ליהודים הייתה אורה ושמחה – סיפור לשבת (ול-31.12)

מגיל צעיר למד יהודה (שם בדוי) כמה טוב להיות יהודי. בתור בן לעם הנבחר, ידע יהודה  שהיהודים זכו בכל הקופה.

זכייה זאת התבטאה בעיקר בחג החנוכה: בעוד שהנוצרים האומללים קיבלו רק מתנה אחת ויום חג אחד בחג המולד, חגג יהודה עם שמונה ימים, שמונה נרות, שמונה סופגניות וכמובן שמונה מתנות.

אבל לא רק נצחון המכבים על יום ההולדת של ישוע גרמו ליהודה לשמוח ביהדותו.

שבוע אחרי חג המולד חוגגים הנוצרים את השנה החדשה.

רוב חייו יהודה התייחס בזלזול מסוים לחגיגות האלה. הוא ידע שראש השנה החוקי היחיד חל ב-א' בתשרי (פרט כמובן לראש השנה לאילנות בט"ו בשבט ועוד שני ראשי שנה ידועים פחות).

הוא קרא לחגיגות סיום דצמבר "סילבסטר" והסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע (או לא יכול היה שלא לשמוע) כי סילבסטר היה אפיפיור אנטישמי ואל ליהודים לחגוג את חגו.

באופן אישי יהודה הקפיד לא ללכת לאף מסיבת "סילבסטר" או כל מסיבה אחרת לציון "השנה האזרחית החדשה" (אם כי הייתה לו התלבטות בשאלה מה הוא יעשה אם מישהו באמת יזמין אותו למסיבה שכזאת – דבר שלא עמד למבחן המציאות).

עם חלוף השנים התגנבו ספקות לליבו של יהודה בנוגע לעמדתו התקיפה כנגד הלא-חג הזה.

הוא למד שבעצם כמעט אף אחד בעולם לא קורה ליום הזה "סילבסטר" אלא לרוב מדובר פשוט בחגיגות השנה החדשה.

הוא גם התחיל לתהות מדוע אנשים קוראים לשנה זאת "שנה אזרחית". האם השנה היהודית היא שנה צבאית? (במידה מסוימת כן, אבל במדינת ישראל גם השנה "האזרחית" היא צבאית בדיוק כמו השנה היהודית).

בינו לבין עצמו נאלץ יהודה להודות שהוא חי לפי לוח השנה הלועזי והחלפת השנה החלה ב-31.12 משפיעה עליו לא פחות –ואולי אפילו יותר – מזאת של א' תשרי.

בהיסוס מסוים החליט יהודה סוף סוף שאם יזמינו אותו למסיבת תחילת השנה החדשה הוא יסכים להגיע (בתנאי שהמסיבה לא תיקרא "מסיבת סילבסטר" ויהיה בה אלכוהול חופשי).

בשלהי שנת 1999, כשכל העולם חגג (בפחד מסוים) את התחלפות השנה והאלף והחגיגות נראו גדולות מאי פעם, הבין יהודה שבעצם מדובר פה ביתרון גדול נוסף לדת היהודית: הנוצרים חוגגים את ראש השנה רק ב-31.12 (פינת ה-1.1) ואילו היהודים יכולים לחגוג את ראש השנה גם ב-31.12 וגם ב-א' בתשרי (וגם בט"ו שבט)!

מאז שהוא הגיע להכרה הזאת התחיל יהודה לחגוג את ערב השנה החדשה ב-31.12 בצורה צנועה  – שתיית כוס יין לקראת חצות, נשיקה בחצות (במקרה שהיה לו עם מי להתנשק) וכוס יין נוספת לאחר הנשיקה (או שתי כוסות אם לא הייתה נשיקה).

בהשפעת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר הוסיף יהודה לחגיגות שלו גם עץ צנוע אותו הוא הדליק באורות צנועים. בנוסף הוא הרשה לעצמו לקנות מתנות לעצמו ולהוסיף גם כמה כוסות וודקה, עראק ובירה לשתי (או שלוש) כוסות היין – כדי לציין את קיבוץ הגלויות ואת התלכדות עם ישראל בארץ ישראל.

תוך שנים ספורות הפך 31.12 לחג מאוד שמח בביתו של יהודה, כנאמר – וליהודה הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

כעת הוא בודק את מנהגי חג ההודיה והפסחא, במטרה לחזק עוד יותר את היתרון הברור של הדת היהודית על כל דת אחרת (ובעיקר הדת הנוצרית – האמריקאית, שכפי הנראה זכתה בחגים שווים במיוחד).

מוסר השכל:  תמיד אפשר למצוא סיבה למסיבה (גם אם לא הוזמנת למסיבה)

שבת שלום ושנה לא-צבאית טובה!

והרשומה המומלצת היא – סיכום שנת 2020 בתמונות – בבלוג של עננת