בת הים הקטנה – סיפור לשבת

בת הים הקטנה הייתה הבת הצעירה מבין חמש בנותיו של מלך הים.  אביה נהג לקרוא לה בשם הבדוי "אריאל" למרות שלמעשה לא היה לה שם.

כמו כל בני ובנות הים, אריאל גרה מתחת למים, במעמקים. בניגוד לרוב יצורי המעמקים היו לה יכולות שירה מדהימות (במיוחד לנוכח העובדה שבזמן שהיא שרה היא מילאה את פיה מים).
אריאל השתוקקה להגיע כבר ליום הולדתה ה-15 – היום בו לבנות הים מותר לעלות על פני המים ולראות עולם שונה.
עד שיום זה יגיע, היא הסתפקה בסיפורי אחיותיה הגדולות שהיו מלאים ניסים ונפלאות כמו שחפים, אניות וכתמי נפט.

היום הגדול הגיע ואריאל עלתה אל פני המים נרגשת כולה.
היא נדהמה והופתעה מהצבעוניות של פני המים: הם היו מקושטים בשלל צבעי הקשת ובכל מיני צורות אקזוטיות. על כך אחיותיה לא סיפרו לה!
אריאל שחתה קרוב יותר אל אחד העצמים המעניינים. אם היא הייתה מכירה את עולם בני האדם היא הייתה מבינה שמדובר בבקבוק משקה שצף במים בין הררי האשפה, אבל בתור בת ים תמימה היא חשבה שזהו אחד  הדברים הנפלאים ביותר בעולם.

לפתע נשמעו צפירות עזות. אריאל הפנתה את ראשה לכיוון הרעש וגילתה ספינה לבנה ענקית המתקרבת אליה (היא הבינה שזאת ספינה מתיאורי אחיותיה). מכיוון הספינה נשמעו קולות שירה ונגינה שמשכו את ליבה.
היא שחתה קרוב לספינה ככל שהיא העזה והצליחה לראות שעל סיפונה רקדו אנשים שהיו מאוד דומים לבני ובנות הים, אך חסרו את הסנפירים הגדולים והיפים – במקומם היו להם עוד זוג ידיים שעליהם הם עמדו או נעו. זה היה מאוד מוזר.

אריאל שכחה כבר מהפסולת המקסימה שצפה על המים והתרכזה באנשים על הספינה. אחד מהם שבה את ליבה מיד: הוא היה גבוה יותר מכל חבריו ונראה יפיפה להדהים.
היא גם הוקסמה מהדרך בה הפליגה הספינה באלגנטיות בין הקרחונים תוך שהיא מלטפת אותם בעדינות.
בשלב מסוים הספינה החליטה ללטף את אחד הקרחונים באופן קצת פחות עדין.

אריאל צפתה מרותקת במים שחדרו לספינה. היא מאוד שמחה לראות את בני האדם יורדים מהספינה הגדולה אל הים. היא קיוותה שכעת תוכל להכיר אותם מקרוב ואולי אף להזמין את החתיך המדהים להתארח בארמונה.

אבל היא לא הצליחה להבין למה בני האדם מקימים כל כך הרבה רעש. במקום לשמוח על כך שקיבלו הזדמנות לשחות במים ולהכיר את יצורי הים (להקת כרישים כבר התקרבה למקום, שמחה להזדמנות להכיר בני אדם מקרוב כל כך) הם עסקו בצרחות, דחיפות ובהלה.

אחרי כמה דקות מתוחות החליטה אריאל שהגיע הזמן לעשות מעשה: היא תציל את אהוב ליבה מכל האנשים ההיסטריים. בזריזות (תוך תחרות עם הכרישים) היא שחתה לעברו וגררה אותו לכיוון הארמון.
הבחור דווקא לא היה מאושר. הוא השמיע קולות חנוקים עד שאריאל נאלצה להעלות אותו שוב אל פני המים. הסתבר שמשום מה הוא לא מסוגל לנשום מתחת למים! אריאל ניסתה לתקשר איתו אך נראה שהוא לא הבין את שפת בני הים משום מה. הוא השמיע כל מיני קולות מוזרים שמהם היא רק הצליחה להבין את המילה החוזרת "ליאונרדו" שכנראה הייתה שמו של הבחור.

אריאל לא הייתה בטוחה מה לעשות, אך למרבה המזל הופיעה במקום מכשפת הים אורסולה. היא שאלה את אריאל למעשיה ואחרי שהבינה את המצב היא הציעה פתרון מהיר: בעזרת הקסמים העומדים לרשותה היא תהפוך את רגליו של ליאונרדו לסנפיר ראוי לשמו והוא יהפוך לבן ים. המחיר לא היה יקר: כל שהיא ביקשה בתמורה היה את קולו של הבחור.

אריאל לא ראתה סיבה לסירוב. היא ניסתה להסביר לליאונרדו את העניין כדי לקבל את הסכמתו אבל הוא לא ממש הבין. בכל מקרה לא היה נראה לאריאל שהקול של ליאונרדו היה חשוב לאור חוסר יכולתו לדבר. היא ביקשה מאורסולה להפעיל את קסמיה ותוך דקות הפך ליאונרדו לבן ים יפיפה ושתקן.

אריאל לקחה אותו אל הארמון, הציגה אותו בפני אביה ואחיותיה ותוך ימים ספורים היא התחתנה עם ליאונרדו והם חיו להם באושר ובעושר עד קץ הימים (והאוקיאנוסים).

לעיתים אריאל תהתה האם ליאונרדו באמת מאושר איתה, או שאולי הוא מתגעגע לחייו הקודמים, אבל מכיוון שהוא מעולם לא התלונן היא הניחה שהוא באמת מאושר.

מוסר השכל: יפה שתיקה לחכמים (ולחתיכים)

שבת שלום!

תודה להנס כריסטיאן אנדרסן על הסיפור המקורי.

והרשומה המומלצת היא – מיזוג אוויר הוא סקסיסטי – בבלוג תיבת נעם