מחכה – סיפור לשבת

במשך כל חיי התנגדתי נמרצות לכל רעיון של ביקור אצל מגדת עתידות, פותחת בקלפים, קוראת בקפה וכל שאר המכשפות והידעונים.
טענתי בתוקף כי מדובר אך ורק באחיזת עיניים לצרכי סחיטת כספים או סחיטה מסוג אחר (אפילו אם היא עדינה) והנכס הגדול של כל מאחזות העיניים הוא יכולתן לספר ללקוחה את מה שהיא רוצה לשמוע.

אבל עם השנים והאכזבות שהלכו והתרבו השריון שלי התחיל להיסדק ויום אחד מצאתי את עצמי יושבת מול ריטה (שם בדוי), קוראת בכף היד עם עוד כמה כישורים ויכולות יוצאי דופן.

שאלתי אותה מתי סוף סוף החיים שלי ישתנו.
היא בחנה לעומק את כף ידי במשך כמה דקות ואז היא נגעה בראשי ברכות ואמרה: "יום אחד זה יקרה"
התשובה לא באמת סיפקה אותי. שאלתי אותה איך אדע שזה יקרה והיא ענתה: "אנחנו לא נרגיש אבל משהו יירגע בנו, משהו  ייגע בנו"

"משהו?" – שאלתי בחשש – "ומה זאת אומרת 'בנו'?"
"לא יהיה ממה לחשוש"  – היא ענתה, אבל זה לא ממש הרגיע אותי.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'זה'?" – ניסיתי להבהיר לעצמי על מה אנחנו מדברות.
ריטה חייכה ואחרי רגע אמרה: "זה יבוא כמו קו חרוט על כף יד"
"זה?" – שאלתי שוב והיא המשיכה בלי ממש להסביר: "זה יבוא בטוח בעצמו, כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו"

באמת לא הבנתי על מה היא מדברת. חשבתי לקום וללכת אבל היא עדיין החזיקה בידיי. ניסיתי לקפוץ את ידי בחוזקה כדי להשתחרר ממנה. ריטה נאבקה בי ואמרה: "הידיים הקפוצות יתארכו"
חשבתי שזה מין לחש קסמים והתכוונתי לברוח אבל אז ריטה הוסיפה משפט שפגע לי ישר בלב: "הלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל"

המשפט הזה נשמע כמו שורה משיר, אבל שיר שהתאים בדיוק להרגשתי. ויתרתי על התנגדות ושאלתי: "מתי זה יקרה?"
וריטה ענתה לי שוב תשובה לא מובנת כלל: "זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו"
איזה טבע? על מה היא מדברת?

ניסיתי להחזיר אותה לנושא השיחה אבל נראה שהיא נכנסה לאיזה טרנס. היא חזרה שוב ושוב על אותן מילים לא ברורות שבהן חזרה פעמים רבות המילה "זה" באופן חסר פשר.
ניסיתי לטלטל ואפילו להכות אותה כדי להחזיר אותה לקרקע המציאות וזה רק שינה מעט את המילים שלה – כעת היא אמרה: " וזה יבוא, את הרי יודעת, לא הכל יטלטל אותנו, לא הכל יכה"

פתאום הבנתי שהיא מדברת על עצמה ולא עליי. כנראה שיותר מפעם הלקוחות שלה קפצו ידיים, לא אפשרו לה להירגע ואפילו טלטלו והיכו אותה.
כנראה שה"זה" שהיא חזרה עליו כל הזמן מייצג את היכולת שלה לקרוא בכף היד ולפתור את הבעיות של הלקוחות שלה.
לכן היא אמרה בהתחלה – "משהו יירגע בנו, משהו ייגע בנו"!

ריטה הזדקפה פתאום, שחררה את ידיי וקראה בקול רם: "מה שייפתח לנו – מחכה!"
ניצלתי את ההזדמנות – פתחתי את הדלת והסתלקתי משם.

מעניין אם היא עדיין מחכה.

מוסר השכל: זהו זה ולא אחרת!

שבת שלום!

תודה לעננת שהציעה לי לכתוב סיפור עפ"י השיר "מחכה" ותודה לריטה (שם לא בדוי) שכתבה את מילות השיר. והרשומה המומלצת היא – 27514 בבלוג של mibo