האריה שאהב תות (גרסה אלטרנטיבית)

ארי (שם בדוי) היה אריה אפריקאי צעיר ומגודל שנולד וגדל כל חייו בספארי שברמת גן. באופן עקרוני הוא היה אריה מאושר: הוא בילה את רוב חייו בשינה, מוקף בלביאות שהעריצו אותו (בכל אופן כך הוא חשב) והוא קיבל את ארוחותיו בזמנים קבועים ובשפע.

אבל דווקא אותן ארוחות היוו בעיה מסוימת. הן כללו רק בשר. הרבה בשר ורק בשר. ואפילו לא בשר צלוי, מטוגן או מבושל! הארוחות התבססו על בשר נא.

אמנם ארי שמע הרבה על נפלאות תזונת הפליאו, אבל מצד שני הוא התעניין גם בתזונה טבעונית וגם בתזונה המבוססת על ג'אנק פוד.

בעיקר רצה ארי לאכול תות. למה דווקא תות? מכמה סיבות: ראשית כל, הוא שמע שהתותים מאוד טעימים ומאוד מתוקים. שנית, הם היו אדומים – בדומה לבשר האדום אותו אכל רוב חייו – ולכן הוא חשב שהשינוי התזונתי יהיה לו קל יותר. שלישית, הוא שמע רבות על ספר הילדים המפורסם "האריה שאהב תות" והבין שאם היה כבר אריה אחד שאהב תות, אין שום מניעה שגם הוא יאהב תות.

אבל, למרבה הצער, הנהלת הספארי לא סיפקה תות לאריות. ארי בכה ונאנח וסירב לאכול את הבשר. הוא נהם: "אני רוצה תות!"
אמא שלו, הלביאה, באה ואמרה לו: "איזה מין אריה רוצה תות? גם אני שמעתי על הספר (הוא הרי מפורסם), אבל אני גם יודעת שהאריה גיבור הספר גילה בסופו של דבר שהוא לא אוהב תות! הוא אמר שזאת הייתה טעות!"
ארי חשב רגע על המידע החדש וענה: "לשאלתך ' איזה מין אריה רוצה תות?' אני יכול לענות בלב שקט כי אריה בדיוק כמוני רוצה תות: אריה חזק, אמיץ, רגיש, אינטליגנטי, כזה שלא מפחד לנסות דברים חדשים ולא נשאר תמיד באזור הנוחות שלו (למרות שהגדרות החשמליות קצת מקשות עליי לצאת מאזור הנוחות). ולגבי התגלית של גיבור הספר: העובדה שהוא לא אהב תות בסופו של דבר לא מוכיחה כלום לגביי. אולי אני דווקא אוהב תות? אם לא אטעם, איך אדע? אני רוצה תות!"

אמו של ארי נאנחה למשמע דבריו – שהיו דווקא הגיוניים – ואמרה: "אבל אין תות! יש בשר, יש בשר, בשר ובשר. יש בשר לא מבושל, יש בשר נא, יש בשר לא מטוגן, יש בשר לא צלוי… למה שלא תבחר לאכול בשר כמו אריה טוב?"

וארי באמת אכל בשר (כי הוא היה רעב) אבל המשיך לרצות תות.

והנה, יום אחד, הגיעה משפחה גדולה לטייל במתחם האריות. למעשה כל יום (פרט ליום כיפור) הגיעו הרבה משפחות לטייל במתחם, אבל המשפחה הזאת הייתה שונה. הם עצרו באמצע המסלול, יצאו ממכוניתם והתיישבו לאכול ממש מול עיניו הנדהמות של ארי.

אני מניח שכבר ניחשתם מה הם אכלו: במבה. וגם ופלים ושוקולד ועוגות ואפילו פירות. ובין הפירות היה (כצפוי) גם תות. הרבה תות. כי בחנות בה הם קנו את האוכל אותו הם לקחו איתם לספארי היה מבצע על התות.

ארי ראה את התות וכמעט יצא מדעתו מרוב שמחה. המחשבה על התות הכל כך קרוב אליו נתנה לו כוחות על ממש. בזינוק גדול הוא קפץ מעל הגדר החשמלית ורץ לעבר בני המשפחה הנדהמים כשהוא קורא: "תנו לי תות!"

בני המשפחה רצו למכוניתם כשהם נוטשים מאחוריהם את כל האוכל. ארי קפץ על התות אבל באמצע הקפיצה פגע בו חץ הרדמה שנורה ע"י שומר ערני. (לא מספיק ערני, כי הוא לא פעל בזמן למניעת יציאת המשפחה מהמכונית. או אולי הוא היה מספיק ערני ורק רצה לראות מה יקרה).

ארי נחת בכבדות על התות. רגע לפני שהוא נרדם הוא הצליח לאכול תות אחד. או אולי הוא רק חלם על כך?

הוא התעורר במרכז המכלאה, מוקף בלביאות האהובות עליו ולצדו נתח בשר מדמם. לרגע הוא חשב שהכל היה חלום, אבל אז הוא גילה שלכפתו נצמדה קצת במבה.

ארי ליקק את הבמבה ואמר: "זה היה טעות, כל העניין הזה עם התות! אני רוצה במבה!"

מוסר השכל: בספארי, כל בעלי החיים אוכלים במבה

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – השלום החסר: תובנות – פרדיגמות א' – בבלוג של אבשלום בן צבי