דוד, דוֹדוֹ והדוֹדוֹ (סיפור לשבת)

יום בהיר אחד (זה היה בינואר אבל הימים היו בהירים אחרי התפזרות ערפילי הבוקר) קיבל דוד (שם בדוי) מכתב מאוד מוזר.

בתור התחלה, המכתב לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה.

דוד הבין את זה מכך שעל המכתב לא היו בול ו/או חותמת דואר וחוץ מזה היה כתוב על המעטפה בעט אדום: "מכתב זה לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה".

שנית, על המכתב לא הופיע שם השולח. על המעטפה נכתבו רק שמו של דוד וכתובתו (בנוסף כמובן לכתובת בעט האדום שציטטתי לעיל).

שלישית, המעטפה הייתה מאוד מיוחדת – היא נראתה כאילו יוצרה במלאכת יד ממקלות של ארטיקים (או של רופא – כאלה שהרופאים נוהגים לתקוע עמוק לגרון הפציינטים. ואולי היו אלה מטושים?)

דוד פתח את המעטפה בקושי רב – גם בגלל שאצבעותיו רעדו מעט וגם בגלל שהיא הייתה מודבקת בהרבה דבק פלסטי.

מתוך המעטפה נשר פתק צהוב עליו היו כתובים מספר משפטים בכתב מרושל שבקושי היה ניתן לפענוח.

בקושי רב הצליח דוד לחבר אות לאות ולקרוא את המסר הבא:

"דוד!

אני במאוריציוס ומצאתי תגלית מדהימה: דודו לא נכחד!

בוא מהר.

אל תשלח כסף ואל תענה למכתב.

דודך, דורון"

דוד לא היסס ומיד מילא את ההוראות השנייה והשלישית: הוא לא שלח כסף לשום מקום וגם לא ענה למכתב.

לאחר מכן הוא התחיל להרהר בשאלה מיהו דודו דורון. לאחר שלושה ימים בהם הוא לא הצליח להיזכר בדוד כזה, הוא פנה לאביו דן ושאל אותו האם יש לו אח או גיס בשם דורון.

אבא של דוד (דן) הופתע מאוד מהשאלה וסיפר לדוד כי אחיו הצעיר (של דן) נקרא בשם דורון, אבל הוא נעלם באותה שנה שדוד נולד.

מסתבר שאותו דורון היה הרפתקן גדול שתמיד חלם לטייל בעולם ולגלות דברים לא ידועים.

דוד הראה לאביו את המכתב המסתורי. אביו הודה שייתכן שכתב היד הוא של דורון וייעץ לדוד בחום לעקוב בקפדנות אחרי ההוראות האחרונות שנכללו בו: לא לענות למכתב ולא לשלוח כסף.

למען האמת, שני הדברים היו בלתי אפשריים, מכיוון שעל המכתב לא הופיעה כתובת השולח.

דוד גם תהה מי הניח את המכתב בתיבה שלו אם דודו נמצא במאוריציוס, אבל הוא החליט לא לחשוב יותר על העניין.

זה לא היה קל. כל חודשיים-שלושה מצא דוד את עצמו תוהה האם הוא לא היה צריך לטוס למאוריציוס, למצוא את דודו ולבדוק כיצד הוא גילה שהדודו לא נכחד.

אחרי כחמש שנים  החליט דוד שהוא התלבט מספיק. הוא יטוס למאוריציוס וייפטר מהספקות אחת ולתמיד.

אחרי חצי שנה הוא אפילו בדק כיצד אפשר להגיע למאוריציוס וגילה שזה כלל לא פשוט (אפילו ללא הקורונה).

באופן מפתיע כעבור שנתיים קצרות נוספות הוא באמת עלה על המטוס ויצא למאוריציוס.

עד הרגע האחרון הוא לא האמין שזה קורה באמת. הוא התרגש מאוד כשרגליו עמדו על אדמת האי.

אחרי כמה ימים שבהם נהנה לטייל במאוריציוס וגם לנוח פה ושם הוא החליט להתחיל לחפש את דודו דורון.

המשימה לא הייתה קלה. עשרים האנשים הראשונים שהוא שאל לא שמעו על אף ישראלי בשם דורון הנמצא באי.

דוד כמעט התייאש, אבל האיש ה-21 שהוא שאל אמר לו שהוא שמע שמועה על ישראלי מטורף בשם דורון (או משהו דומה לזה) שחי על הר פטי ריוויר נואר בדרום מערב האי.

מעודד, יצא דוד לדרך הלא קלה. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות הוא הגיע לפסגת ההר. הוא עמד על הפסגה, הסתכל על הנופים המרשימים שהשתקפו ממנה, שאף אוויר הרים צלול כיין לריאותיו וקרא בקול רם: "דוד דורון! דוד דורון!"

הוא חזר על הקריאה כמה פעמים אך כל תשובה לא נשמעה.

דוד המתין עוד כעשר דקות והחל לרדת מההר.

בערך באמצע הדרך הוא שמע קריאה חלושה ומרוחקת שנשמעה כמו: "מה? מה?"

דוד חזר על עקבותיו והתחיל לטפס שוב כשמפעם לפעם הוא עוצר לצעוק: "דוד דורון! דוד דורון!"
הקריאה החוזרת :"מה? מה?" נשמעה ברורה יותר ככל שהתקרב לפסגה.
כשהוא הגיע שוב למעלה, הוא גילה אדם בודד עומד על ראש ההר, לבוש בלויים. זקן גדול עיטר את פניו השזופות.

דוד רץ אליו ושאל: "דוד דורון?"

האדם פנה אליו ושאל בתשובה: "אתה דוד הבן של דן?"

"כן זה אני!" – ענה דוד בשמחה – "קיבלתי את המכתב שלך! ספר לי הכל על התגלית המדהימה שלך!"

"רגע, רגע , לא כל כך מהר" – ענה דוד דורון – "קודם כל תגיד לי אם זה נכון שמכנים אותך דוֹדוֹ"

"לא בדיוק" – ענה  דוד – " מכנים אותי דוּדוּ"

פניו של הדוד דורון נפלו והוא מלמל – "אז כנראה שהדוֹדוֹ  באמת נכחד…"

מוסר השכל:  לפעמים חשוב מאוד להקפיד על הניקוד

שבת שלום!

והרשומה המומלצת – ביוון פני פניית פרסה – בבלוג של שלומית עוזיאל