אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

אוטו (שם בדוי כמובן) רצה להיות סופר כבר מגיל צעיר מאוד. בעצם, לדעתו, זה לא היה רצון אלא פשוט ייעוד. הוא היה מיועד להיות סופר. ולא סתם סופר, אלא סופר מאוד מצליח שמרוויח המון כסף. כזה שספריו מעובדים לסרטים ומתורגמים לכל השפות המדוברות בעולם (וגם לכמה שכבר לא מדוברות).

כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי כתב אוטו מספר לא קטן של סיפורים (לצד מספר קצת פחות לא קטן של שירים). עולם המבוגרים (כלומר ההורים והמורים של אוטו) קיבלו את הסיפורים בשמחה והחמיאו מאוד לאוטו על כשרונו הגדול.

עם השנים הכישרון רק הלך וגדל. אוטו כבר לא הסתפק בסיפורים קצרים (של עמוד אחד) אלא כתב סיפורים ארוכים יותר (של עמוד וחצי) שאפילו עזרו לו ביחסיו עם נערות (להן הוא הקריא את הסיפורים בשמחה).
כעת, בגיל הנעורים המתקדם, החליט אוטו שהגיע הזמן להוציא ספר שלם.

רק שני דברים היו חסרים לו: שם לספר ועלילה. וכמובן גם מוציא לאור, אבל הוא היה בטוח שכל ההוצאות ישחרו לפתחו ברגע שהספר יהיה מוכן.
במשך ימים ארוכים חשב אוטו על שם הספר ועלילתו. הימים הפכו לחודשים, שמות ועלילות באו והלכו, אבל אוטו לא היה מרוצה מהם.

לבסוף, על סף ייאוש הגיע אוטו לרעיון מבריק: הוא יכתוב את האוטוביוגרפיה שלו!
כידוע לכולם, רצוי שסופר יכתוב על נושא שהוא מבין בו. אוטו נאלץ להודות שאין הרבה נושאים בעולם בהם הוא ממש מבין, אבל את עצמו הוא הכיר מצוין (כמעט מיום לידתו). ללא ספק לא היה אדם בעולם שהכיר את אוטו יותר טוב ממנו.

חדור מרץ והתלהבות התיישב אוטו לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. הכתיבה קלחה במהירות ותוך כשעתיים היה הספר מוכן להגהה ועריכה.

למען האמת היו לאוטו מעט ספקות לגבי אורכו של הספר. האם שלושה עמודים יספיקו? האם הספר לא ייראה דק מדי, אפילו בכריכה קשה?
אוטו ניסה לעבות קצת את הסיפור, אבל גם לאחר הקריאה השנייה והשלישית הוא לא מצא פרטים אוטוביוגרפיים נוספים שנשמטו מהסיפור.

גרוע מכך – אוטו נאלץ להודות שהאוטוביוגרפיה שלו אולי אינה מספיק מעניינת. בהחלט ייתכן שהקוראים יחפשו קצת יותר דרמה, מתח, פעולה והומור מאשר האוטוביוגרפיה של אוטו יכלה להציע בשלב זה של חייו.
בלב כבד החליט אוטו לחכות קצת עם האוטוביוגרפיה ולחזור אליה לאחר שיצבור יותר ניסיון חיים.

לאחר שבוע הוא חזר אל הספר והצליח להוסיף לו עוד פרטים רבים (חוויות מהטיול השנתי אליו יצא במהלך אותו שבוע). הספר נראה כעת טוב בהרבה אבל לא מספיק טוב. עדיין לא מספיק טוב.

אוטו הרגיש אובד עצות. אם על הנושא שהוא מבין בו טוב מכל אדם בעולם הוא לא מסוגל לכתוב ספר מעניין, כיצד יכתוב ספר על נושא אחר כלשהו?

לאחר מחשבה מעמיקה הבין אוטו את טעותו: באוטוביוגרפיה שלו הוא נצמד לעובדות. משום מה הוא חשב שזוהי הדרך הנכונה לכתוב אוטוביוגרפיה. אבל – וזאת עובדה מעניינת – עובדות לא היו תמיד מעניינות.

אם הוא רצה לכתוב ספר מעניין (והוא בהחלט רצה בכך), היה עליו ליפות את העובדות במעט.

לדוגמא: אמנם היו לו זוג הורים אהובים ואוהבים, אבל כל הגיבורים הגדולים באמת – החל מסופרמן וכלה בהארי פוטר – היו יתומים. הוא היה בטוח שהוריו לא יכעסו אם הוא ירשה לעצמו קצת חירות ספרותית ויהרוג את הוריו בתאונה מחרידה כשהוא עצמו היה רק תינוק (רק בסיפור! בסבירות גבוהה מאוד הוא לעולם לא היה מעז להרוג את הוריו במציאות!)

זאת הייתה נקודה מכרעת באוטוביוגרפיה שלו. מיד לאחר התאונה המחרידה החיים של אוטו זרמו לכיוונים הרבה יותר מעניינים. שיאם היה כמובן כשהוא רכב על הדרקון כדי להרוג את הקיסר המרושע.

לאחר כמה חודשים סיים אוטו לכתוב את הביוגרפיה המשופצת שלו. הוא היה מאוד גאה בתוצר הסופי. על אף שהוא היה המומחה הגדול ביותר לעצמו, הוא כמעט לא הצליח להכיר אותו (או אוטו) מקריאת הביוגרפיה!
הוא מיהר לשלוח את כתב היד לכל הוצאות הספרים הגדולות.

הוא עדיין מחכה לתשובה.

מוסר השכל:   כושר המצאה עדיף על מומחיות אמתית (אבל להוצאת ספר שניהם עלולים לא להספיק)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – פירנצה: בחזרה לתקופת הרנסאנס – בבלוג "ויצאתי לעולם"

18 תגובות על ״אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת״

  1. כבר נתקלתי ברעיון אצל סנופי. הוא כותב את הביוגרפיה שלו אבל היא משעממת כי שום דבר לא קרה בחייו.
    אולי תכתוב על פוליטיקה, שם יש דרמה מתח תככים והזדמנות לכתוב על דברים שממש לא קרו. ואם תכניס שמות אמיתיים ולא בדויים אולי עם קצת מזל יתבעו אותך וזה יוסיף לך פירסום.

  2. יש לי הצעה לאוטו: שיתרגם לאנגלית וישלח אל מו"לים בארה"ב. יש שם עשרות מדינות, המוני-המונים של אנשים רוכשי ספרים…
    אין לך מושג כמה ספרים לא-משהו יצאו לאור בארה"ב ופשוט זכו ליח"צ מוצלחים… (יתכן שזה בדיוק מה שלא מספיק בארצנו 😉 ).

    שבת שלום וסופ"ש נעים 🙂

    1. הצעה מעניינת.
      יכול תהיות שהסיכוי להצליח שם גדול משמעותית מפה, אבל אני חושד שהוא עדיין נמוך.

      תודה וסוף שבוע נעים גם לך!

  3. נזכרתי תוך כדי קריאה, בקורס בתורת הספרות על הקשר בין היוצר לבין המחבר [הדמות המקשרת בין הסופר ל"מספר" ], ושם נאלצתי לקרוא מאמר בין קרוב ל- 200 עמודים של שני חוקרים יפניים על שלוש אוטוביאוגרפיות של אותו אדם. מההשוואה בין השלוש הופקו מושגים, תיאוריות ומה לא. [ וזה כל מה שאני זוכר, כי בשלב מסויים המוח שלי התיבש לגמרי, הפה נקרע משעמום ועזבתי את הקורס].
    אחר כך, אני נזכר באיזה כתבה, או רומן [לא זוכר] על סופר רוסי שרוצה לברוח או להבריח את יצירתו המונומנטלית למערב, שאורכה כ- 400 עמודים כתובים בכתב יד, שנכתב במשך 40 שנים, כן כן.. עבר שינויים, הגהות ותיקונים ללא הרף.
    ההערה הראשונה לסיפור הזכירה לי גם את המחבר ההומינסטי של מנוס מחופש, אריך פרום, שהסביר שאחד הדברים שמדכאים יצירתיות היא לספר ליוצר: עשו זאת לפניך, או כבר יש דבר כזה. נכון שפרום מתייחס לילד ולחינוך הילד ליצירתיות[ יש לי הרגשה שכל תיאוריית הניהול של ה"שש כובעי החשיבה" של דה בונו, במיוחד הכובע השחור שמטרתו לרסן כל פרץ התלהבות, יצירתיות וחדשנות.
    משאמרתי את כל זה מצא חן בעיניי הסיפור על אוטו, על יסורי המצפון המדומיינים שלו ועל כך שהחליט לעשות מעשה. כמה אחרים נושרים בדרך אל ביצוע "חזונם" או מימוש "תשוקתם"?
    ישנם סופרים שקבלו עשרות דחיות ולבסוף מישהו רצה את אומנותם. צריך לא לוותר, ובמקרה הרע ביותר – הוצאות פרטיות אמנם עולות הרבה, אבל מה לא נעשה על מנת שספר משלנו ישכון במרתפי הספריה הלאומית?

    1. 400 עמודים לספר רוסי זה קצר מאוד… אבל לכתוב ספר במשך 40 שנה זה מדהים.
      אני מקנא בכאלה שמסוגים לכתוב ספרים ארוכים. אני חושב שגם אני מסוגל, אבל לא מצליח למצוא את המוטיבציה לכך. נראה לי שכתיבת ספר זה עיסוק למי שזמנו בידו ואל אכפת לו מה יקרה עם התוצאה (בערך כמו כתיבת בלוג).

      תודה על התגובה וסוף שבוע נעים 🙂

  4. אריק, אם ניחס את הדברים שכתבת לכל סיפורי יום חמישי של מוטי, יש מכנה משותף לכל הגיבורים שלו, מהבלש שכלום לא קורה בחייו לאספא המגנטום ןלאוטו וכד' כולם מבקשים פריצת דרך מבינוניות בלי להמציא כלום בלי ממש לצאת מתוך הקופסה. האם זה מעיד על היוצר\מחבר שהוא סובל מהרגשה של חוסר תכלית? אולי כדאי לו שבסיפור הבא שלו יפגש עם גבורי הסיפור שלו במסעדת חומוס וידון אתם לאיזה כיוון על כולם ללכת ולהתפתח.

    1. נתחיל בהתחלה = ליזקה הוא שם החיבה של החותנת הרומניה שלה, בפי בעלה הראשון, כבר כבשת אותי.
      הניתוח שלך את אופי הדמויות מצביע על הבנה עמוקה ביותר של היוצר את הפסיכולוגיה של האנטי-גיבור, לא בנוסח של צ'כוב ובטח לא בנוסח של אתגר קרת, אלא בנוסח הפרטי ביותר שלו.
      אני, אישית וגם מבחינת תפיסת העולם הפילוסופית והאסטית והתיאורטית שלי את יחסי יוצר-יצירה, משמיט תדחר את העיסוק ביוצר. אשכרה הוא לא מעניין אותי במיוחד. כל מה שהוא רצה שאדע, גם עליו, נמצא ביצירה שלו, ומהיצירה של מוטי למדתי שיש בהן הומור נהדר, שיש בסיפורים עמדה סלחנית ומכילה לאותם אומללים שתועים בדרכי החיים, הבנה מפליאה לאותו "המון שקט" שתיאוריות קפיטליסטיות אכזריות מנסות ליצור אינדווידואציה לכל פרט על מנת שיקנה יותר. הדמויות בסיפורים האלה לא קונות, לא מזיקות. באות בשקט ונעלמות בשקט. אגב, זה אחד מהמוטיבים החזקים במיוחד בסיפורי חסידים, אותם שקופים שלא משאירים חותם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s