געגועים לאוכל של ילדותי?

השרביט החם מזמין אותי לכתוב על האוכל של ילדותי.
נושא קצת קשה מבחינתי… אני לא חושב שאני מאוד מתגעגע. אני הילד השלישי מחמישה. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף עם אמא שהייתה כמעט תמיד חולה.
האוכל בבית לא היה מדהים.

לא שהיה חסר אוכל. אף פעם לא היינו רעבים ולא הרגשנו שמשהו חסר. לא הכרנו משהו אחר. רק כשגדלתי הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם.

לדוגמא – כמעט כל יום אכלנו בארוחת צהרים צ'יפס. זה לא היה צ'יפס כמו שאני מכיר היום אלא בעיקר פרוסות תפוחי אדמה חצי מטוגנות וחצי מבושלות במחבת. לעיתים עם עלי דפנה. אמא הכינה כמות גדולה (לחמישה ילדים) ולכן לא ממש טיגנה אותם (בעצם זה יותר בריא…). בבית קראנו לזה "צ'יפס מעורבב".

דוגמא אחרת: ארוחת ערב שבת משפחתית כללה לרוב מנה אחת: בחורף חמין (שאצלנו נקרא צ'ונט, בחולם) ובקיץ סלט ירקות (ממלפפון ועגבניה בלבד אם זכרוני אינו מטעני).

מאכל אחד שאהבתי היה זה שנקרא אצלנו "סלט מיונז" ולרוב האנשים בארץ ידוע כ-"סלט תפוחי אדמה". אמא הייתה מכינה כזה בימי שישי – מתפוחי אדמה, מלפפונים חמוצים, שימורי אפונה וגזר והרבה מיונז. כנראה לכן השם. בתור ילד אהבתי גם לעזור לאמא להכין את הסלט הזה – תפקידי העיקרי היה לקלף את תפוחי האדמה החמים.

פה מתעוררת אצלי תעלומה קטנה: אני זוכר שאמא הייתה מבשלת (או לפחות מכינה אוכל) בימי שישי. אז למה בארוחת ערב אכלנו רק מנה אחת? אולי הזכרון שלי מטעה אותי לגבי ארוחת הערב? אני די משוכנע שלא. אבדוק בהזדמנות עם האחים שלי.

כריך שאהבתי במיוחד לקחת לבית הספר היה מעדן של ממש: שתי פרוסות לחם אחיד (אנחנו תמיד קנינו "שחור" ולא "לבן". היום אני כבר לא בטוח מה היה ההבדל ביניהם) מרוח בשכבת "גולדבנד" עבה ועליה שכבת גבינה לבנה דקה ומעט מלח.
למי שלא מכיר – גולדבנד היה מרגרינה עם חלב. משהו בין מרגרינה (בלובנד) לבין חמאה, אבל הרבה יותר קרוב למרגרינה. חמאה אף פעם לא נכנסה אלינו הביתה…  מחיפוש ברשת אני רואה שגולדבנד עדיין נמכר בארצנו. אולי הייתי קונה מתוך נוסטלגיה לולא הפכתי לטבעוני…

ממרח אחר שאהבתי ולדעתי היה מיוחד למשפחה שלנו היה ממרח שוקולד שאמי הכינה בעצמה ע"י ערבוב של מרגרינה (אני חושב שבלובנד… אבל אולי היא פינקה אותנו בגולדבנד?) עם קקאו וסוכר.  ה"ממרח" הזה היה מאוד קראנצ'י (מילה שאני לא חושב שהכרתי אז) בזכות גרגרי הסוכר.

סבתא שלי (אמא שלא אמא) לעומת זאת הייתה בשלנית טובה יותר. (את אמא של אבא פגשתי בערך פעמיים בחיי והיא לא בישלה לי כלום. זה כבר סיפור אחר.)
אני זוכר היטב שני מאכלים של סבתא שאהבתי: הראשון היה פשטידת תפוחי אדמה. קצת דומה ללביבות תפוחי אדמה של חנוכה אבל עבה וגדול, עם קרום חום פריך מבחוץ ותוך רך ולבן. בעצם זה היה פירה תפוחי אדמה שטוגן אח"כ במחבת עם הרבה שמן. מה יכול לנצח שילוב של תפוחי אדמה ושמן?

המאכל השני של סבתא שאני זוכר בנוסטלגיה היה עוגת השיש שלה. היא הייתה תערובת של חום ולבן כשהחום היה שוקולד טעים והלבן משהו לא ברור אבל טעים. הגדולה של העוגה הזאת הייתה שהיו בה כיסי שוקולד נוזלי נהדר. לטענת אחי הצעיר זה היה בגלל שהתנור של סבתא לא הייתה תקין… בפעמים הנדירות שאמי הכינה את העוגה הזאת היא יצאה ממש יבשה.

אגב סבתא – הגרסה שלה לסלט המיונז כללה (בנוסף למרכיבים שאמי הכניסה) גם ביצה קשה ומלפפון ירוק טרי. פחות אהבתי את הגרסה של סבתא.

בינתיים גדלתי. למדתי לאכול במסעדות (מה שלא קרה מעולם כשהייתי ילד), הכרתי תבשילים של כל מיני עמים וארצות וגם למדתי לבשל בעצמי. אני היום הבשלן העיקרי בבית (פרט למאכלי בשר אותם אני משאיר לאשתי להכין) ואולי מיותר לציין – אני לא מכין אף מאכל שאמי נהגה להכין…

מעניין מה הילדים שלי יזכרו מהבישולים שלי.

והרשומה המומלצת – האוכל שגדלתי עליו – בבלוג של טליק                  

28 תגובות על ״געגועים לאוכל של ילדותי?״

  1. נחמד להיזכר מה ההורים היו מכינים או סבא וסבתא, סבא שלי היה מכין ציפס עם קליפה על פטיליה כי זה מה שהיה לנו שחזרנו מבית הספר. לחם שחור, חמאה הולנדית מהתלושים שקבלנו ,לפעמים ביצה כי זה מה שהיה 🙂

    1. נחמד יותר לדעתי שהיום יש לנו שפע ומגוון 🙂 כמו שנאמר – גם הנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם.

      תודה והמשך שבוע נעים

  2. נוסטלגיה…אז לא היה המבחר ולא השפע שאנחנו מוצאים היום והיינו מודעים הרבה פחות לכל השפע בגלל שאמצעי התקשורת היו הרבה יותר צנועים. אבל גם אני (עוד לפניך) לא זוכרת שהיה לנו חסר משהו. ואמא שלי ידעה לבשל.

    1. אמא שלך ידעה לבשל והורישה זאת לדור הבא 🙂
      אני מניח שהשפע והמבחר היום עדיפים על מה שהיה אז.

      תודה והמשך שבוע נעים 🙂

  3. לפעמים הזכרונות מהילדות, בין אם על אוכל ובין אם על דברים אחרים – מעלים עצב או כאב ולא רק נוסטלגיה נעימה. בסך הכל נשמע שכן היה ניסיון לאלתר פינוקים בבית – כמו ממרח השוקולד המקורי, הצ'יפס המעורבב (שאני בטוחה שהיה טעים) ובטח המאכלים של סבתא מצד אמא. אני חושבת שהיום שמים הרבה יותר מדי דגש על אוכל – צורה, כמויות, גיוון. בילדותנו האוכל היה בעיקר כדי לא להיות רעבים. וכשאתה מאכיל משפחה בת שבע נפשות, הרבה יותר הגיוני להכין מנה אחת גדולה של משהו טעים ומזין מאשר להתחיל להכין המון מנות קטנות שלוקחות הרבה זמן הכנה. באמת מסקרן מה ילדיך יזכרו מהבישולים אצלכם בבית. לא קורה שהם מבקשים איזו מנה שהם אוהבים במיוחד?

    1. אני מאוד מסכים אתך. למרות שהיו שם דברים טעימים, אני לא מתגעגע לאוכל של אז ומאוד שמח שלילדים שלי אני יכול לספק הרבה יותר מגוון וטעמים.
      וכן, הם מבקשים מנות שהם אוהבים אבל זאת לא חוכמה גדולה כי הם עדיין גרים בבית 🙂
      אני תוהה מה הם יזכרו בעוד 30-50 שנה…

      תודה והמשך שבוע נעים

  4. הייתי בת יחידה (ולא מפונקת, מלבד פלפל ממולא, שלא יכולתי לסבול) ואמא עדיין יודעת לבשל. אבל הצ'יפס שלכם הזכיר לי מנה מהירה אהובה עליי במיוחד – צ'יפס (פרוסות חתוכות לרצועות) מטוגן יחד עם חביתה. היה ממש טעים! שנים לא חשבתי על זה. אבל מה שמתחשק לי עכשיו זו הממליגה… (אם כי הצמחונות שלי תעמוד במבחן קשה במיוחד אם אמא תחליט להכין את הקבב שלה – ה'מיטיטיי', כפי שלא הכינה כבר שנים רבות. לשמחתי!).

    1. טוב שאמא יודעת לבשל (גם אבא בשלן זה מצוין…) וטוב שהצמחונות שלך לא עומדת במבחן 🙂 הבעיה שלי היא עם הטבעונות – יש מעט דברים לא טבעניים (אבל צמחוניים) שמפתים אותי. בעיקר בתחום הקינוחים.
      שמח שהזכרתי לך מנות אהובות.

      תודה והמשך שבוע נעים

  5. אני שמחה לומר שאמא שלי ואמא שלה תמיד בישלו טוב. את כל הקלישאות על "הבישול הפולני" לא הכרתי מהבית, למרות שלא הכרתי את הטעמים הלא-אשכנזיים, ובדיעבד – סבתא מצד אבא כן היתה "מכבסת" אוכל במקום לבשל. אתה מכיר גם היום כמה ממאכלי הילדות האהובים עלי – חלק אני גם מכינה בעצמי. ובשלב מסוים אבא שלי למד להכין סטייקים, וזה בכלל היה כיף – אבל זה משהו שאני נמנעת ממנו היום בגלל מניעים אקולוגיים.
    נכון שעם השנים למדתי גם אני לאכול במסעדות, נחשפתי לטעמים שונים מכל העולם ושיניתי דברים. אבל מבחינתי, יש לי בהחלט פינה חמה לכמה מהדברים שהכינו במשפחה.

    1. אני גם שמח שזה המצב אצלך וכמובן מסכים שאמא שלך, סבתא לך ואבא שלך בישלו מצוין (למרות שאת הסטייקים שלו לא טעמתי…)
      מקווה שגם הילדים שלנו יספרו שההורים שלהם ידעו לבשל והם נהנו מהאוכל 🙂

      תודה והמשך שבוע נעים

  6. כנראה שסלט "מיונז" היה כשרון של אמהות ממוצא אירופאי, כי גם הרומניה שגידלה אותי הכינה את זה, ורק ת זה. פעם בשנה היא הכינה מרק עגבניות שלא אהבתי.
    אנחנו היינו 4 אחים. אמא לא חולנית אבל נוירוטית.

    1. אני חושב שמקור הסלט הזה הוא באזור רוסיה אבל לא בטוח… בכל מקרה הכל זז שם באזור. סבתי הייתה חלק מחייה פולניה וחלק רוסיה 🙂
      תודה והמשך שבוע נעים

    1. ממרגרינה אני משתדל להמנע בכל מקרה. אבל מקבל שומן טרנס במזון מעובד לא פעם…
      הטבעונות שלי נועדה לצמצם פגיעה בבעלי החיים 🙂

      תודה והמשך שבוע נעים

    2. מרגרינה, לפחות הקלאסית, למיטב ידיעתי
      זה מאכל טבעוני…

      ולעומת זאת חלק מהרכב החמאה:
      חומצה בוטירית, חומצת שומן קצרת שרשרת,
      רק 4 פחמנים במולקולה.

  7. תודה על ההמלצה לפוסט שלי.
    די מדהים הזכרון שלנו ,באשר לילדותנו.
    מצחיק שגם אצלנו הבישולים מתחלקים ביני לבין אישתי,כשאישתי עושה מאכלים צמחוניים ואני מתעסק עם הבשרי.
    וגם אני לא מבשל דבר ממה שאכלתי כילד למרות שכמו שכתבתי אצלי,אין לי זכרונות שאמא בישלה אבל אני מניח שהיא בכל זאת עשתה משהו כי אני זוכר אותה נמצאת במטבח.
    טליק

    1. נחמד שיש חלוקה ברורה בבישול בבית בין בני הזוג 🙂
      ייתכן שאתה מבשל דברים שאכלת כילד רק לא יודע את זה בגלל שאתה לא זוכר 😉

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים!

  8. בעניין המרגרינה וכו': אצלנו בבית אכלו חמאה, וגם ממרח שוקולד לא היה אף פעם. אצל חברה טובה כיבדו אותי בלחם עם מרגרינה ובלחם עם שוקולד (השחר העולה), ונדלקתי מיד על שניהם. אני זוכרת כמה אמא שלי התפלאה כששיבחתי בפניה את יתרונות הטעם של מרגרינה על הטעם של חמאה. היא חשבה שהתחרפנתי:)
    רק כשעברתי לגור לבד התחלתי לקנות לעצמי מרגרינה וממרח שוקולד. היום אני לא אוכלת אף אחד מהם, וגם לא חמאה. אבל הנוסטלגיה מתעוררת בפסח: מצה עם השחר העולה זה כמעט הכרח המציאות.

    1. אני פשוט לא הכרתי חמאה… אני זוכר שכשיצאתי מבית ההורים ועברתי לדירה שכורה קניתי חמאה והתפעלתי מהטעם העשיר שלה…
      ממרח שוקולד "השחר" היה אצל סבתא שלי והכרתי את הטעם אבל אכלתי לעיתים נדירות.

      היום גם אני אל אוכל מרגרינה וחמאה. ממרח שוקולד כן לפעמים – אבל אף פעם לא הכנתי בעצמי 🙂 אני כן אוכל לעיתים מזולה – בעצם בעיקר בפסח על מצה 🙂

      תודה והמשך שבוע נעים!

  9. וואו! עושה לי חשק לכתוב גם רשומה משלי.
    אני הייתי אוכלת את הגולדבנד בכפית. בלעכס…
    נראה אם יהיה לי זמן.
    נהניתי מאוד מהרשומה הזו!

    1. גולדבנד בכפית זה בהחלט רמה אחרת 🙂

      מקווה שתמצאי את הזמן לכתוב.

      מאוד שמח שנהנית. תודה והמשך שבוע נעים 🙂

  10. מדהים שאתה זוכר כל כך טוב דברים שפחות אהבת, והם לא מוחבאים עמוק בתת מודע 🙂 מדהים שגם אוצר המילים והמרקמים התרחב, הצחיק אותי שלא ידעת אז מה זה קראנץ' כי זכור לי חבר אחד של הבן שלי, שאהב לאכול רק קרנצ' 😉 אולי אתה מכיר?! ובאמת… מעניין מה הם יזכרו מהאוכל בבית 🙂

  11. אני חושב שאני מכיר טוב את החבר הזה ואני שמח לכתוב שהיום הוא אוכל הרבה יותר מגוון ומנסה דברים חדשים.

    יש דברים שהדחקתי מהילדות שלי ואני מופתע לפעמים לשמוע עליהם מהאחים שלי. מסתבר שהאוכל הוא לא חלק מהם…

    תודה והמשך שבוע נעים 🙂

  12. עוגה שחור לבן: סבתא שלי הכינה עוגה
    שקראנו לה "עוגת מקרר" שכבות ביסקוויטים
    עם שוקולד, הלבן אני חושב ששמנת, יתכן שגבינה לבנה…
    הכינה גם עוגת לימון אורירית וטעימה מאד!
    וגם לחם שחור היא הכינה. גם טעים.
    כשאבא שלי היה בתורנות שמירת לילה בקיבוץ היו פעמים שהתארחנו בבותקה,
    והוא ו/או אמא שלי הכינו לנו צ'יפס מטוגן.

    היה גם שוקולד השחר, וגם "ממרח צמחי"
    אח שלי השתתף בלהקת מוסיקה בשם זה.
    ולקנוח אציין את הדבש פיקידילי ויערת דבש
    שקבלנו מדודים מקורבים לכוורות,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s