הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

חן (שם בדוי – השם האמיתי שלה היה פוליאנה, אבל גם הוא היה בדוי) הייתה ידועה תמיד כבחורה אופטימית.

טוב, המשפט הזה לא מדויק כלל. עד גיל 17-18 אף אחד לא הכיר אותה כ"בחורה אופטימית". למעשה עד גיל 13 היא הייתה ידועה כ"ילדה אופטימית" ואילו בין הגילאים 13 ל-17 (בערך) היא הייתה ידועה כ"נערה אופטימית".

אבל זה לא חשוב- החשוב הוא שלחן הייתה היכולת המדהימה והנדירה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

כבר בגן הילדים, כשילד אחר גזל ממנה את הצעצוע בו שיחקה, היא לא בכתה אלא פנתה בשקט לצעצוע אחר באומרה – "יש המון צעצועים בגן!"

בבית היא לא עסקה בספירת כמות הצ'יפסים שהיא קיבלה או מספר העוגיות – היא תמיד הייתה שמחה בחלקה ולא פעם שימחה את הוריה בכך שסיפרה להם שהם ההורים הנפלאים ביותר בעולם ושהיא לא יכולה להיות מאושרת יותר.

אבל הוריה של חן חששו כי ככל שיעברו השנים יהיה לה קשה יותר לשמור על האופטימיות. הם ראו לנגד עיניהם לימודים קשים יותר, שברון לב, קנאה וכמובן את גיל ההתבגרות הקרב ובא.

למרבה הפלא, חן צלחה את כל הקשיים האלה בקלילות ובאופטימיות. כשכל החברות שלה התלוננו על כמות השיעורים היא שמחה על כך שאחרי שסיימה את השיעורים עדיין נשאר לה זמן חופשי.

כשהנער הראשון שהתאהבה בו דחה את חיזוריה היא פטרה את התקרית במחשבה שהוא בוודאי לא כל כך מוצלח והיא תמצא מישהו מוצלח יותר.

אפילו כשפצעי הבגרות פשטו על פניה היא נהנתה לראות את קטעי העור הנקיים שנותרו.

כל חבריה וקרוביה של חן התפעלו מהאופטימיות שבה קיבלה את החיים, אבל בסתר ליבם חששו ממשבר שיגיע מתישהו ויהפוך את חן לפסימית חסרת תקנה. לא נעים לי לומר, אבל חלק מקרוביה ממש קיוו שמשבר זה יגיע כי לא יכלו לשאת את הרעיון שהיא תמיד מאושרת בעוד הם מדוכאים.

אלה שקיוו כי השרות הצבאי יפגע באופטימיות של חן נאלצו להתאכזב כשהשתחררה מהצבא עם התואר חיילת מצטיינת.

אבל כעת חן עמדה בפני משבר אמיתי – היא לא ידעה מה עליה לעשות הלאה. היא לא ממש רצתה לנסוע להודו או לדרום אמריקה, כי לדעתה נופי הארץ היו לא פחות יפים.

היא לא רצתה ללמוד באוניברסיטה, כי כל המקצועות נראו מוצלחים בעיניה – גם אלה שלא דורשים תואר אקדמאי.

לראשונה בחייה חן הייתה חופשייה להחליט בעצמה כיצד לנהל את חייה – והיא לא ידעה מה להחליט כי כל האפשרויות היו מצוינות!

היא כמובן הלכה לייעוץ מקצועי – שהיה יכול להיות מצוין אילו היא הייתה יודעת מה היא רוצה. אבל מכיוון שהיא באמת לא ידעה, היועץ הרגיש חסר אונים. לבסוף הוא המליץ לה (כרגיל) על לימודים בתחום מדעי הרוח.

חן אמנם חשבה שזה רעיון מצוין שיעשיר את עולמה ואת חיי החברה שלה בזמן שהוא לא יחייב אותה להשקיע יותר מדי בלימודים או להרגיש מחויבת למסלול קריירה תובעני, אך – לראשונה בחייה – היא ראתה גם משהו מחצי הכוס הריקה. חן הבינה שמי שלומדת מדעי הרוח חייבת גם למצוא עבודה אם ברצונה לפרנס את עצמה.

אך לא בחורה כחן תיפול ברוחה! במקום זאת היא נתנה עינה בכוס – כלומר הלכה לקורס ברמנים. בסיום הקורס היא מצאה עבודה כברמנית בפאב אירי ידוע וחייה נראו טובים כתמיד: בימים היא למדה ובלילות עבדה בעבודה מהנה באמת ובתמים.

אבל… אט אט החלו להצטבר תלונות בפאב כנגד חן. לקוחות רבים התלוננו כי היא נוהגת למזוג רק חצי כוס במקום כוס מלאה. כאשר לקוח היה מציין בפניה כי לפניו ניצבת כוס חצי ריקה, היא הייתה מוכיחה לו שהכוס בעצם חצי מלאה ולא מוסיפה לו אפילו טיפת משקה אחת.

לאחר כמה שיחות אזהרה הודיע בעל הפאב לחן כי הוא נאלץ לפטר אותה. הוא חשש כי לקוחות רבים ינטשו את הפאב ויעברו לשתות במקומות אחרים.

חן ניסתה להסביר לו כי אם כך יקרה זה יהיה רק לטובה – בפאב יישארו הלקוחות האיכותיים יותר והרווחים יגדלו, אך בעל הפאב לא היה אופטימי ולבסוף פיטר את חן.

כהרגלה, חן לא קיבלה את הפיטורים בצורה קשה.היא ראתה בהם הזדמנות לצאת לדרך חדשה ותוך זמן קצר יחסית גייסה שותפים אופטימיים וביחד הם פתחו את הפאב "חצי הכוס המלאה".

הגימיק השיווקי מאחורי הפאב היה פשוט – אמנם מזגו בו תמיד רק חצאי כוסות, אבל הן נמכרו בזוגות – שתיים במחיר אחת. היו לכך הרבה יתרונות, אך הברור מכולם היה כי כל לקוח יכול היה לשתות פי שתיים כוסות משקה ממה שהיה משיג במחיר דומה בפאב אחר.

הפאב שגשג וחן הרוויחה לא מעט כסף, אך היא לא נטשה את עמדת הברמנית כי היא תמיד נהנתה למזוג חצאי כוסות מלאות.

מוסר השכל: יש אנשים שלא אכפת להם אם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה, כל עוד יש בה בירה טובה

שבת שלום!

הרעיון לרשומה הגיע מידידתי אפרת נקש.

והרשומה המומלצת היא – שובלית נאה – בבלוג של עננת