יחסינו עם הכסף (לאן?)

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על היחסים שלנו עם כסף. מה אנחנו יודעים על הכסף שנכנס ויוצא אצלנו, מה היה היחס לכסף בבית ההורים ועוד.

כשקראתי את ההצעה חשבתי מיד על היחס לכסף בבית ההורים בילדותי. למיטב ידיעתי לא ממש היה לנו כסף.  אני זוכר מילדותי המוקדמת שההורים הרבה פעמים הזכירו שאנחנו "בחובות" ומצבנו ישתפר כשאותם "חובות" ייגמרו. כשגדלתי יותר למדתי שאותם חובות היו הלוואה גדולה שההורים לקחו כדי לקנות את הדירה אליה עברנו כשהייתי בן 3.
בשלב כלשהו כנראה "החובות" נגמרו אבל אני לא הרגשתי בשיפור ברמת החיים – אני לא יודע עד היום אם כי באמת לא היה מספיק כסף או כי התרגלנו לחיות בצמצום או בחסכנות.

הסיפור (לשבת) על האיש שפשפש בציציות

יעקב יצחק (שם בדוי) היה הילד הרביעי במשפחה של עשר נפשות (כולל ההורים) שהתגוררה בבני ברק.

כבר כשהיה תינוק רך היונק משדי אימו, שמו לב הוריו כי הוא חש משיכה עזה לציציות (והרי בכל בית יהודי – ובייחוד חרדי לא חסרות ציציות שיעסיקו תינוק רך).

כשיעקב יצחק גדל קמעא המשיכה שלו לציציות הפכה לאובססיה של ממש. הוא היה עסוק בלהשוות את הציציות שראה אלו לאלו ולתהות לגבי גודלן, צורתן, התחושה שמקבלים כשממששים אותן…

 כמובן שאת רוב הציציות שהוא ראה הוא לא יכול היה למשש באמת. זה ממש לא מקובל בחברה תרבותית – ובודאי חרדית. יעקב יצחק נאלץ להסתפק בדמיונות לגבי התחושה שבמישוש הציציות עפ"י מראן – ובעצם הוא גם בד"כ לא ראה הרבה מהן מכיוון שרוב הציצית היה תמיד מוסתר תחת שכבות מלבושים רבות ורק קצותיה הציצו החוצה.

החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

חזי  (שם בדוי) היה חזיר חמוד שגדל בחווה נידחת אי שם בדרום. ברצוני להבהיר כבר בנקודה מוקדמת זאת בסיפור שחזי לא היה אדם עם תכונות אופי המיוחסות לחזיר, אלא חזיר ממשי (עם תכונות אופי המיוחסות בד"כ לבני אדם – כלומר חזיר מואנש).
ועוד הבהרה מתבקשת – כן, אני יודע שחזיר הוא לא חיה כשרה ולכן לא מגדלים חזירים  בארץ הקודש. אבל בהחלט ייתכן שהדרום בו חי חזי לא היה חלק מארץ הקודש (ובנוסף – כן מגדלים חזירים בארץ הקודש).

אחרי שהבהרנו את שתי הנקודות החשובות הלאה, הגיע הזמן ללמוד על ייחודו של חזי. ברור שחייב להיות ייחוד, אחרת לא הייתי כותב עליו סיפור.

חורף או קיץ או מה שעכשיו

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על מזג האוויר.

מזג האוויר נחשב לנושא מאוד פופולרי לשיחה. לפחות באנגליה.  האגדה מספרת שכאשר שני אנשים נפגשים ואין להם נושא לשיחה הם מדברים על מזג האוויר.

אבל זה לא הנושא של השרביט החם – הנושא הוא איזה עונה מועדפת עלינו.

אני לא זוכר מה היו העדפות מזג האוויר שלי בילדות. אני זוכר שבקיץ היה חם ובחורף ירד גשם. אני לא חושב שבתור ילד היה לי ממש קר. גדלתי במישור החוף המהביל והחורפים לא היו ממש קרים. בקיץ היה חם ולח וכמובן שלא היה לנו מזגן (בבית או בבית הספר) אבל אני לא זוכר שזה הפריע לי יותר מדי. כנראה בזכות זה שהייתי צעיר 🙂

סיפור חכמים לשבת שאחרי יום שלישי

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ביום שלישי ומיצו את ארוחת הצהרים (פרט לרבי יוסף בעל הנס שעדיין מצץ את ארוחתו).

גיהק רבי עקיבא ואמר: "הייתה זו ארוחה טובה. מובטחני כי רק בגן עדן ניתן לאכול ארוחות טובות מזו"

החרה אחריו רבי אלעזר ואמר: "אכן הייתה זו ארוחת מלכים! טעם הגפילטע היה ממש כטעמו של הלוויתן!"

הסיפור לשבת על המתקשר הגוגלי

גולן (שם בדוי) פרסם את עצמו במקומונים הנחשבים של עירו (וערים אחרות) כ"מתקשר קבלי בעל קשר לרוחות ולחייזרים ויכולת נבואה שמימית". לקהל לקוחותיו הוא הציע עזרה בבעיות זוגיות, בחירת מקצוע ועוד.

גולן ידע כיצד לשמח את לב לקוחותיו – החייזרים והרוחות איתם תיקשר תמיד חזו  דברים טובים, אך היה להם קשה לקבוע את התאריך המדויק בו יקרו אותם דברים טובים. כדי לזרז אותם היה גולן מתייעץ בספרי הקבלה שלו ומוצא בדרך כלל (עבור תשלום נוסף) קמעות שאפשרו לזרז את התרחשות הדברים הטובים (אך לא לזרזם יותר מדי).

גולן חש סיפוק גדול ממקצועו – הוא אהב לעזור לאנשים וגם לא התנגד להרוויח כסף מכך.