שלושים שנה למלחמת המפרץ (הראשונה)

השרביט החם הפעם – שלושים שנה למלחמת המפרץ.
כבר שלושים שנה? הזמן רץ…

ב-1991 היית קצין בחובה, שירתתי ביחידה מחשב אי שם בשלישות ברמת גן וגרתי בדירה שכורה במרחק הליכה משם אי שם בגבעתיים.
לכאורה ג'ובניק מושלם, אבל המלחמה הזאת פתאום העבירה לחזית אותי ואת בת זוגי (היום אשתי) ששירתה איתי באותה יחידה.

הצבא התכונן למלחמה הזאת זמן מה מראש – מבחינתנו עיקר ההכנה היה חלוקת ערכות אב"כ לכל החיילים. יש לזכור שהחשש הגדול אז היה מירי טילים כימיים על ישראל.
לקראת תפוגת האולטימטום שארה"ב הציבה לעיראק המתח הלך וגבר. אני זוכר שבגלי צה"ל באחת התכניות בכל יום שמו שיר שמדבר על מספר הימים שנשארו. אולי לא כל יום?  אני זוכר ששבועיים לפני תפוגת האולטימטום שמענו שם את השיר "ככה וככה" של שלום חנוך – הכולל את המילים: "ארבעה עשר יום – זה נצח שנמשך שבועיים".

בלילה הראשון של המלחמה הייתי בבסיס. הקשבנו לחדשות ושמענו שהאמריקאים השמידו את כל סוללות הטילים. הייתי קצת סקפטי אבל רציתי לקוות שזה נכון…
בלילה הבא הייתי בבית ועננת הייתה בתורנות בבסיס. ואז התעוררתי מאזעקה. זה היה בלתי יאומן. הפעם הקודמת ששמעתי אזעקת אמת הייתה כשהייתי בכיתה א, במלחמת יום כיפור.
מהר מאוד גם שמעתי בומים ראשונים. מיהרתי לחבוש מסכת אב"כ ולאטום חדר (מה שלא עשיתי קודם…)

צריך לזכור שעד אז לא היה מצב של ירי טילים על העורף. זה היה מצב בו לא התנסינו מעולם עד אותה מלחמה. לצערי  מאז חווינו את המצב הזה (אך עם פחות חשש מטילים כימיים) פעמים רבות.

הימים הבאים היו הזויים. בעצם הלילות. העיראקים ירו טילים רק בשעות הלילה וכל המדינה נכנסה לסגר לילי מרצון.  כמעט כל לילה התעוררנו מאזעקות ורצנו לחדר האטום. למזלי אף טיל לא פגע בקרבתי המיידית למרות שראיתי לא מעט בתים שנפגעו באזור רמת גן – שמשום מה ספגה את רוב הטילים.
ברדיו הנהיגו את הגל השקט – בשעת ערב כלשהי הפסיקו את השידורים ורק אם הייתה אזעקה השמיעו אותה. התחלנו ללכת לישון עם רדיו דולק ואני זוכר היטב את השיר שסיים את השידורים בכל ערב – לילה טוב מתוך הכבש השישה עשר.

בטלוויזיה היו שתי תכניות הומוריסטיות מצוינות שעזרו להתמודד עם המצב המוזר – זהו זה עם הבאבא בובה הבלתי נשכח בגילומו של מוני מושונוב ו- "העולם הערב"  של ארז טל ואברי גלעד שאז עוד היו מצחיקים ולא מרגיזים. בתוכנית הזאת הכרנו את משה המבודד ואת שגריר עיראק בישראל בסאם עזיז – בגילומו של יאיר ניצני.  

די מהר גם הבנו שיש מקום אחד בטוח בארץ: ירושלים (או רושלים לפי הבאבא בובה). מכל המקומות בארץ רק באזור ירושלים לא נפלו טילים – וזאת כפי הנראה כי הטילים לא היו מדויקים והעיראקים חששו לפגוע במקומות הקדושים.
ההורים שלי גרו אז בירושלים והרבה אנשים בסביבתנו תהו מדוע אנחנו מסתכנים בלישון בלילה בגבעתיים (בחזית) ולא נוסעים לבלות את הלילה אצל ההורים במקום מבטחים. אחרי זמן מה החלטנו שאולי כדאי לנסות זאת. רכב לא היה לנו (גם לא רישיון נהיגה!) לקחנו אוטובוס לירושלים אחרי הצהרים ונבהלנו לראות את הפקקים הענקיים בדרך. אני זוכר שהאוטובוס עמד בפקק בכביש 1 והכל היה כל כך שקט ששמעתי נהג משתעל באחת המכוניות על הכביש…
הלילה אמנם עבר ללא אזעקות, אבל אנחנו לא חזרנו לעוד לילה בירושלים.

בסופו של דבר המלחמה נגמרה עם מעט מאוד נפגעים (מספר ההרוגים הרשמי כתוצאה מנפילת טיל היה אחד בלבד, אבל אני זוכר היטב את זאת שנהרגה "מהתקף לב" אחרי שנפל עליה קיר כתוצאה מפגיעת טיל ואת אלה שמתו מחנק בגלל שחבשו מסכות אב"כ ולא הוציאו את הפקק) ואנחנו חזרנו לשגרה, אבל משהו השתנה במדינה – למדנו שגם צבא חזק (כולל קציני מחשבים ברמת גן) לא בהכרח יכול להגן על העורף מפני טילים. אני תוהה אם גם הפלסטינאים למדו זאת אז או שהיינו מגיעים לאותו מצב ללא מלחמת המפרץ… .                                                 

והרשומה המומלצת היא  –שמי הוא סן הלא מחוסן – בבלוג של נמרוד איזנברג

20 תגובות על ״שלושים שנה למלחמת המפרץ (הראשונה)״

  1. ניערת את כל האבק שהיה על הקופסא הזו ששמה "מלחמת המפרץ"..
    עיצוב הקופסאות של ערכות האב"כ היו הפכו לחלק עיצובי מההופעה שלנו. ונוהל האזעקות והכניסה לחדר "האטום" הפכו מהר מאוד אצלנו בבית לזמן הצחוק המשפחתי…וכן, הבבאבובה יחד עם ה"שתו כוס מים" הציל את המצב בהחלט.

    1. לא את כל האבק… לי יש עוד הרבה זכרונות מאז שבחרתי לוותר עליהם ברשומה הזאת. אולי אעלה אותם בעוד 10 שנים 🙂
      הייתה תקופה מלחיצה.

      תודה והמשך שבוע נעים 🙂

  2. היי שירתנו באותו הבסיס (בהפרש של כעשר שנים פלוס מינוס) 🙃
    הייתם, אתה ועננת, באמת במרכז העניינים שם, גם מבחינת הפעילות של יחידות המחשב של צה"ל אבל גם ובעיקר כי באמת המון טילים נפלו ממש לא רחוק מכם. הסיבה לכך, עד כמה שאני זוכרת, היתה שהטילים כוונו לתל אביב, ואכן בלילה הראשון נפלו בעיקר שם, אבל מרגע שהופעלו טילי הפטריוט האמריקאים, הפגיעה של הפטריוט גרמה לכך שהטילים בעצם הוסטו לרמת גן. סוג של חלם, עכשיו כשאני חושבת על זה.
    זוכרת את הפקקים הנוראיים בדרך החוצה מתל אביב כל יום אחר הצהריים – לכל הכיוונים. אנשים מיהרו לצאת הביתה לפני החשיכה כי אז באמת התחילו הטילים. היו פקקים של שעתיים ושלוש שעות גם. תמיד חששתי שייפול טיל על טור של מכוניות.
    וואו הזכרת את השיר של שלום חנוך בהקשר של השבועיים שלפני שפרצה המלחמה. בעצם היו חמישה או ששה חודשים של הכנות, מרגע הפלישה העיראקית לכווית ועד שהמלחמה התחילה בפועל. זה באמת הרגיש כמו נצח, כשהמתח גבר וגבר, וכולנו עמדנו בתור להצטייד במסיכות לכל המשפחה.
    זו באמת היתה הפעם הראשונה שנורו טילים על העורף. מפחיד ביותר. מאז לצערנו זה קרה עוד הרבה – מלבנון ומעזה, ממשיך לקרות עד היום. ייתכן מאד שהעיראקים הם אלה שנטעו את הרעיון הזה במקור ואחראים ליוזמה הזאת.
    בירושלים לא נפלו טילים ובכלל באזורים המזרחיים יותר של המדינה לא נפלו. הרבה דברים השתנו אז, באמת. העורף הפך לחזית. קשה להאמין שחלפו כבר 30 שנה.

    1. טוב לדעת שיש לנו מן המשותף 🙂
      גם אז חשבתי שהטילים פוגעים באזור רמת גן בגלל טעות בטיווח והיו אמורים להגיע לתל אביב, אבל אני זוכר היטב שגם בלילה הראשון נפלו כמה טילים ברמת גן (אחד לא רחוק מהדירה בה גרה אז אחותי) ככה שאני לא יודע כמה זה קשור לפטריוט (שהוכח כמאוד לא יעיל).
      לשמחתי מהדירה השכורה לבסיס וחזרה להכנו ברגל אז הפקקים לא השפיעו עלינו ביום-יום.

      צודקת לגבי ההכנות מראש… כבר לא זכרתי את התקופה הארוכה לפני.

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים 🙂

  3. ובפורים שאחרי התחפשנו (אתה ואני) למלחמה ושלום.
    אני זוכרת את הנסיון המוזר שלנו לניילן את המטבח בגבעתיים…
    וכן, הגל השקט – ולהתעורר באמצע הלילה עם "נחש צפע… נחש צפע… נחש צפע…." ואז בום.
    והכי חזק אצלי זה זכרון ליל הטילים הראשון – לילה בבסיס עם חצי מהענף בערך. כשהתחילו הטילים נכנסתי לפניקה קשה, והמפקדת הישירה שלי לא באמת ידעה מה לומר לי – אני משערת שגם היא היתה מבוהלת. אבל בזכות איציק הצלחתי להרגע. הוא הצליח להרגיע אפילו את הפקידות שפשוט נכנסו להיסטריה. הוא באמת איש נהדר.

    1. נכון… ויצא שזה היה רשמית היום האחרון של המלחמה. התחפושת היה רעיון יפה שלך.
      מזל שהיה לכם שם את איציק כי הרבה מהקצינים שלנו (ובראשם מפקד היחידה המהולל) לא היו בנויים להתמודד עם מצבי לחץ (אולי חוץ מבאגים מלחיצים בייצור).

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים 🙂

  4. אני לא זוכרת כל כך הרבה… אני יודעת שכבר הייתה לי החתולה שלי ושהצלחתי להשיג לה מיגון, אבל כבר אין לי מושג איך ואיפה. בכל מקרה, לא פתחתי את זה מעולם (והחתולה לא הייתה נכנסת פנימה ממילא) כי בלחץ החבר דאז והאמא-שלי (שעדיין איתי) – עברנו אל אמא, לאשדוד (החתולה ואני).
    החבר אמנם הגיע לביקור וכולנו התפלאנו זה על זה. הוא על האדישות שלנו ואנחנו על החששות שלו (היות ובזמנו גר ליד סוללת פטריוט).

    1. בסופו של דבר כל המיגון הזה לא הועיל בכלום כי (למזלנו) לא היו טילים כימיים.
      תודה והמשך שבוע נעים 🙂

  5. וואו החזרת אותי אחורה בזמן, מוניתי להיות מנהלת הגן ובית הסר ששל ביה"ח הדסה, היו לנו כ-100 ילדי עובדים, חלק מסכות חלק בעיקר הקטנים יותר כל מיני מתקנים הגנה, היה מטורף. במזל התארגנו כך שהגדולים עזר לצעירים ולא פשוט היה להשתלט על כמות הילדים אבל, לא היה להם משעמם לרגע, ויחסית שיתפו פעולה נהדר. מטורף זו מילה קטנה למה שהיה.
    לא נעים להיזכר.

    1. נשמע מאוד מאתגר… זה היה גם בשעות הלילה או רק בשעות היום?
      טוב שעברנו את התקופה ההיא בשלום…

      תודה והמשך שבוע נעים

  6. שמחתי לגלות ששני בלוגרים אהובים עליי גם אהובים זה על זה. איזה יופי!
    החבר שלנו, כמו הרבה תלאביבים נהג לשבת על הגג ולצלם בלי הפסקה.

    1. אתה מתכוון לנמרוד איזנברג? נראה לי שכולנו מסתובבים באותה רשימה של בלוגים בסופו של דבר…

      תודה והמשך שבוע נעים 🙂

  7. נראה שליל הטילים הראשון היה טראומטי לכולם. אנחנו היינו בירושלים, אבל בכל זאת היה קיים החשש שסדאם חוסיין יערער את התזה שירושלים מחוץ לתחום. איזה מזל שלא היו לו טילים עם ראש נפץ כימי, כי היינו ממש לא ממוגנים.

    1. הוא בהחלט היה טראומטי… והיה לנו בסה"כ הרבה מזל במלחמה הזאת. אני זוכר שאמרתי אז שבכל עשור יש לישראל מלחמה ואם את המלחה של שנות ה-90 יצאנו בזול…

      תודה וסוף שבוע נעים

  8. דיברנו על זה בעבודה. אני הייתי בכיתה ט', בסוף חטיבת ביניים בגימנסיה העברית הרצליה.
    יש מישהי בכירה וותיקה אצלנו בעבודה. כבר בגיל פנסיה, שאמרה שהיתה אז לפני 30 שנים, קצינה בצה"ל לפני פנסיה, או משהו כזה.

    1. מדהים איך שהזמן רץ…
      משעשע שהאישה הזאת הייתה לפני 30 שנה לפני פנסיה וכעת היא בגיל פנסיה ועדיין עובדת. אולי בעצם עצוב.

      תודה והמשך שבוע נעים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s