הסיפור (לשבת) על הדייג ודג הזהב

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור הקלאסי על הדייג שהעלה בחכתו (או ברשתו) דג זהב מדבר שיכול היה להגשים את משאלותיו.

ובכן, צר לי לבשר לכם כי הסיפור הנ"ל לא התרחש במציאות.

צר לי לא פחות לבשר לכם כי הסיפור לשבת השבוע לא יעסוק בנושא הקלאסי הנ"ל.

אבל, לעונג לי הוא לבשר לכם שאחרי עבודת בילוש מעמיקה מצאתי את המקור לסיפור הקלאסי – מסתבר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי  שהתרחש בארצנו.

ללא הקדמות נוספות – קבלו את הסיפור האמיתי על הדייג ודג הזהב.

בני הדייג (שם בדוי אך מוגן) היה חובב דייג מושבע מגיל צעיר. כל שבת וחג הוא היה מתייצב על שובר הגלים בחוף בת ים ומטיל חכתו למים. היו הרבה סיבות בזכותן בני אהב לדוג.

ראשית, בני אהב דגים.

שנית, בני אהב את הרוגע  והשלווה שאפפו אותו בזמן שישב ליד החכה והמתין לשללו.

שלישית, בני אהב את שתיית הבירה שהתלוותה לדייג.

רביעית, בני אהב את החברה הנעימה של הדייגים האחרים איתם שוחח על ענייני דיומא.

וסיבה חמישית ואחרונה – בני אהב את הבדידות שהקיפה אותו לאחר שהשתכר מכל הבירות, רב עם הדייגים האחרים על ענייני דיומא וננטש על ידיהם על החוף.

הייתה רק בעיה אחת שהטרידה את בני בהקשר לתחביב הכמעט מושלם שלו – הוא מעולם לא תפס אפילו דג אחד.

בשנים הראשונות הוא היה בטוח שזה יגיע עם הזמן וקצת סבלנות, ציוד טוב יותר ותולעים שמנות יותר יצליחו לגרום לו לתפוס דגים, אבל אחרי חמש שנים של דייג בכל שבת וחג ללא תוצאות הוא התחיל להתייאש.

בני השתמש בכל הרמזים והשיטות שהודלפו לו ע"י דייגים ותיקים ממנו, אך ללא הועיל.

לאחר ניסיונות רבים לחשוף את סוד הדיג המוצלח, הוא סוף סוף הצליח לגלות את השיטה הבטוחה לתפיסת דגים שמנים: דייג בפארק דיג.

בני נטש  את מקומו הקבוע על שובר הגלים בבת-ים ועבר לדוג בפארק דיג בצפון. כבר ביום הראשון שלו בפארק הצליח בני להעלות בחכתו כחמישה קילו של דגים טריים ומשובחים.

הבעיה היחידה הייתה שהתחביב נהיה יקר בצורה משמעותית…  בני לא יכול היה להרשות לעצמו להגיע לפארק הדיג בכל שבת ותסכולו גבר.

לאחר שלוש שבתות ללא דיג הרגיש בני כמו דג מחוץ למים. הוא ניסה לחדור לפארק הדיג בלי לשלם, אך נתפס ע"י שני גברתנים ונזרק החוצה ללא גינוני כבוד.

כאן, באחת מנקודות השפל של חייו, גילה בני תגלית מפתיעה. בזמן שהועף בקשת מעל גדר הפארק, הוא הצליח להבחין כי מצידו השני של הכביש הראשי שוכנות בריכות דגים לא מגודרות (!).

בשבת הבאה התייצב בני מעבר לכביש והתיישב לדוג בבריכות הדגים של הקיבוץ השכן.  השלל היה נאה ובמשך כמה שבועות נראה היה שבני הגיע אל המנוחה והנחלה, אך בשבת החמישית הוא כמעט נתפס ע"י קצין הביטחון של הקיבוץ. ממש ברגע האחרון הוא הבחין בטנדר הנוסע לכיוונו על דרך העפר והוא הצליח לחמוק אל הסבך.

החל מהשבת הבאה בני החל לנקוט בטקטיקות חדשות כדי להמשיך בתחביבו בלי להיתפס. הוא היה מחנה את רכבו רחוק ככל האפשר מבריכות הדגים, לובש בגדי הסוואה , מרכיב משקפי שמש ומדביק שפם מלאכותי ובעיקר מגיע לבריכות בשעות לא קונוונציונליות.

הריגוש שבהתחמקות מקצין הביטחון הוסיף לא מעט לחוויות הדיג ולאט לאט גילה בני שהוא נהנה יותר מתכסיסי ההתחמקות מאשר מהישיבה עם החכה ליד המים.

במקביל גילה בני עוד שתי תגליות מפתיעות. הראשונה הייתה כי הוא כבר לא אוהב לאכול דגים. אמנם הוא אוהב לדוג אותם, אבל ניקוי הדגים וריח הדגים המבושלים גרם לו לבחילה.

התגלית השנייה הייתה כי הנסיעות השבועיות לבריכות הדגים בצפון גובות מחיר כבד מרכבו – בבלאי ובדלק.

בני חיבר אחת ועוד אחת ועוד אחת והגיע לתובנה מעמיקה: לא צריך לנסוע עם חכה עד למעגן מיכאל כאשר בקניון במרחק הליכה מביתו שוכנת חנות חיות מחמד עמוסה באקווריומים.

התחמקות לחנות,שליית דג מן האקווריום ובריחה מהירה יספקו את תשוקתו העזה של בני לדייג – או ליתר דיוק – לתכסיסי התחמקות והרג דגים.

הבעיה העיקרית הייתה שחנות החיות הייתה סגורה בשבת. אבל בני לא נשבר. הוא הבין כיצד ניתן ליהנות מכל העולמות. הוא חזר בשבתות לשובר הגלים שם התרועע עם חבריו הדייגים (ולא תפס דגים) ובימי שלישי אחר הצהרים הוא היה ניגש לקניון לדוג דגים.

בני נכנס לחנות החיות, הסתובב סביב כלובי הציפורים, משם עבר בצעד זהיר לאקווריומים וברגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר הוא הכניס יד למים ותפס דג גופי אותו תחב מיד לכיסו.

תחושת הסיפוק הייתה מעבר לכל דמיון.

בשבוע הבא בני העז יותר ויצא מחנות החיות כשבכיסיו שני דגי קרב סיאמיים.

בשבוע השלישי בני כיוון את צעדיו אל מה שהחשיב כדג השמן ביותר בחנות – דג זהב. בני הביט ימינה ושמאלה, וידא שאף אחד לא שם לב למעשיו ובזריזות תפס דג זהב שמן וגדול.

להפתעתו הרבה, פתח דג הזהב את פיו ואמר: "אנא, אל תאכל אותי!"

בני לא הכיר את האגדה הותיקה על הדייג ודג הזהב (שכאמור הייתה מבוססת על סיפור זה ולכן עדיין לא נוצרה אז) אך מכיוון שהיה ישראלי מבטן שאל מיד: "ומה יצא לי מזה?"

הדג ענה: "אני דג שיודע לדבר! אם תקנה אותי תוכל להרוויח הרבה כסף מהצגתי בקרקס!"

בני לא השתכנע. "אני אוהב את הריגוש שבהוצאת דגים מן המים…. אני לא צריך כסף ולא אוהב קרקסים!"

הדג נשם בכבדות ואמר במהירות "אני אמלא כל משאלה שלך! רק תחזיר אותי למים!"

בני ניסה לחשוב במהירות. בזווית העין הוא כבר קלט את המוכר מתקרב לכיוונו. "בעצם, יש דבר אחד. האם אתה יכול לגרום לכך שיכתבו עלי ספר רב מכר?"

הדג חשב רגע וענה: "אני יכול לעשות משהו קרוב… אני יכול לגרום שיכתבו עליך סיפור לשבת!"

המוכר היה כבר ממש קרוב. בני זרק את הדג חזרה לאקווריום ויצא בצעד מהיר.

מוסר השכל: טוב שם טוב משמן דגים טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – השתקפות שלווה – בבלוג של L Weaves Words (יש קרבה מסויימת לסיפור שלי…)