא? האם אני מהווה סמכות ראויה למתן עצות בנושא קריטי זה?

לאחר ההתלבטויות, אני נוטה לחשוב שאני באמת סמכות ראויה –  ללא ספק בשנים האחרונות הצלחתי לקום בלא פחות מ-100% מהבקרים – שזוהי לכל הדעות תוצאה מושלמת.

למעשה כבר מאז ילדותי (הרחוקה למדי) אני מצליח לקום ברוב הבקרים ואפילו כמעט בכל בוקר (למעט ימי כיפור בהם אני קם לרוב בצהרים. אבל כמה ימי כיפור כבר יש בשנה ממוצעת? לא יותר משניים-שלושה).

מכיוון שכך, ברור לי כי אני יכול, ראוי ומוסמך לתת עצות בנושא חשוב זה. כל שעליי לעשות הוא להבין בבהירות מהן הסיבות המאפשרות לי לקום בכל בוקר ואז נותר לי רק להבהיר סיבות אלה לקוראים באופן מובן.

הסיבה הראשונה המאפשרת לי לקום בבוקר (שלא לומר המזרזת אותי לקום בבוקר) ברוב הימים (פרט לימי שבת וחג) היא השעון המעורר.

 "השעון המעורר" הוא כמובן לא שעון אלא אפליקציה בטלפון החכם (יחסית) שלי. מאז שהרדיו-שעון שלי (זוכרים משהו כזה? הוא הצטרף לפטיפון, הוידאו והווקמן) הלך לעולמו, התחלתי להניח את הטלפון ליד המיטה שלי (ובעצם ליד הראש לי, כשאני במיטה)  ואני משתדל גם לזכור לכוון בו את האפליקציה לשעה הנכונה.

כתוצאה מאמצעים אלה בכל בוקר אני מתעורר בקלות (ובבהלה מסוימת) כשמישהו מתחיל ללא אזהרה לנגן ולדבר ליד אוזני.

אבל זה לא בהכרח מספיק. כידוע לשוחרי הטכנולוגיה בקרב קהל הקוראים, כל שעון ניתן לכבות או לפחות להרדים שוב לכמה דקות.

מה גורם לי לא לכבות את השעון ולחזור לישון?

ראשית אני חייב להודות שלרוב אני כן ממהר לכבות את השעון  מיד לאחר שאני מתעורר. אבל אני לא עושה זאת כדי לחזור לישון, אלא כדי לא להפריע למי שעדיין ישן בבית (ובעיקר בחדר).

בכל זאת לרוב אני קם מיד לאחר שאני מכבה את השעון (או כמה דקות אח"כ. אפילו במקרים הקשים לא מדובר ביותר מ-60-90 דקות מאוחר יותר).

ובכן, מה שמניע אותי לצאת מהמיטה הוא תחושת המחויבות. אני יודע שמצפה לי יום עמוס וגדוש באירועים ובמטלות. ברור לי שאנשים רבים ברחבי העולם (המערבי) סומכים עליי שאקום בבוקר ואמלא את המוטל עליי בהצטיינות יתרה.

בראש ובראשונה מדובר בילדים שלי: פעם הם היו סומכים עליי שאעיר אותם בזמן לבית הספר, אכין להם כריכים ואספר להם מה מזג האוויר הצפוי כדי שיוכלו להתלבש ולהצטייד בהתאם (למעט בסתיו, באביב ובקיץ בהם ברור למדי מה צריך ללבוש). בימינו הם יותר סומכים עליי שלא אעיר אותם.

שנית, החתולים שלי סומכים עליי שאתן להם לאכול ארוחת בוקר. כמובן שאם לא אקום הם ייאלצו להסתפק באוכל היבש הזמין תמיד ולהמתין בסבלנות עד שעננת תקום ותיתן להם אוכל טעים יותר.

לאחר מכן (כרונולוגית, אך גם בסדר חשיבותם) נמצאים המנהל שלי, עמיתיי לעבודה ושאר האנשים שעבודתי קשורה איכשהו לעבודתם. הם מצפים שאכתוב מיילים ומסמכים, אערוך גליונות אלקטרוניים וכמובן אשתתף בפגישות (ואפילו אעבוד לפעמים).

לעיתים אני תוהה אם בכלל ירגישו בחסרוני במקרה שאזניח את כל המטלות החיוניות האלה. אמנם ברור לי כי אני אחד האנשים החשובים ביותר בחברה שלי (לפחות אחד מהשניים  החשובים ביותר בחדר שלי ואחד משבעת האנשים החשובים ביותר בצוות שלי), אבל לעתים אני גם נזכר בכך שאין אדם שאין לו תחליף.

הגיע הזמן לסכם:
מה שצריך כדי לקום בבוקר הוא שעון מעורר (המכוון לשעה הנכונה ולצליל הנכון) ותחושה שיש בשביל מה לקום בבוקר.

לאחר כתיבת הרשומה (ויותר מזה קריאתה) אני כבר פחות בטוח שבהמשך השנה אעמוד בסטנדרט הבלתי מתפשר של קימה ב-100% מהבקרים.

והרשומה המומלצת היא – "קיצנית צמרנית" –  בבלוג של עננת