אמריקה – סיפור ושיר לשבת

בואי (לא דיוויד) נהיה מאהבים. כך אמרתי לה. היא כמובן לא הבינה את כוונתי וחשבתי שאני מתכוון שניקח לנו מאהבים, אבל הבהרתי שאנחנו אמורים להיות המאהבים זה של זו וזו של זה. להדגשת הרצינות שלי הבהרתי שאני רוצה שנשיא את ההון והמזל שלנו יחדיו (כלומר נפתח חשבון בנק משותף וגם נקנה כרטיס לוטו ביחד).

היא עדיין פקפקה ברצינותי ולכן הוספתי שאני לא סתם נווד חסר כל: יש לי קצת נכסי דלא ניידי (כאן איתי בתרמיל) שאנחנו יכולים לממש בעת צרה.

נראה שזה שכנע אותה, אז קנינו לנו כמה חפיסות שוקולד (כי אנחנו ממש נגד עישון) וקצת עוגות אישיות ארוזות (הן לא בריאות אבל באמת טעימות) ויצאנו לדרך, בהליכה, במטרה הברורה לראות את אמריקה.

"עננת" (*) –  אמרתי כשהתכוונו לעלות על כלב זרזיר מותניים בפיטסבורג – "את בטוחה שזה רעיון טוב לרכב על כלב ברחבי ארצות הברית?"
היא צחקה והסבירה לי שהיא דווקא התכוונה לחברת האוטובוסים המפורסמת Greyhound ולא תמיד צריך לתרגם הכל לעברית.

"עננת" (*) –  אמרתי כשעלינו על האוטובוס של Greyhound בפיטסבורג – "מישיגן נראית לי ממש כמו חלום כעת".
"אולי זה בגלל שמעולם לא היינו במישיגן" – היא ענתה (וזה היה נכון, אבל מי מערבב מציאות וחלום? חוץ מזה גם בפיטסבורג אני לא חושב שהיינו).

"ובכל זאת" – התעקשתי – "לקח לי ארבעה ימים לנסוע בטרמפים מ- Saginaw(קיבלתי את עצתך שלא לתרגם) שהיא ללא ספק עיר במישיגן,  וכעת סוף סוף הגעתי לחפש את אמריקה!"

היא צחקה קצת באוטובוס – אני לא חושב שעליי – כי שיחקנו משחקים עם הפרצופים שהיו שם. היא אמרה שהנער בחליפת הבר-מצווה הוא ללא ספק מרגל. הזהרתי אותה שעניבת הקשת שלו (bowtie) היא מן הסתם מצלמה (בה הוא יצלם את כל טקס הבר-מצווה הקרב ובא).

"תני לי עוד קוביית שוקולד (טבעוני כמובן)" – ביקשתי ממנה – "לדעתי יש עוד אחת בכיס מעיל הגשם שלי (אם היא לא נמסה)." אבל היא אמרה שאכלנו את הקוביה האחרונה כבר לפני שעה. מוזר. איך הזמן טס כשנהנים.

אז במקום לאכול הסתכלתי על הנוף והיא קראה במגזין שלה. שמתי לב שהירח זרח מעל שדה פתוח ותהיתי האם דוד ירח מעשן מקטרת ומה זה עושה לכוכבים.

"עננת" (*) –  אמרתי לה אחרי שעה קלה למרות שידעתי שהיא כבר נרדמה (ואולי דווקא בגלל שידעתי זאת) – "אני מרגיש אבוד (למרות שאני מאמין שנהג האוטובוס יודע לאן הוא נוסע. אבל האם מישהו יכול לדעת לאיזה כיוון  ארצות הברית פונה?) . אני מרגיש ריק (כנראה בגלל שלא אכלתי מספיק שוקולד) וכואב לי כל הגוף (כנראה בגלל שהכיסאות באוטובוס הזה לא ממש נוחים) אבל בעצם אני לא יודע למה"

היא כמובן לא ענתה (כי היא נרדמה), בניסיון להירדם ספרתי את המכוניות שנסעו על ניו ג'רזי טרנפייק . תהיתי למה הכביש הזה נקרא "כידון הפוך" ולמה ניו ג'רזי נקראת "מדינת הגנים" כשכל מה שאנו רואים ממנה זה את הכביש העמוס הזה.
אבל יותר מכך תהיתי האם כולם נוסעים פה כמונו במטרה לחפש את אמריקה. האם היא באמת הלכה לאיבוד?

(*) שם בדוי

מוסר השכל: אני לא מאמין שאפשר לאבד מדינה כל כך גדולה כמו ארצות הברית של אמריקה          

שבת שלום!

תודה לפול סיימון שכתב את המילים המקוריות לשיר המקסים הזה.

והרשומה המומלצת היא – אדם ולווייתן – בבלוג של עמי בן בסט

הביצוע הקלאסי לשיר:

ואלי בכל זאת דיוויד בואי?

14 תגובות על ״אמריקה – סיפור ושיר לשבת״

  1. מהשירים הכי אהובים עלי! וכמובן שאתם צריכים לבוא שוב לגלות את אמריקה! (ביחוד את החוף המערבי)

  2. ויי איך אני אוהב את הבלוג של עננת, ויותר שמחתי כשגיליתי שיש קשר ביניכם, אפילו הוא טבעוני לגמרי, כלומר, נטול בשר מכל סוג.

  3. אפילו לא קראתי (תיכף אקרא), אבל זה אחד השירים הכי אהובים עלי בעולם וזה מאוד משמח אותי שאתה כותב עליו (התרגום שלו לעברית אומלל). יש! איזה כייף להתחיל ככה סופשבוע!

  4. לא ברור לי בשביל מה אתה שב ומנסה לתת פרשנות לשירים שהמילים שלהם זה סתם קישקוש רקע למוזיקה. באותה מידה אתה יכול לתת פרשנות לנביחת כלב או לרעש של מכונית האשפה.
    חסרים נושאים סביבך לכתוב עליהם?
    אתה מזכיר לי את וודי אלן שמספר שרצו להוציא אותו להורג וחייו עברו לפניו, דיג דגי שמך עם מרי-לו, אכילת גריץ אנד האם בארוחת בוקר, ופתאום הוא הבין שאלו אפילו לא החיים שלו שעוברים נגד עיניו, הוא יהודי מברוקלין.
    אם אלו הם חייך תכתוב על הילדים שלך, על הפוליטיקה, על העבודה, על האוכל. על מה שאתה רואה ולא מה שרואה לאונרד כהן או סימון.
    ואללא את קשקשן יותר גדול ממני/
    ובתקווה שבסוף שבוע הזה יעבור עליך משהו ששוה להתחלק בו

  5. נו, עם מחשב ישן שלא מסוגל לנגן אף צליל, בדקתי את המילים ואני לא בטוחה בכלל, אבל נדמה לי שתו-שניים הצליחו להתנגן לאוזני רוחי (אבל כפי שאמרתי – אני לא בטוחה שבכלל זיהיתי את השיר. השניים הללו, כמו גם בנפרד, לא ממש ריתקו אותי מעולם).
    לפחות זה לא שיר מוכר (לי) כמעצבן 🙂 כך שהפעם זיהיתי את השעשוע!
    אבל-ברם-אולם (!!!), הזכרת לי נשכחות נצורות של ממש, כמו לפני עשרות שנים, כאשר באמת התעקשו פה לתרגם כל מילה ומילה. ומה לעשות, נפלו גם טעויות… למשל… ה'חיפושיות' (נדמה לי) היו נעלבים עד עומקי נפשם אם מישהו היה מגלה להם שכך קראו להם כאן בזמנם. הרי לא הייתה להם שום כוונה קלושה שבקלושות להיחשב לחרקים. לדעתי תרגום מוצלח יותר (אם כבר מוכרחים) היה צריך להיות 'הקִצְביים'… (למקרה שזה לא ברור – ק' בחיריק, צ' בשווא, ב' דגושה…).

    המשך נעים וסופ"ש נפלא 🙂

    1. זה שיר מאוד מפורסם וצמד מאוד מפורסם… וכן, טוב שנפטרנו צרגומי שמות הלהקות והשירים. היו שקראו לביטלס "חיפושיות הקצב".

      תודה וסוף שבוע נעים 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s