רוחות הצפון

לאמא לא נשאר עוד כח – ככה לפחות היא אמרה – וזה לא היה חידוש וגם לא פלא. אמא עבדה במשרה מלאה וטיפלה בנו במשרה מלאה וניקתה ובישלה ותמיד ההתלוננה שאין לה כח אבל איכשהו היא בכל זאת עשתה כל מה שצריך.
אז ממש לא התרגשתי מכך שלא נשאר לה כח.

אבל אבא לא ידע מה לומר – וזה היה חידוש – כי אבא תמיד ידע מה לומר, בכל מצב ואפילו בכל סיטואציה. לא ידעתי שיגיע היום בו הוא לא יידע מה לומר. זה היה היום בו החלטתי לברוח ולמעשה חשבתי הרבה מה יקרה ביום בו אברח ותמיד ידעתי שלאמא לא יהיה כח, אבל הייתי בטוח שאבא יידע מה לומר והכנתי את כל התשובות מראש.

זה שהוא לא אמר כלום ממש שבר את לבי ולרגע חשבתי שאולי אבטל את הבריחה או לפחות אדחה אותה קצת, אבל הכל בער לי וחוץ מזה קניתי כרטיס רכבת מראש (ואפילו למקומות שמורים) כך שהייתי חייב לברוח.

הרגשתי כמעט כמו בסרט. רק כמעט. הייתי ללא ספק הגיבור, אבל אם זה היה ממש סרט הייתי ודאי גבוה יותר וחתיך יותר.

התחלתי לחשוב אולי לנסוע לעיר אחרת ובדיוק אז גיליתי שהיא ליוותה אותי – זה כבר לא היה כמו סרט אלא יותר כמו ברומן שטותי. לא רציתי להיות חלק מרומן שטותי. הראש שלי כבר היה רחוק משם וממנה. למרות זאת קלטתי בזווית העין שהיא עומדת לבכות.

מסתבר שהיא רצתה אותי… אבל אני כבר עליתי על הרכבת לחיפה (הרי היה לי כרטיס) ושם ירדתי לחוף ואפילו נכנסתי למים (אם כי המדוזות הבריחו אותי לחוף במהרה). אין מה לדבר – הים גדול ויכול להכיל הכל, כלל מדוזות וביוב.

תהיתי אם זה ישבור אותה, אבל מסתבר שהיא מצאה אחר – ואפילו לא סתם אחד, אלא כזה שגם היה מסודר וגם מחזר. עד כדי כך הוא חיזר וסידר עד שהוא פתח סוכנות והציע לה חסות. איזה סוכנות? לא כדאי להכנס לפרטים.

בכל אופן, שמעתי שהיא שכרה איתו בית – וכמו בכל הסיפורים, כעת רציתי אותה. כי אם היא כבר לא פנויה ואם הוא שכר איתה בית – היא ודאי שווה משהו.
אבל זה היה מאוחר מדי… היא הייתה איתו ולי לא הייתה סיבה לחזור. המשכתי ללכת.

למרבה המזל, לא הייתי בודד: קניתי לי חבר בשם דייגו. וכשאני אומר שקניתי אני לא מתכוון ששילמתי עליו. רק על הבירות שקניתי לו. הוא אמר שזה ממיס את האגו אבל כנראה זה המס יותר מאת האגו שלו כי הוא צנח על הרצפה.
חשבתי שהגויים לא משתכרים כל כך מהר… אבל הסתבר שהוא לא היה פרחח אלא פשוט שתה כמה בקבוקי וודקה עוד לפני הבירות שקניתי לו. חוץ מזה היה לו רשיון טיס ואחרי שהוא התפכח הוא לקח אותי לולנסיה.

האמת שלא היה לי מה לעשות שם ורציתי להמשיך. כצידה לדרך דייגו נתן לי טיפ חשוב: צריך להקשיב ללב, לים ולכאב.  הקשבתי בקפדנות אך לא הצלחתי לשמוע אף אחד מהשלושה. דייגו שראה את המצוקה שלי המליץ לי לפתוח חלון ולשמוע את רוחות הצפון.

את הרוחות אכן שמעתי, אבל עדיין לא את הלב, הים או הכאב. גם אם היה לי סיכוי קודם לשמוע משהו מהם, רוחות הצפון החרישו הכל.

יצאתי החוצה ולהפתעתי פגשתי אותה! האם היא החליטה לוותר עליו ולחזור אליי? הסתכלתי עליה בשמחה אך לאכזבתי גיליתי בעיניה ענן – ועננים כידוע מבשרים גשם. היא עמדה לבכות שוב ואני לא יכולתי לעשות כלום, במיוחד מכיוון שנראה שהיא איבדה בי עניין.

אני זוכר שנפרדנו על גשר (מעל הים) היה קר בגלל רוחות הצפון ולי לא היה מעיל.

היא חזרה אליו שוב ואני המשכתי בדרך, מנסה להקשיב ללב, לים או לכאב אבל שומע רק את רוחות הצפון ואת דייגו שמשום מה צמוד אליי כל הזמן למרות שכבר בולנסיה הוא אמר לי שעליי להמשיך לבד.

מוסר השכל: אנחנו תמיד רוצים את מה שאין לנו (וחוץ מזה רוחות הצפון תמיד מקררות אותנו)

שבת שלום!

מזל טוב לאחותי מיקי ליום הולדתה!

תודה  לאהוד בנאי שכתב את המילים לשיר המקורי עליו מבוסס הסיפור.

והרשומה המומלצת היא – סיפור לונדוני – בבלוג של abenba