רוחות הצפון

לאמא לא נשאר עוד כח – ככה לפחות היא אמרה – וזה לא היה חידוש וגם לא פלא. אמא עבדה במשרה מלאה וטיפלה בנו במשרה מלאה וניקתה ובישלה ותמיד ההתלוננה שאין לה כח אבל איכשהו היא בכל זאת עשתה כל מה שצריך.
אז ממש לא התרגשתי מכך שלא נשאר לה כח.

אבל אבא לא ידע מה לומר – וזה היה חידוש – כי אבא תמיד ידע מה לומר, בכל מצב ואפילו בכל סיטואציה. לא ידעתי שיגיע היום בו הוא לא יידע מה לומר. זה היה היום בו החלטתי לברוח ולמעשה חשבתי הרבה מה יקרה ביום בו אברח ותמיד ידעתי שלאמא לא יהיה כח, אבל הייתי בטוח שאבא יידע מה לומר והכנתי את כל התשובות מראש.

איש התשבץ (סיפור לשבת)

טומי (שם (כינוי) בדוי) היה כותב תשבצים בעל ניסיון (ותיק) שתשבציו התפרסמו כל יום או לפחות פעם בשבוע בעיתון ידוע.

גאוותו הגדולה של טומי הייתה על כך שבניגוד לכותבי תשבצים אחרים הוא לא המציא מילים ולא השתמש בהגדרות מעוותות: כל ההגדרות והפתרונות שבתשבציו היו לקוחים מחיי היום יום.

יום אחד בחודש אזרחי (אפריל), ישב טומי על מין רהיט (ספה), שתה משקה חום המכיל חומר ממריץ (קפאין) וצפה בתוכנית על סגנון מוזיקלי (סוינג) כאשר לפתע הוא קלט באוזניו (שמע) צרחה מחרידה שמיד לאחריה פרצה לחדר אשתו שעל פניה הבעה מבעיתה, מזעזעת (מקברית).

חוני המעגל – סיפור לשבת

היה זה כבר אמצע אוקטובר ולפי התאריך זה אמור היה להיות סתיו, אבל הימים היו חמים ויבשים. (הלילות היו קצת פחות חמים אבל גם יבשים. לעומת זאת הלילות היו יותר ארוכים).

כמו בהרבה שנים קודמות בישראל, לא ירד עדיין היורה והוא אפילו לא נראה עדיין באופק התחזית.

לאור זאת פנו חבריו של חוני (שם בדוי) לחוני (שם בדוי) ואמרו לו: "התפלל שירדו גשמים".

התפלא מאוד חוני ושאל: "למה פניתם דווקא אליי?" אמרו לו: "שמך הבדוי הוא חוני, כשמו של החכם הגדול שהצליח להוריד גשמים. אולי תצליח גם אתה?"
אמר להם: "ואם לא אצליח?"

מוכרחים להיות שמח – סיפור לשמחת תורה ולשבת

שמחה (שם בדוי, או שלא) תמיד שמח מאוד כאשר חג שמחת תורה התקרב. הוא אמנם שמח גם כאשר פורים התקרב (ואפילו הרבה בשמחה מיד משנכנס אדר) אבל לקראת שמחת תורה הוא שמח עוד יותר וזאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה הייתה כמובן העובדה ששמו של החג כלל את שמו הפרטי של שמחה והשנייה הייתה השיר הידוע "שישו ושמחו בשמחת תורה".
ולא סתם שמח שמחה בשל השיר – "שישו" היה במקרה שם המשפחה (הבדוי, או לא) של שמחה!

הסיפור לשבת על האיש שזכר (כמעט) הכל

אמנון (שם בדוי כמובן) ניחן בזיכרון מעולה. כבר בתור ילד הוא נחשב לתלמיד מצטיין, מכיוון שיכול היה לחזור בדייקנות על כל דבר שהמורה אמרה.

בייחוד עזרה לו תכונה זו במקצועות ההומאניים – ובעיקר בהיסטוריה. הוא תמיד ידע מהם התאריכים החשובים ואפילו מהם האירועים שקרו בהם.

(בחשבון המצב היה קצת פחות טוב מכיוון שזיכרון בלבד לא עזר לפתור תרגילים. אבל מכיוון שהמורים התעצלו בדרך כלל לייצר תרגילים חדשים, אמנון פשוט שינן את שיעורי הבית של המצטיינים בכיתה לפני המבחנים והצליח "לפתור" את רוב השאלות במבחנים מהזיכרון)

גם ביחסים האישיים הזיכרון שירת אותו נאמנה. במריבות (לא הפיזיות שבהן…) הוא יצא תמיד כשידו על העליונה מכיוון שהצליח להוכיח מהזיכרון כי הוא צודק. הוא הצליח לקנות את לב עמיתיו וחבריו בכך שהוא תמיד זכר את ימי ההולדת שלהם, ידע לצטט את הספרים (או הסרטים) האהובים עליהם וכמובן זכר מלאי בלתי נדלה של בדיחות משעשעות שהתאימו לכל אירוע.

לאחר שירות צבאי מוצלח כאפסנאי (שתמיד זכר איפה נמצא כל דבר  אבל תמיד זכר גם להגיד שאין לו) הוא מצא עבודה בתור מחסנאי במפעל גדול (שם עדיין זכר איפה נמצא כל דבר אבל הפעם גם הנפיק ציוד לדורשים – וכמובן זכר מה ניתן למי ומה צריך להזמין).

היה רק דבר אחד שאמנון לא הצליח לזכור מעולם – בהיותו גבר, הוא לא הצליח לזכור איזה בגדים לבשו הוא או אחרים. אם הוא לא היה מסתכל בראי (או על עצמו), הוא לא היה מסוגל לומר מה לבש הבוקר.

אמנון שם לב למוזרות הזאת שפגמה בזכרונו המושלם, אך לא ייחס לה חשיבות כלשהי מכיוון שלא הפריעה לו בדבר.

במקביל לעבודתו כמחסנאי התחיל אמנון לחשוב על קריירה מבטיחה יותר שתהיה משתלמת יותר גם מבחינה כספית וגם מבחינת יוקרה (אמנון זכר שבדרך כלל יש מתאם בין השתיים)

ראשית חשב אמנון ללמוד ראיית חשבון, אך זכר שהוא בעצם לא טוב בחשבון. הוא שקל ללמוד משפטים – לא תהיה לו בעיה לשנן פסקי דין רבים – אך הוא חשש שמקצוע זה דורש אסרטיביות שאינה מצויה אצלו (וחוץ מזה, למרות עברו כאפסנאי, הוא לא היה טוב בשקרים.)

המקצוע שבאמת התאים לו היה היסטוריה, אך במקצוע זה לא נמצאו כסף או יוקרה…

אמנון התחיל לחשוב על זכירת מספרי הלוטו הזוכים – אך גילה שאין כל טעם בלזכור את המספרים שזכו בעבר. יש לזכור את המספרים שיזכו בשבוע הבא – וזה היה מעבר ליכולתו
(כמו שאמרה פעם המלכה: " It’s a poor sort of memory that only works backwards”)

אמנון התחיל לשקול הימורים הדורשים זיכרון, אך גילה שעולם ההימורים כרוך ביותר מדי רמאויות.

אמנון החליט להמשיך לעת עתה בעבודתו כמחסנאי ולהתמקד בשאיפה נוספת שלו – מציאת בת זוג.

כזכור, לאמנון לא הייתה בעיה להקסים בנות זוג פוטנציאליות – לקח לו זמן קצר "ללמוד" את בת הזוג ואח"כ הוא כבר ידע איזו מחמאה ללחוש, איזה מתנה לקנות ולאיזה סרט ללכת.

לאחר סדרת דייטים וכמה בנות זוג שפשוט "לא היו זה" פגש אמנון את תמר (שם בדוי אך סמלי) והתאהב בה באמת. תמר הייתה יפה, חכמה, מוכשרת ומקסימה ואמנון ידע שהוא פגש את אהבת חייו.

הדרך לליבה של בחורה עוברת גם דרך משפחתה ואמנון למד מהר מאוד להכיר את הוריה, אחותה התאומה (הזהה), אחותה הבוגרת (הגדולה ממנה בשנתיים בלבד) ואחותה הצעירה (הצעירה ממנה בשנה בלבד).

אמנון מיהר לזכור את תאריכי ימי הולדתם, יום הנישואים של ההורים, התחביבים וההעדפות של כל אחד מבני המשפחה. כדרכו, הוא התחבב מהר מאוד על כל בני המשפחה והפך לבן בית שם.

העתיד נראה מבטיח. ואז קרה האירוע ששינה הכל…

יום אחד כשאמנון שהה בביתה של תמר, הוא נרדם על הספה בצהרים. כשהתעורר לאחר שעה קלה הוא הרגיש קצת מבולבל וראשו כאב. הוא רצה לבקש מתמר כדור נגד כאב ראש וניגש לחדר המשפחה שם ישבו תמר ושלוש אחיותיה.

כזכור, לתמר היתה תאומה זהה. ומסתבר שגם שתי אחיותיה האחרות היו דומות לה להדהים…

אמנון עמד לרגע מבולבל ותהה מי מהאחיות היא בעצם תמר. הוא קרא בקול חלוש: "תמר…"  ארבע האחיות הרימו את ראשן והסתכלו עליו בלי לומר מילה.

פתאום אמנון נזכר. תמר לבשה חולצה ירוקה שהוא קנה לה. הוא ניגש אליה, חיבק אותה בשמחה ולחש באוזנה "אני אוהב אותך".

כמובן שהוא בחר באחות הלא נכונה… זה עוד היה יכול לעבור בשלום אבל לאחר שאירועים דומים נשנו וחזרו יותר מדי פעמים התאהבו בו כל האחיות.

הסוף היה ברור. אמנון, תמר ושלוש אחיותיה התאסלמו. אמנון נשא את ארבעתן והן עברו לחיות באוהל גדול בנגב, שם אמנון תמיד זכר מי מהעיזים שלו ואת שמות כל עשרים ושניים ילדיו.

מוסר השכל: יש הפתעות גם בסיפורים לשבת

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – לא מבקש סליחה – בבלוג של arikbenedek