געגועים לאוכל של ילדותי?

השרביט החם מזמין אותי לכתוב על האוכל של ילדותי.
נושא קצת קשה מבחינתי… אני לא חושב שאני מאוד מתגעגע. אני הילד השלישי מחמישה. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף עם אמא שהייתה כמעט תמיד חולה.
האוכל בבית לא היה מדהים.

לא שהיה חסר אוכל. אף פעם לא היינו רעבים ולא הרגשנו שמשהו חסר. לא הכרנו משהו אחר. רק כשגדלתי הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם.

לדוגמא – כמעט כל יום אכלנו בארוחת צהרים צ'יפס. זה לא היה צ'יפס כמו שאני מכיר היום אלא בעיקר פרוסות תפוחי אדמה חצי מטוגנות וחצי מבושלות במחבת. לעיתים עם עלי דפנה. אמא הכינה כמות גדולה (לחמישה ילדים) ולכן לא ממש טיגנה אותם (בעצם זה יותר בריא…). בבית קראנו לזה "צ'יפס מעורבב".

דוגמא אחרת: ארוחת ערב שבת משפחתית כללה לרוב מנה אחת: בחורף חמין (שאצלנו נקרא צ'ונט, בחולם) ובקיץ סלט ירקות (ממלפפון ועגבניה בלבד אם זכרוני אינו מטעני).

מאכל אחד שאהבתי היה זה שנקרא אצלנו "סלט מיונז" ולרוב האנשים בארץ ידוע כ-"סלט תפוחי אדמה". אמא הייתה מכינה כזה בימי שישי – מתפוחי אדמה, מלפפונים חמוצים, שימורי אפונה וגזר והרבה מיונז. כנראה לכן השם. בתור ילד אהבתי גם לעזור לאמא להכין את הסלט הזה – תפקידי העיקרי היה לקלף את תפוחי האדמה החמים.

פה מתעוררת אצלי תעלומה קטנה: אני זוכר שאמא הייתה מבשלת (או לפחות מכינה אוכל) בימי שישי. אז למה בארוחת ערב אכלנו רק מנה אחת? אולי הזכרון שלי מטעה אותי לגבי ארוחת הערב? אני די משוכנע שלא. אבדוק בהזדמנות עם האחים שלי.

כריך שאהבתי במיוחד לקחת לבית הספר היה מעדן של ממש: שתי פרוסות לחם אחיד (אנחנו תמיד קנינו "שחור" ולא "לבן". היום אני כבר לא בטוח מה היה ההבדל ביניהם) מרוח בשכבת "גולדבנד" עבה ועליה שכבת גבינה לבנה דקה ומעט מלח.
למי שלא מכיר – גולדבנד היה מרגרינה עם חלב. משהו בין מרגרינה (בלובנד) לבין חמאה, אבל הרבה יותר קרוב למרגרינה. חמאה אף פעם לא נכנסה אלינו הביתה…  מחיפוש ברשת אני רואה שגולדבנד עדיין נמכר בארצנו. אולי הייתי קונה מתוך נוסטלגיה לולא הפכתי לטבעוני…

ממרח אחר שאהבתי ולדעתי היה מיוחד למשפחה שלנו היה ממרח שוקולד שאמי הכינה בעצמה ע"י ערבוב של מרגרינה (אני חושב שבלובנד… אבל אולי היא פינקה אותנו בגולדבנד?) עם קקאו וסוכר.  ה"ממרח" הזה היה מאוד קראנצ'י (מילה שאני לא חושב שהכרתי אז) בזכות גרגרי הסוכר.

סבתא שלי (אמא שלא אמא) לעומת זאת הייתה בשלנית טובה יותר. (את אמא של אבא פגשתי בערך פעמיים בחיי והיא לא בישלה לי כלום. זה כבר סיפור אחר.)
אני זוכר היטב שני מאכלים של סבתא שאהבתי: הראשון היה פשטידת תפוחי אדמה. קצת דומה ללביבות תפוחי אדמה של חנוכה אבל עבה וגדול, עם קרום חום פריך מבחוץ ותוך רך ולבן. בעצם זה היה פירה תפוחי אדמה שטוגן אח"כ במחבת עם הרבה שמן. מה יכול לנצח שילוב של תפוחי אדמה ושמן?

המאכל השני של סבתא שאני זוכר בנוסטלגיה היה עוגת השיש שלה. היא הייתה תערובת של חום ולבן כשהחום היה שוקולד טעים והלבן משהו לא ברור אבל טעים. הגדולה של העוגה הזאת הייתה שהיו בה כיסי שוקולד נוזלי נהדר. לטענת אחי הצעיר זה היה בגלל שהתנור של סבתא לא הייתה תקין… בפעמים הנדירות שאמי הכינה את העוגה הזאת היא יצאה ממש יבשה.

אגב סבתא – הגרסה שלה לסלט המיונז כללה (בנוסף למרכיבים שאמי הכניסה) גם ביצה קשה ומלפפון ירוק טרי. פחות אהבתי את הגרסה של סבתא.

בינתיים גדלתי. למדתי לאכול במסעדות (מה שלא קרה מעולם כשהייתי ילד), הכרתי תבשילים של כל מיני עמים וארצות וגם למדתי לבשל בעצמי. אני היום הבשלן העיקרי בבית (פרט למאכלי בשר אותם אני משאיר לאשתי להכין) ואולי מיותר לציין – אני לא מכין אף מאכל שאמי נהגה להכין…

מעניין מה הילדים שלי יזכרו מהבישולים שלי.

והרשומה המומלצת – האוכל שגדלתי עליו – בבלוג של טליק