השריטות הקטנות שלי

כשראיתי שהשרביט החם בקהילת הפרפרים הוא "השריטות שלי", נזכרתי מיד שכבר לפני הרבה שנים זה היה הנושא החם בתפוז ז"ל ואני כתבתי אז רשומה מתחכמת בנושא.
בדקתי ומצאתי שהרשומה המקורית נכתבה במאי 2009 – הרבה לא השתנה מאז, אבל קצת עדכנתי את הרשומה (בכל זאת עברו יותר מעשר שנים).
ללא הקדמות נוספות, הנה הרשומה המקורית:

לא, אני לא מתכוון לכתוב על השריטות הנפשיות שלי… אני לא מרגיש בשל לכך.

מי שקרא את הרשימות הקודמות שלי ודאי נחשף לחלק ממגוון השריטות הנפשיות שלי, אבל היום רציתי לכתוב על השריטות הפיזיות.

בזמן שכתבתי את הרשומה במקור הסתכלתי על כפות הידיים שלי. באגודל יד שמאל ראיתי חתך קטן – זכר לסלט שהכנתי לארוחת ערב. בכף יד ימין היו כמה שפשופים קטנים.

כשהפכתי לרגע את כפות הידיים (קשה מאוד להקליד ככה!) ראיתי שתי צלקות תואמות – אחת על כל פרק יד – ביד ימין היא מנציחה כוויה שחטפתי לפני זמן רב בזמן שבישלתי ארוחת צהריים חגיגית וזו שעל יד שמאל – אין לי מושג מה מקורה.

ככה זה מאז שאני זוכר את עצמי. כפות הידיים שלי תמיד חבולות, שרוטות ומוכות. אם אני מבשל (ואני –  יחסית לגבר שעובד במחשבים –  מבשל לא מעט) אני נחתך ו/או נכווה. אם אני הולך לטייל (ואני גם מטייל לא מעט, כשאין סגר) אני מצליח בד"כ לשפשף יד על איזה סלע או עץ ולעיתים גם לאסוף קוץ תועה לתוך העור.

כשהייתי בבה"ד 1 , בכל שבת שחזרתי בה הביתה, אמי הייתה מקדישה כמה דקות ארוכות להוצאת הקוצים שנתקעו לי בידיים בשבועיים בהם לא הייתי בבית.

אבל זה לא רק בתנאי שדה או בבישולים (או בבישולי שדה). לדוגמא, פעם כשיצאתי ממרפסת המטבח עם גיגית הכביסה הצלחתי לשפשף את שתי כפות הידיים במשקוף.

אמנם יש לי שני חתולים בבית שאני יכול להאשים אותם בחלק לא קטן מהשריטות שלי (ולפעמים אפילו בצדק), אבל ביני לביני אני תוהה: מה גורם לאדם מבוגר (עפ"י תאריך הלידה) שאינו עוסק בעבודה פיזית כלשהי לצבור לו כ"כ הרבה שריטות (פצעים, חבורות ומכות טריות).

האם זהו עור הידיים העדין שלי?  קשה לי להאמין בזה. מהיכרות רבת שנים עם עור הידיים שלי, הדבר האחרון שאני יכול לומר עליו הוא שהוא "עדין".

אולי זה חוסר הקואורדינציה הכללי שלי? זה בהחלט יכול להיות הסבר טוב. מעולם לא היה ברור לי איך בדיוק מפעילים את הדבר הזה שנקרא גוף. אני דוגמא מושלמת לאדם שיד ימינו לא יודעת מה יד שמאלו עושה.

זה בהחלט יכול להסביר חלק ניכר מאותן שריטות. לדוגמא – כיצד במקום לחתוך מלפפון אני מוצא את עצמי בהסטה קלה של הסכין חותך את אצבעי.

אבל מה בין זה לבין הקוצים האלה שמתעקשים להידחף לכפות הידיים שלי או לכוויות שאני חוטף מסירים חמים?

כאן נכנס גורם נוסף. איך נקרא לו בדיוק? חוסר פחד? אומץ אל מול פני האויב? אולי סתם טיפשות? עובדה מעניינת היא שאני לא פוחד מהיתקלות בקוצים או בסירים חמים. כמו ילד קטן שלא יודע פחד מהו (כי הוא לא מסוגל להבין את התוצאות האפשריות למעשה מסוכן) אני מסתער על מקומות קוצניים ו/או חמים ואח"כ מתפלא לראות את התוצאות.

לשמחתי השריטות שלי הן קטנות ולא בולטות כל כך לעין, כך שאני לא צריך להסביר בכל פגישה שבה אני נוכח למה התגלגלתי בלילה בין שיחים קוצניים. (היו לי שבועיים קשים כשהסתובבתי עם שריטה ארוכה על המצח – הסברתי שהחתול שלי בחר לרוץ על הראש שלי בציפורניים שלופות בזמן שישנתי. אני מקווה שהוא סלח לי על כך שהאשמתי אותו – זו פשוט הייתה האמת). כך אני יכול לשמור לעצמי את הסודות הקטנים שלי… חוסר קואורדינציה וטיפשות.

חוסר קואורדינציה יכול דווקא להיחשב ליתרון בעסקי המחשבים. נדמה לי שזו בעיה משותפת לרבים מאנשי המחשבים בארץ ובעולם. אני מניח שחוסר הכישרון שלנו במשחקי כדורגל דחף אותנו לשחק במחשב.

אבל טיפשות? איך אדם שמתיימר לעבוד ב"הייטק" יכול להיות טיפש? אני חושב שאני אחזור להסבר שאני אמיץ. חסר פחד. לא נרתע מאתגרים.

כן, כעת הכל ברור. השריטות הקטנות שלי הן ההוכחה שאני איש מחשבים מושלם. אמיץ, חסר פחד, לא נרתע מאתגרים וחסר קואורדינציה.

והרשומה המומלצת היא – יחסים לפני תוצאות (2) – בבלוג של Empiarti