סיפור חכמות ליום העצמאות ולשבת

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק וחלקו מתכונים לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה.

אמרה הרבנית רחל: "בודאי חלק מהקוראים תוהים מדוע רבניות כשרות כמונו הנוהגות לפקוד את בני ברק בקביעות חוגגות את יום העצמאות שאינו חג מדאורייתא."

אמרה הרבנית שרה: "למעשה גם אני תהיתי לגבי זה, אך נזכרתי כי אנו רבניות ציוניות השמחות ביום חגה של מדינתנו, מי יתן ותאריך ימים ונזכה לראות את בית המקדש השלישי מוקם בה."

הוסיפה הרבנית רבקה: "ומעבר לכך שאנו ציוניות (טפו) – לא רבים הם החגים בהם יכולות אנו להדליק אש ולהגיש ממיטב תבשילנו טריים וחמים"

המשיכה את דבריה הרבנית חסיה: "ולכן אנו – ככל עם ישראל (באופן חד פעמי) – עושים על האש ביום העצמאות"

שאלה הרבנית כרוביה: "עושים מה על האש? מה זאת אומרת 'עושים על האש'? איבדתי אותך פה"

שאלה לה הרבנית מושית: "האם את לא מכירה את הביטוי הפופולארי 'לעשות על האש'?  משמעותו לקחת סוגי בשר שונים (בהכשר מהודר) ולצלות אותם עד שתצא נשמתם על המנגל".

הוסיפה הרבנית רינה: "וגם עוף! בעיקר כנפיים!"

אמרה הרבנית כרוביה: "הבנתי… אצלנו תמיד קוראים לזה ברביקיו – לזכר התנא בר-בי-קיו שהיה נוהג לצלות בשר על האש בכל רביעי ליולי במניינם"

שאלה הרבנית רחל: "דווקא ברביעי ליולי? מדוע ביום זה מכל הימים? ומדוע לא בתאריך אחר – כמו למשל תאריך עברי?"

ענתה לה הרבנית כרוביה: "בעדה שלנו נהוג לחגוג את יום עצמאותה של אמריקע ביום השנה למניינם. כי הרי בכספם ציוו לנו את החיים".

שתקו כל הרבניות כי לא ידעו מה לומר בנושא טעון זה, עד שהחליטה הרבנית שרה לשבור את החלון, אבל ברגע האחרון היא העדיפה לשבור את השתיקה ואמרה: "אמנם גם החילונים (טפו) עושים על האש ביום העצמאות, אבל אנחנו נוהגים לכוון את לבבנו להקרבת הקורבנות בבית המקדש ולדמיין כי הסטייקים והקבבים הם קורבנות העולים על המזבח."

הוסיפה הרבנית רינה: "והעוף! בעיקר כנפיים!"

שאלה הרבנית רבקה: "הגידי נא חברתנו כבוד הרבנית רינה – למה את מתעקשת להזכיר את העוף ובעיקר את הכנפיים?"

ענתה הרבנית רינה: "שמחה אני ששאלת. שמחה אני שהצלחתי להסב את תשומת לבכן לפרט חשוב זה בעלילה המתרקמת לנגד עיני הקוראים. ועוד שמחה אני כי זכינו להגיע ליום שבו לא רק שנשים אינן מודרות אלא שגם רבניות פשוטות כמוני זוכות להשמיע את קולן מעל גבי בלוגים. שמחה אני."

שאלה הרבנית חסיה: "אבל מה עם העוף???"

ענתה הרבנית רינה: "כמעט שכחתי! שמחה אני שהזכרת לי. שמחה אני כי…"

כאן קטעו אותה כל הרבניות בצעקות וכפו עליה מטפחת כגיגית עד שנאלצה הרבנית רינה לנטוש את העוף-טופיק ולהסביר מדוע חשוב לה להזכיר את העוף (ובמיוחד את הכנפיים): "שורשי הדבר נעוצים בילדותי בשכונת בית ישראל הישנה בירושלים. שם תמיד לקראת יום העצמאות הייתה מורגשת תכונה בשכונה. איזה מין תכונה? אני לא יודעת. אבל תכונה. בכל אופן, היה זה יום העצמאות ה-20 למדינת ישראל – הראשון (בערך) לאחר איחוד ירושלים."

הרבנית רינה עצרה לרגע לשתות כוס מים. כל הרבניות ראו שהיא מאוד מתרגשת וקשה לה לדבר. הן עודדו אותה קלות והיא המשיכה בדבריה: "בבוקר יום העצמאות קמתי נרגשת כולי ומיהרתי לתפוס מקום טוב בין הצופים במצעד יום העצמאות זכרונו לברכה. מכיוון שידעתי שיש להגיע מוקדם אם ברצוני לעמוד בשורה הראשונה, יצאתי השכם בבוקר – בטרם האיר היום. כשפניתי ימינה ברחוב השני עט על פניי שד לבן מצווח וקורא כתרנגול!"

כל הרבניות נאנקו בבהלה. הרבנית מושית פיזרה מהר מלח נגד עין הרע והרבנית כרוביה עזרה לה לשטוף את המלח שנכנס לעינה.

לאחר ההפסקה המתודית הזאת המשיכה הרבנית רינה בסיפורה המותח: "סבתי עליה השלום הדריכה אותי במשך שנים ארוכות למקרה זה ממש. לא איבדתי את עשתונותיי – אחזתי בחוזקה בשתי כנפיו של השד ומשכתי לצדדים תוך קריאת 'שמע ישראל' בכוונת מכוון. למשמע הקריאה הפך השד לתרנגול מפרפר ואני נשארתי עם כנפיו בידי וכל חולצתי הייתה מכוסה דם. רצתי הביתה בוכיה. באותה שנה לא ראיתי את המצעד, אבל אכלתי כנפי עוף על האש לארוחת צהרים"

שמחו כל הרבניות על הסוף הטוב ונדרו לאכול כנפי עוף בכל יום עצמאות בנוסף לסטייקים, לקבב, לנקניקיות ולכל שאר הבשר (והעוף).

מוסר השכל:  אולי בכ"ז אפשר לוותר על הבשר ביום העצמאות? או לפחות חלק ממנו?

יום עצמאות שמח ושבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – זכרונות – בבלוג של chick