הסיפור (לשבת) על האיש שפשפש בציציות

יעקב יצחק (שם בדוי) היה הילד הרביעי במשפחה של עשר נפשות (כולל ההורים) שהתגוררה בבני ברק.

כבר כשהיה תינוק רך היונק משדי אימו, שמו לב הוריו כי הוא חש משיכה עזה לציציות (והרי בכל בית יהודי – ובייחוד חרדי לא חסרות ציציות שיעסיקו תינוק רך).

כשיעקב יצחק גדל קמעא המשיכה שלו לציציות הפכה לאובססיה של ממש. הוא היה עסוק בלהשוות את הציציות שראה אלו לאלו ולתהות לגבי גודלן, צורתן, התחושה שמקבלים כשממששים אותן…

 כמובן שאת רוב הציציות שהוא ראה הוא לא יכול היה למשש באמת. זה ממש לא מקובל בחברה תרבותית – ובודאי חרדית. יעקב יצחק נאלץ להסתפק בדמיונות לגבי התחושה שבמישוש הציציות עפ"י מראן – ובעצם הוא גם בד"כ לא ראה הרבה מהן מכיוון שרוב הציצית היה תמיד מוסתר תחת שכבות מלבושים רבות ורק קצותיה הציצו החוצה.

בשלב מסוים (בסביבות גיל הבר מצווה) גילה יעקב יצחק כי קיימת בעולם עיתונות ענפה העוסקת בציציות. הוא קנה מגזינים שעל שעריהם כיכבו ציציות ושמר אותם מתחת לכרית כדי שהוריו לא יבחינו בהם.

אבל הוריו כמובן הבחינו. התעסקות כזאת בציציות לא יכלה לעבור מתחת לאפם אפילו כשהיו עסוקים בגידול שמונה ילדים. מצד אחד העיסוק בציציות נראה להורים טבעי והגיוני לנער בגילו של יעקב יצחק, מצד שני הם הרגישו שיש בזה משהו לא בסדר. אך מכיוון שלא ידעו איך לגשת לעניין (וגם הרב לא ממש ידע מה לומר) הם החליטו להתעלם מכל העניין מתוך תקווה שעם השנים תדעך התעניינותו של בנם בציציות.

השנים אכן חלפו. יעקב יצחק גדל והגיע לפרקו. ככל בחור בחברה בה הוא חי הגיע זמנו למצוא שידוך הולם.

הוריו של יעקב יצחק הזמינו את השדכן וקיבלו מבחר הצעות לא רעות לשידוך עם בחורות טובות ממשפחה טובה עם ייחוס הולם.

כאן המקום לציין כי משפחתו של יעקב יצחק הייתה משפחה מודרנית בה לא היה נהוג כי החתן  והכלה ייפגשו לראשונה רק ביום החתונה. להיפך – במשפחה היה נהוג כי החתן המיועד פוגש את הכלה המיועדת בלובי של מלון ועל כוס קפה (כשר בהשגחת הבד"צ) הם תוהים זה על קנקנו של זה לפני שיסכימו לבוא בברית הנישואים.

וכאן החלה הבעיה. יעקב יצחק פגש בתולה חסודה לאחר בתולה חסודה אך השידוך לא התממש. הסתבר כי נטייתו של יעקב יצחק לפשפש בציציות עמדה בעוכריו. אמנם חלק מהנערות מצאו חן בעיניו של יעקב יצחק עד מאוד והוא הביע את הסכמתו להשתדך עמן, אך כל הנערות ללא יוצא מן הכלל הסתייגו מיעקב יצחק – בלי לתת סיבות ברורות הן דיווחו להוריהן כי עם בחור שכזה הן לא מוכנות להתחתן.

והשנים המשיכו לחלוף… ההורים של יעקב יצחק לא אמרו נואש והמשיכו לחפש לו שידוך הולם אך כמות ההצעות מהשדכנים הלכה והתדלדלה. שבעת אחיו ואחיותיו של יעקב יצחק כבר היו נשואים, הוא הפך לדוד ליותר ויותר אחיינים ואחייניות, אך לו לא נמצא שידוך.

כך הפך יעקב יצחק לרווק זקן. העובדה הזאת לא הפריעה לו כלל, כי הוא היה מאושר מספיק להמשיך לעסוק בעולם הציציות שלו ולא חש צורך עז לחברה בעיסוק זה, אבל הוריו הוטרדו מאוד מהעובדה כי בנם אינו חי חיים נורמאליים והחלו ללחוץ עליו להפסיק לפשפש בציציות – או לפחות למתן במשהו את עיסוקו זה – כדי שיוכלו סוף סוף להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולזכות לנכדים גם ממנו.

מכיוון שיעקב יצחק היה כבר בסטאטוס של רווק זקן, ההצעות המועטות לשידוך שעוד הגיעו אליו היו בעיקר מגרושות וחוזרות בתשובה. נפשו של יעקב יצחק כבר קצה בכל העניין אבל כדי לכבד את הוריו הוא המשיך להיפגש עם המועמדות הפוטנציאליות לשידוך וניסה – ללא הצלחה – למתן את הפשפוש בציציות. איכשהו בכל שיחה עם בחורה פוטנציאלית (כבר לא נערה ובד"כ גם לא בתולה) עלה שוב עניין הציציות למרות שיעקב יצחק ניסה לגלות איפוק.

המצב כבר היה קשה. יעקב יצחק כבר עמד על סף יום הולדתו השלושים ועדיין לא נמצא לו שידוך הולם.

והנה יום אחד קרה הנס המתבקש. בפגישה שנראתה לו שגרתית עם שרה לאה (שם בדוי) , חוזרת בתשובה בעלת עבר מפוקפק משהו, שוב עלה עניין הציציות. להפתעתו (ולאושרו) של יעקב יצחק אורו עיניה של שרה לאה והיא סיפרה ליעקב יצחק (כשפניה מאדימות קלות) כי לפני שחזרה בתשובה מלאה גם לה הייתה חיבה גדולה לציציות ולעיתים הייתה לובשת ציצית מתחת לבגדיה ונהנית מהתחושה של מגעה.

התנאים סוכמו חיש מהר. יעקב יצחק ושרה לאה נישאו בטקס צנוע וחיש קל הביאו לעולם מבחר נאה של צאצאים שרובם (כלומר הבנים שבהם) זכו ללבוש ציצית יום יום.

מוסר השכל: הציצית היא בעיניו של המסתכל (או במילים אחרות: תתביישו לכם! על מה חשבתם???)

שבת שלום!

יום נישואים שמח לעננת (וגם לי)!

והרשומה המומלצת היא – זה רק אני והקיאק שלי – בבלוג של Jud