יחסינו עם הכסף (לאן?)

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על היחסים שלנו עם כסף. מה אנחנו יודעים על הכסף שנכנס ויוצא אצלנו, מה היה היחס לכסף בבית ההורים ועוד.

כשקראתי את ההצעה חשבתי מיד על היחס לכסף בבית ההורים בילדותי. למיטב ידיעתי לא ממש היה לנו כסף.  אני זוכר מילדותי המוקדמת שההורים הרבה פעמים הזכירו שאנחנו "בחובות" ומצבנו ישתפר כשאותם "חובות" ייגמרו. כשגדלתי יותר למדתי שאותם חובות היו הלוואה גדולה שההורים לקחו כדי לקנות את הדירה אליה עברנו כשהייתי בן 3.
בשלב כלשהו כנראה "החובות" נגמרו אבל אני לא הרגשתי בשיפור ברמת החיים – אני לא יודע עד היום אם כי באמת לא היה מספיק כסף או כי התרגלנו לחיות בצמצום או בחסכנות.

היינו 5 ילדים (אנחנו עדיין 5 אחים ואחיות אבל כבר לא ילדים). אמא לא עבדה – או ליתר דיוק לא קיבלה משכורת – כי לגדל 5 ילדים זה בהחלט הרבה עבודה. אני לא בטוח מה הייתה המשכורת של אבי בתור מנהל חשבונות. אני מניח שיותר מהשכר הממוצע, אבל לא הרבה יותר.

במה התבטא הצמצום?  בילדותי היה נדיר מאוד שקנו לי בגדים חדשים. רוב הבגדים שלי עד גיל מאוחר (כשגדלתי מספיק פיזית) היו בגדים משומשים מאחי הגדול. גם כשקנו לי בגדים חדשים הם היו מחנויות זולות במיוחד (זוכר שבעיקר משוק הכרמל). לא הייתה לנו מכונית מעולם. לא נסענו לחו"ל מעולם,  לא יצאנו למסעדה מעולם. פעם אחת יצאנו לחופשה משפחתית של יותר מיום אחד בארץ – ישנו לילה או שניים ב"בונגלוס" (מעין ביתנים בחוץ)באכסניית נוער בירושלים.

בתחום האוכל קנינו את הדברים הבסיסיים – לדוגמא אף פעם לא היו לנו בבית חמאה, ממרח שוקולד, גבינת שמנת או דגני בוקר. גם בשר אכלנו מעט מאוד (מה שבהחלט עזר לי להפוך לצמחוני).

התחושה שלי בתור ילד הייתה תמיד שאין לנו כסף לבזבז וחייבים לחסוך.

בינתיים גדלתי והתחלתי להרוויח כסף בעצמי. אני זוכר שכשנכנסתי לקבע ולראשונה הרווחתי סכום סביר (בוודאי לא רחוק כל כך משכר מינימום) הרגשתי כמעט עשיר.

אבל במהלך השנים שאחר השחרור שלי התחלתי להרוויח שכר בהחלט גבוה מהממוצע ולשמחתי כבר הרבה שנים לא הרגשתי שאין לי כסף.

רמת החיים שלי היום גבוהה בהרבה ממה שהייתה להורים שלי כשהייתי ילד. אז גרנו שבע נפשות בדירת 3 חדרים, היום 4 נפשות ב-5 חדרים. כמובן שיש לנו מכונית (כלומר שתיים), אנחנו יוצאים לאכול במסעדות מפעם לפעם (מאז הקורונה יותר מזמינים מאשר יוצאים) וטסנו לחופשות בחו"ל עם כל המשפחה ובזוג (לפני הקורונה…)

אבל אני עדיין שומר על הכסף שלא ייעלם לי… פעם בשבוע באופן קבוע אני בודק את חשבון הבנק שלנו. באתר הבנק יש גם תצוגה יפה של הוצאות לפי תחומים (אוכל, בריאות, חופשות, הלבשה, מיסים וכו') ואני עובר על זה כל שבוע ובודק מה קורה.
אני מאוד משתדל שההוצאות לא יעברו את ההכנסות ברמה החודשית ובוודאי שלא בטווח ארוך.  כלל חשוב מאוד מבחינתי הוא לא להיות במשיכת יתר. אני רוצה לחיות מהכסף שיש לי ולא מהכסף שאין לי. (לכן אני גם מסרב באופן אוטומטי לכל הצעות ההלוואה הרבות שנוחתות עליי מכל עבר – מהבנק, מחברות האשראי, מהסופרמרקט וכמובן מעשרות חברות עלומות שם).

ברור שזה קל יותר לשמור על התקציב כשמרוויחים טוב, אבל זה גם קל (ואולי קל יותר) לבזבז כסף. אני זוכר שלפני כמה שנים קראתי בפורום של עובדי הייטק על מישהו שמתלונן שהוא מרוויח טוב (לא זוכר את הסכום, אבל  בהחלט גבוה מאד) ונמצא במשיכת יתר כל חודש. הוא נתן כמה דוגמאות להוצאות שלו ודבר אחד שאני זוכר בבירור הוא שבימי העבודה בכל בוקר הוא הוציא כ-50 ₪ על ארוחת בוקר. זה בערך 1000 ₪ לחודש רק על ארוחות בוקר ליחיד!  אני מוציא פחות על כל הארוחות שלי בימי עבודה (לא כולל אירועים מיוחדים).
מבחינת אותו בחור הסכום של 50 ₪ לארוחת בוקר נשמע סביר ביותר והוא לא ראה איך אפשר לצמצם אותו.  מבחינתי זאת הוצאה מיותרת לחלוטין שאולי אוציא פעם בכמה חודשים לחגוג משהו אבל אין סיכוי שאוציא אותה כל יום.

בקיצור ולסיכום  – לשמחתי יש לי כסף ואני משתדל לשמור על המצב  J  מקווה שזה יישאר כך.

והרשומה המומלצת היא  – 6 דברים שאפשר לעשות בביקור מולדת ו-3 שלא – בבלוג שנה אחת בניס

24 תגובות על ״יחסינו עם הכסף (לאן?)״

  1. תארת אורח חיים צנוע שאפיין משפחות רבות גם בבית הורי השתמשו בכסף שיש ולא צברו חובות לא היתה לנו מכונית ולא הלכנו למסעדות ולבתי מלון.וכך גם המשפחות האחרות שהכרתי..

    1. אכן אפיין משפחות לא מעטות, אבל בילדותי היו רבים שהיה להם יותר. לדוגמא, לרוב השכנים שלנו בבניין היתה מכונית – לחלקם אפילו שתיים.
      תודה ושבוע נעים 🙂

  2. תארת אורח חיים שהיה כאשר הינו ילדים. שני ההורים עבדו. היינו ילדי מפתח, אוכל היה מתלושים בגיל 12 יצאתי לעבוד . למרות הקושי היו ימים הרבה יותר יפים. ימים של שכנות טובה של דיבור אחד עם השני ולא דרך מלאכותית.
    היו ימים.

  3. תיארת חיים בצניעות שהיו מאד אופייניים לתקופה ההיא. גם אנחנו גדלנו בתנאים דומים, אך לאבי היה די כסף כי עבד במספר עבודות בו זמנית כשהיה צעיר ורק מאוחר יותר הפסיק.
    החשש שלו היה שחלילה לא נוכל להסתדר. אנשים אחרים קנו דירות נוספות והוא פחד. בדיעבד הצטער על כך.
    לי לא העבירו בגדים כי הייתי בת יחידה בין 2 בנים. אמי תפרה לי הכל והיתה לי תשוקה עזה לקנות בחנות בגד. לכן כשעבדתי קניתי בגדים עדלאידע. נהגתי לקנות רק מבוטיקים שייבאו מפריז, או להבדיל מאתא 🙂 כי היתה להם קלסה שמרנית לטעמי.
    למרות האמור לעיל, שיניתי את דרכי ואנחנו חיים בצניעות, כי צריך לעזור לילדים…

    1. את מתארת ניגודים מעניינים… היה כסף אבל חסכו, קנית בגדים "יוקרתיים" בצעירותך והיום את חוסכת 🙂

      הזכרתי לי שבשיחה משפחתית טען אחד הגיסים שלנו שאנחנו המשפחה האשכנזית היחידה שהוא מכיר שלהורים לא היו כמה דירות

      תודה ושבוע נעים

  4. אני ממש שמחה שכתבת את הפוסט הזה (ותודה שקישרת למדור השרביט החם). תיארת ילדות שהתאפיינה באמת בצמצום, אבל לא במצוקה. מאד מזכיר את הילדות המוקדמת שלי (עד גיל עשר), אמנם רק שני ילדים אבל חיינו חמש נפשות בדירה שניים וחצי חדרים (כי סבתא חיה איתנו). סיפרת גם שכילד ידעת שיש לכם חובות. ידעת מדוע צריך לצמצם. לי אין מושג אם היתה משכנתא (לדעתי לא היתה, כי סבא וסבתא שלי מצד אמא קנו להורי את הדירה) ובאופן כללי לא דיברו איתנו על כסף, אבל כן צמצמו מאד והדגישו את הצורך בחיסכון ולא מיהרו לקנות דברים, וכל מה שניתן היה: הכינו לבד.
    מה שמעניין הוא שלא ידעת, למשל, מתי החובות הסתיימו, כי אורח החיים המשיך באותו אופן. זו בעצם היתה דרך חיים, לא איזשהו אילוץ זמני. ומה שעוד מעניין הוא לאיזה כיוון אתה בעצמך לקחת את זה. למרות שמשלב די מוקדם כבר היתה לך הכנסה יפה, לא מיהרת לבזבז ולהיכנס לאורח חיים של הוצאות מעל להכנסות. יש אנשים, במיוחד כאלה שחוו צמצום בילדותם, שלוקחים את זה לקיצוניות השנייה ומבזבזים יותר ממה שהם מרוויחים. אלף ש"ח בחודש רק עבור ארוחת בוקר ליחיד זה באמת נשמע מוגזם, במיוחד כאשר מתברר שהאדם במינוס תמידי. למשל אחי מקפיד תמיד לנפוש בארץ ובחו"ל במלונות פאר כי בילדותי תמיד לנו בחופשות באוהלים, בקתות או מלונות דרכים הכי זולים. זו תגובת הנגד שלו לילדות. מה שאני מתכוונת לומר הוא שמה שאתה הסקת מאורח החיים של ילדותך הוא שעדיף לחיות באופן מאוזן ושקול, ולהוציא רק את מה שיש – ועדיף להוציא פחות ממה שנכנס. נשמע ממש מצוין!

    1. תודה על הצעת הנושא ועל התגובה המפורטת והמחמיאה 🙂

      אכן מעולם לא הרגשתי "עני". מבחינתי לעניים לא היו אוכל ובגדים ולנו זה לא חסר. אני מניח שמבחינת רמת החיים אז בארץ היינו במעמד הבינוני – נמוך.
      החסכנות אז בהחלט הייתה נפוצה יותר מהיום.

      לפעמים אני תוהה אם אני פשוט קמצן… מקווה שלא 🙂

      שבוע נעים ובריא!

  5. גם אצלינו נהגו בחסכנות, אבל כנראה פחות מאשר אצלכם, ואצלינו מעולם לא העבירו נעלים. כן היתה לנו מכונית, ובשלב מסוים לאבא שלי היה גם חצי רכב מהעבודה!
    גם אנחנו לא נסענו לחו"ל כמשפחה כשהייתי ילדה, אבל כן יצאנו לחופשות בארץ. מה שכן, היו דברים שבהם ההורים שלי (במיוחד אבא) לא חסכו – יש דברים שבהם עדיף להשקיע עוד כסף בשביל מוצר איכותי. למשל מערכת סטריאו, או אוסף תקליטים מחו"ל… 🙂

    1. דור ההורים שלנו חונך לחסכנות ככל הנראה. וגם רמת החיים הכללית הייתה נמוכה יותר. ובכל זאת היו הבדלים בין משפחות.
      תודה והמשך שבוע נעים

  6. אני אוהב כסף. אבל בשנים האחרונות, אני לא מוכן לפעול כדי להשיג אותו. הגעתי למסקנה שעוד כסף, במידות הנורמליות שיש לבני אדם רגילים, לא באמת ישנה את מצבי. המון כסף משנה את מצבו של כמעט כל אדם – אבל עוד קצת כסף, זה לא באמת משמעותי.
    הרושם שלי הוא, שאנשים רוצים עוד ועוד כסף – לא משנה כמה יש להם. יש לי חברים אמידים, ש"שווים" כמה מיליוני שקלים. לתפיסתי, אין הבדל אמיתי אם בנאדם "שווה" חמישה מיליון שקלים – או שישה מיליון. מיליון נוסף – לא משנה דבר. אבל אם בנאדם כזה יזכה במאה מיליון שקלים בלוטו – זה כבר סכום משנה חיים.
    לעומת זאת, בתחום של אלו שקשה להם כלכלית, כל שקל משנה. יש לי חבר, שנאלץ, בגיל 65, לחלק עיתונים בלילה. החובות מעיקים, ההוצאה לפועל רודפת – החיים לא קלים. אותם מיליון שקלים היו משנים לגמרי את מצבו.

    ילדותי ונעורי עברו עלי ביפו. ביפו של פעם, כמעט כולם היו עניים. לאבא של חבר אחד היתה מכונית. האב היה מהנדס מפולין, האמא היתה עקרת בית ולא נאלצה לצאת לעבודה. אבל המשפחה הזו היתה החריגה – כמעט כל המשפחות היו קשות יום. מה ההורים שלי קנו לי? כמעט כלום. את המכנסיים של התלבושת האחידה, שנהגתי לקרוע באזורים מסויימים, נאלצתי ללבוש עם טלאים. אח"כ עשינו "הבה נתחכמה" ותפרו לי טלאים לפני שקרעתי את המכנסיים, על מכנסיים חדשים…

    כשרציתי מערכת סטריאו – בכלל לא העלתי על דעתי את האפשרות, שהורי יקנו לי כזו. עבדתי, בעיקר במתן שיעורים פרטיים – והרווחתי כסף. בכסף שלי קניתי "קיט", מגבר סטריאו לבנייה עצמית. לא היה לי מושג באלקטרוניקה, אז בכיתה י', כמדומני, נרשמתי לחוג לאלקטרוניקה – ובסיוע המדריך בניתי את המגבר. אח"כ הרכבתי בעצמי גם את הרמקולים מ"קיט", כשחסכתי מספיק כסף כדי לקנות גם רמקולים. לא היו לנו בבית שום דברי מותרות. שום אביזרים שיכולים להקל על החיים, דוגמת מזגן. להורי לא היה מעולם רכב, לשניהם לא היה אפילו רישיון נהיגה. מעולם לא טסו לחו"ל, מרגע שעלו ארצה. לדעתי הם אפילו מעולם לא היו בארץ באילת, או במלון מפואר. המקסימום היה בית הבראה של ההסתדרות בקריית טבעון.

    כשאבי נפטר – אני חושב שהגעתי להחלטה שאני לא אחייה כך. ואכן, לא חייתי כך.
    הרשיתי לעצמי לבזבז כספים על דברים שנהניתי מהם. בזבזתי כספים שהיו לי.
    לא נכנסנו לחובות. חסכנו – לא בזבזנו כספים שלא היו לנו.
    אנחנו עדיין סובלים מתסמינים של עוני, אישתי ואני. למשל, לאישתי ממש קשה לזרוק לפח סבון מוצק שעבה יותר מדף נייר…
    אבל אני בפירוש לא מתקמצן. אנחנו לא משתוללים ומבזבזים – אנחנו מאד מחושבים – אבל גם לא קמצנים.
    יש לי חברים קמצנים.
    אתה יודע מה התירוץ הכי נפוץ אצל קמצן אמיתי? – "זה לא שאני מתקמצן – אני לא צריך!".
    היה לי חבר כזה, שלא נזקק לכלום. לא אוטו חדש, לא ריהוט חדש, לא נסיעות לחו"ל, לא כלום. נמאס לו להשקיע כסף ומאמץ בגינה שלו, במדשאה שזקוקה להשקייה ולגיזום – אז הוא ייבש אותה וטען "איזה יופי זה לראות ציפורים עושות אמבטיות חול"…
    כתוצר של חברת השפע המערבי, אני מודע לזה שאני קונה דברים כי אני רוצה – לא כי אני צריך. לפעמים, ככל שעובר הזמן, אנחנו מבינים שיש דברים שאנחנו לא באמת צריכים. למשל, אישתי הפסיקה לקנות תכשיטים. זה כבר לא מעניין אותה בכלל.
    אנחנו מבינים, שמה שאנחנו צריכים באמת, זה הרבה פחות ממה שמנסים לשכנע אותנו לקנות.
    אני מבין, שעדיף סכין שף אחת יקרה ומצויינת – מאשר כמה סכינים זולות. אבל זה לא מונע ממני לקנות כמה סכינים טובות ומצויינות…
    רק כי בא לי.
    אתה מבין מה ההוצאות הגדולות שלך – ומה לא באמת משנה.
    דובדבנים, בעונתם, מאד יקרים? העונה קצרה, המחירים מאד יקרים רוב העונה, מחירם של כמה ק"ג דובדבנים לא ישנה את מצבי הכלכלי – ויכול להיות שלא נותרו לנו הרבה עונות דובדבנים. אובדן של עונת דובדבנים, בשארית חיי, נשמע לי כואב בהרבה ממחירם של הדובדבנים.

    יכולתי להמשיך עוד ועוד – אבל אסיים.

    1. תודה על התגובה המושקעת.
      אני לא יודע אם אני "אוהב כסף" אבל אני אוהב את הביטחון שכסף מקנה לי ואת היכולת שלי לקנות מוצרי מותרות בזכות הכסף.
      אני מסכים אתך שרוב האנשים רוצים עוד כסף ללא קשר לסכום שיש להם. בגדול אני מסכים גם עם הדוגמאות שלך אם כי אני חושב שמספיק לזכות ב-30 מיליון שקלים בלוטו כדי לשנות חיים 🙂 (אלא כמובן אם כבר יש לך סכום כזה או גדול יותר).

      תאור הילדות שלך מזכיר בדברים רבים גם את הילדות שלי אם כי כמובן יש שינויים (אחי הגדול בנה מערכת סטריאו מקיט ולא אני…)

      אני מכיר את התירוץ של "לא צריך" אבל יש עוד תירוצים לקמצנים.

      בגדול אני מסכים גם עם הדוגמא שלך על הדובדבנים, אבל צריך לדעת גם איפה לעצור – אם נקנה הכל במחיר יקר כי זה לא ישנה את המצב, המצב הכלכלי בסופו של דבר כן יושפע…

      המשך שבוע נעים!

  7. נחמד מאוד. אנו גם חיינו 7 נפשות בבית, עד שאבא שלי עזב את הבית שהייתי בן 19. וחיינו בצמצום, כשהייתי בן 3 עברנו לדירת צעירים ברמת אביב ג', וזה הבית של אמא שלי עד עצם היום הזה. חיינו בצנצום, סבא שלי ז"ל וסבתא שלי שתחיה עד 120 גידלו אותנו, אמא שלי היתה מורה, ואבא עבד בתור טכנאי בחברת היי טק, והרוויח יותר מאמא שלי.
    כל חיי הבוגרים ההכנסה הגבוהה שלי ולפעמים היחידה, היתה קצבה של ביטוח לאומי, נכה 40 אחוז רפואי ו 75 אחוז אי כושר תעסוקה. לפני כמעט 21 שנים עזבתי את הבית של אמא שלי, ואחרי שנה גילינו שיש סיוע בשכר דירה. היו לי תקופות בזבזניות, בהתחלה שלי, ואחר כך בפעם האחרונה עם גרושתי.
    היו כמה שנים של אוברדראפט. החמור ביותר 8 אלף ש"ח מינוס, וזה היה בגללי בערך. וכעת חוסך יותר מ 13 שנים, ונתמך ע"י אמא שלי, ומתפלל שיגדילו את הקצבאות, וגם את הסיוע בשכר דירה. ועדיין עובד, מחזיק את העבודה שלי בשיניים, מחר(היום), צריך לקום בסביבות 15:00, להגיע לעבודה בזמן.

  8. כך גדלתי בשנות ה- 50. דלגת על המתחים הפנים-משפחתיים הקשים בגלל משכורת נמוכה והצורך לפרנס 6 נפשות. עם זאת, כשזה הגיע לביה"ס הכל חדש לגמרי. אצל אמא שלי לא היה מושג כזה "יד שניה". אז הכל בהקפה, ובתשלומים חודשיים.
    הבעיה שלי היא שגדלתי עם תודעת מצוקה כלכלית איומה, שדחפה אותי, כשהיה לי כסף, לבזבז\ כמו אין מחר. כן, כן תגובה "נובו-רישית" מובהקת. אבל בהיותי גם בן של קמצן ושל חסכנית גדולה, קצת עידוד והפכתי ל"דן חסכן". בשעטו"מ, אין לי בעיות כלכליות, כיום.

    1. אני גדלתי כך בשנות ה-70 בעיקר (יליד 67). לא בטוח לגבי המתחים.
      אני גם גדלתי עם תודעת מצוקה כלכלית אבל אותי זה הביא לחסוך… כל אחד והתגובה שלו.
      יופי שאין לך בעיות כלכליות.

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים!

  9. גם לנו לא הייתה ילדות שופעת. ולו בשל העובדה שהורי היו ניצולי שואה וחייהם נקטעו למעשה בשיא הפריחה. המצב השתפר מאוחר יותר , אבל תמיד היה חיסכון.
    שכלום לא יחסר לכם אף פעם !!!
    שיהיה תמיד רק טוב.

  10. מוטי, הבה נתבונן על התגובה של קוץ בתחת (שם בדוי) ועל התגובה שלך אליו. אתה כלל לא הקשבת למה שהוא אמר, אתה רק רצית לדבר ולשמוע את עצמך. רוב מה שכתבת פה נדוש וצפוי, לא חידשת כלום. אתה בדרך כלל כותב בלי להתאמץ ממש, בלי לחשוב מה הקוראים שלך קוראים ומבינים. אתה לא משתדל. כשקוץ בתחת כתב הוא כתב איכותי הרבה יותר, הוא תאר רגשות, הוא הסביר את הנושא לא כמו ילד בן 12, הוא נתן תובנות. תנסה ללמוד מאחרים, תנסה להשתפר, לצאת מהקופסה. להיות פחות קשקשן

    1. לפעמים אני ממש לא מבין למה את טורחת לקרוא בבלוג שלי (או שזה אתה שטורח?) זכותי לקשקש, להתאמץ או לא להתאמץ כרצוני. זכותך לקרוא או לא לקרוא, להגיב או לא להגיב.

  11. במקום שאני גרה בו , כולם שולחים את הילדים שלהם לאמריקה לאוניברסיטאות איבי ליג. ככה העתיד שלהם מובטח. לשם כך ההורים משקיעים את כל כספם בילדים מגיל צעיר . שכר הלימוד בבתי ספר כ 25 אלף ש"ח לחודש, ושולחים את הילדים לשעורי פסנתר ועוד. יש לי ידידה בשם אלי (שם אמיתי) שיש לה תואר ראשון צ MIT ותואר שני מהארברד, היא בעלת חברה שמכינה ילדים ללימודים באוניברסיטאות יוקרה באמריקה. היא אמרה שאימהות מגיעות אליה עם ילדים בני 6 ומבקשות שתכין אותם לאוניברסיטה. כשהילדים חוזרים מהאוניברסיטה הדלתות פתוחות בפניהן. יש לי ידידה בשם יונה (שם אמיתי) שסיימה לימודים במכללת 7 אחיות ויש לה 3 תארי מאסטר, שאמרה לי שהחברים שלה בעבודה עושים 5 מליון ש"ח לשנה ועוד 5 מליון בונוסים ושהיא מתכוונת להתחתן עם אחד מהם כדי שלילדים שלה יהיה עתיד ולא אכפת לה עם הבעל יבגוד כי העתיד של הילדים זה העיקר. היא אמרה שהיא צריכה להוציא 20 אלף ש"ח בחודש רק להסתובב עם הנוצצים אחרת לא יהיו לה את הקשרים.

    וכל זה אמת

    1. אני ודע שיש תופעה כזאת בארה"ב אבל באמת צריך הרבה כסף לשם כך… ובכל זאת, לדעתי יותר חשוב בן זוג נאמן מבן זוג עשיר.

      תודה וסוף שבוע נעים

  12. פוסט חושפני. הרי בדרך כלל אנשים לא אוהבים להגיד מה המצבם הכלכלי או לספר עד כהמ הם מרגישים נוח או לא עם הסכום שבחשבון הבנק.
    אני חושבת שלדור שלנו – שגדלנו במשפחות שהיו צריכים להילחם ממש להביא פרנה הביתה – יש לנו (עדיין) את תחושת ערך הכסף.
    לצערי אני חושבת שלדור הנוכחי – (לא כל הדור כי כמובן יש גם ילדים רעבים) אבל לרוב כשלכל ילד יש אייפון בגיל 8 – קשה לתת לו להבין מה ערך הכסף. והם גדלים עם כפית זהב בפה.

    שנה טובה מוטי
    יעל

    1. חושפני יחסית… הכל יחסי. לילדים שלי לא היה אייפון בגיל 8 ואין גם אייפון היום. אני מאמין שגם היום יש ילדים שיודעים מה ערך הכסף ויש מבוגרים שלא מבינים זאת (מכיר כאלה).

      תודה,סוף שבוע נעים ושנה טובה גם לך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s