אמריקה – סיפור ושיר לשבת

בואי (לא דיוויד) נהיה מאהבים. כך אמרתי לה. היא כמובן לא הבינה את כוונתי וחשבתי שאני מתכוון שניקח לנו מאהבים, אבל הבהרתי שאנחנו אמורים להיות המאהבים זה של זו וזו של זה. להדגשת הרצינות שלי הבהרתי שאני רוצה שנשיא את ההון והמזל שלנו יחדיו (כלומר נפתח חשבון בנק משותף וגם נקנה כרטיס לוטו ביחד).

היא עדיין פקפקה ברצינותי ולכן הוספתי שאני לא סתם נווד חסר כל: יש לי קצת נכסי דלא ניידי (כאן איתי בתרמיל) שאנחנו יכולים לממש בעת צרה.

נראה שזה שכנע אותה, אז קנינו לנו כמה חפיסות שוקולד (כי אנחנו ממש נגד עישון) וקצת עוגות אישיות ארוזות (הן לא בריאות אבל באמת טעימות) ויצאנו לדרך, בהליכה, במטרה הברורה לראות את אמריקה.

"עננת" (*) –  אמרתי כשהתכוונו לעלות על כלב זרזיר מותניים בפיטסבורג – "את בטוחה שזה רעיון טוב לרכב על כלב ברחבי ארצות הברית?"
היא צחקה והסבירה לי שהיא דווקא התכוונה לחברת האוטובוסים המפורסמת Greyhound ולא תמיד צריך לתרגם הכל לעברית.

"עננת" (*) –  אמרתי כשעלינו על האוטובוס של Greyhound בפיטסבורג – "מישיגן נראית לי ממש כמו חלום כעת".
"אולי זה בגלל שמעולם לא היינו במישיגן" – היא ענתה (וזה היה נכון, אבל מי מערבב מציאות וחלום? חוץ מזה גם בפיטסבורג אני לא חושב שהיינו).

"ובכל זאת" – התעקשתי – "לקח לי ארבעה ימים לנסוע בטרמפים מ- Saginaw(קיבלתי את עצתך שלא לתרגם) שהיא ללא ספק עיר במישיגן,  וכעת סוף סוף הגעתי לחפש את אמריקה!"

היא צחקה קצת באוטובוס – אני לא חושב שעליי – כי שיחקנו משחקים עם הפרצופים שהיו שם. היא אמרה שהנער בחליפת הבר-מצווה הוא ללא ספק מרגל. הזהרתי אותה שעניבת הקשת שלו (bowtie) היא מן הסתם מצלמה (בה הוא יצלם את כל טקס הבר-מצווה הקרב ובא).

"תני לי עוד קוביית שוקולד (טבעוני כמובן)" – ביקשתי ממנה – "לדעתי יש עוד אחת בכיס מעיל הגשם שלי (אם היא לא נמסה)." אבל היא אמרה שאכלנו את הקוביה האחרונה כבר לפני שעה. מוזר. איך הזמן טס כשנהנים.

אז במקום לאכול הסתכלתי על הנוף והיא קראה במגזין שלה. שמתי לב שהירח זרח מעל שדה פתוח ותהיתי האם דוד ירח מעשן מקטרת ומה זה עושה לכוכבים.

"עננת" (*) –  אמרתי לה אחרי שעה קלה למרות שידעתי שהיא כבר נרדמה (ואולי דווקא בגלל שידעתי זאת) – "אני מרגיש אבוד (למרות שאני מאמין שנהג האוטובוס יודע לאן הוא נוסע. אבל האם מישהו יכול לדעת לאיזה כיוון  ארצות הברית פונה?) . אני מרגיש ריק (כנראה בגלל שלא אכלתי מספיק שוקולד) וכואב לי כל הגוף (כנראה בגלל שהכיסאות באוטובוס הזה לא ממש נוחים) אבל בעצם אני לא יודע למה"

היא כמובן לא ענתה (כי היא נרדמה), בניסיון להירדם ספרתי את המכוניות שנסעו על ניו ג'רזי טרנפייק . תהיתי למה הכביש הזה נקרא "כידון הפוך" ולמה ניו ג'רזי נקראת "מדינת הגנים" כשכל מה שאנו רואים ממנה זה את הכביש העמוס הזה.
אבל יותר מכך תהיתי האם כולם נוסעים פה כמונו במטרה לחפש את אמריקה. האם היא באמת הלכה לאיבוד?

(*) שם בדוי

מוסר השכל: אני לא מאמין שאפשר לאבד מדינה כל כך גדולה כמו ארצות הברית של אמריקה          

שבת שלום!

תודה לפול סיימון שכתב את המילים המקוריות לשיר המקסים הזה.

והרשומה המומלצת היא – אדם ולווייתן – בבלוג של עמי בן בסט

הביצוע הקלאסי לשיר:

ואלי בכל זאת דיוויד בואי?