סיפור לשבת הראשונה של שנת הלימודים

כמו בכל שנה, החופש הגדול של נועם ועומר(שמות בדויים) נגמר מהר מדי. רק אתמול (או לפני עשרה שבועות וקצת) הם עזבו את בית הספר והנה מחר כבר מתחילה שנת הלימודים!

הם ממש לא היו מתנגדים לעוד כמה ימים (או חודשים) של חופש…

אבל את המציאות אין לשנות ועוד לא נולד המניאק שיכול לעצור את הזמן (והכדור הוא עגול וכן הלאה).

כמה ימים לפני סוף החופש הציעו ההורים (הבדויים) של נועם ועומר שהם יתחילו ללכת לישון מוקדם יותר בהדרגה כדי להקל על החזרה לשגרה.

מתחילת החופש הילדים הלכו לישון מוקדם כל לילה. הבעיה הייתה שהם הלכו לישון בשעה שנחשבת מוקדמת בבוקר ואילו בלילה היא דווקא די מאוחרת.

הילדים קיבלו ברצון את העצה הטובה ובאמת בשני הלילות האחרונים של החופש הגדול הלכו לישון מוקדם יותר בהדרגה – בלילה הראשון עשר דקות מוקדם יותר ובלילה השני רבע שעה מוקדם יותר.

למרות זאת הם קמו די עייפים ביום הראשון ללימודים, אך הלכו לבית הספר ללא כל תלונות ואפילו בהתרגשות מסוימת. (עומר אפילו הסכים ללבוש חולצה לבנה לבקשת אמו!).

התלונות התחילו רק כשחזרו מבית הספר… מסתבר שהשנה, למרות הקורונה,  דורשים מהם ממש ללמוד ולא רק להגיע לבית הספר. במערכת השעות יש הרבה שעות (ולא מעט מערכת), המורות ברובן קשוחות ולא מאוד חברותיות  והשמש חמה עד חמה מאוד – בעיקר בשיעורי ספורט (ספטמבר לא אמור להיות סתיו?)

ההורים המנוסים הרגיעו אותם בהסבירם שחופשת ראש השנה תגיע תוך עשרים ימים קצרים, מלווה תוך שבוע בחופשת יום כיפור שהיא אמנם קצרה אבל קרובה באופן מדהים לחופשת סוכות הסבירה בהחלט (מבחינת האורך).

הילדים קיבלו את ההסבר (למרות שהביעו חשש ממשי מהתקופה הלא קצרה שבין חופשת סוכות לחופשת חנוכה) והלכו לישון עייפים ולא לגמרי מרוצים (אבל בשעה סבירה).

השכם למחרת בבוקר התאכזבו נועם ועומר לגלות שחופשת ראש השנה עדיין לא הגיעה. היום השני ללימודים היה צפוי להיות קשה וארוך בהרבה מהיום הראשון (בשל מחסור קריטי בטקסים, דברי ברכה וביקור ראש העיר) והעתיד נראה שחור משחור.

וכאילו זה לא היה מספיק – הם קיבלו שיעורים! (ועוד במתמטיקה!).

שוב נחלצו ההורים להרגיע את הרוחות ואבא – בהתקף השראה חסר תקדים – הזכיר לילדים כי היום השני ללימודים היה יום רביעי בשבוע ובשבת אין לימודים כלל (חוץ מאולי הכנת שיעורי בית ולפעמים לימוד למבחנים – אבל זה ודאי לא יקרה לפני החגים).

נועם ועומר לא ממש התנחמו, אבל בכל זאת איזה שביב של תקווה ניצת בעיניהם.

הם ספרו את השעות ולפני שהספיקו לומר "ג'ק רובינסון זה לא ביטוי שמשתמשים בימים אלה כשרוצים לציין פרק זמן קצר" באמת הגיע יום חמישי שהוא כל כך קרוב לשבת עד כדי כך שאפשר לפרסם בו סיפור לשבת ולא כל הקוראים ירימו גבה (צריך לזכור כמובן שאין כל כך הרבה קוראים ולא כולם נוהגים או מסוגלים להרים גבה, אבל זה אולי נושא לסיפור אחר).

אחרי יום חמישי, באופן מפתיע למדי, הגיע יום שישי – שהוא כידוע יום קצר – ואחריו יום השבת המיוחל.

הילדים היו מאושרים – ישנו עד מאוחר ולא זזו מהמחשב בשעות הערות (פרט כמובן לשעות בהן בילו רחוק מהמחשב וקרוב יותר לקונסולת המשחקים).

אבל במוצאי שבת חל משבר… הסתבר שכעת עומד להתחיל שבוע לימודים מלא של שישה ימים!

הילדים לא יכלו כבר להמתין עד יום שבת הבא…

(המשך אחרי החגים)

מוסר השכל:  אנחנו חיים משבת לשבת (וכדורגל משחקים תשעים דקות)

כל קשר בין המסופר לבין האירועים האמיתיים אצלי בבית לא קיים כלל. (במיוחד בהתחשב בכך שהילדים שלי כבר סיימו את התיכון – לשמחתי).

שבת שלום  ושנת לימודים מוצלחת (עם הרבה חופשות) לתלמידים ולהורים!

והרשומה המומלצת היא –  בקינגהאם, הרחוב הכי מבוקש בלונדון – טיול וירטואלי לימי קורונה –  בבלוג של דני קרמן