סוכת שלום – סיפור לשבת ולסוכות

שלום (שם בדוי) אהב את חג הסוכות יותר מאשר את כל שאר החגים גם יחד.
הוא אהב גם את שאר החגים, אבל את סוכות הוא אהב במיוחד בזכות אהבתו לקמפינג: חלומו הגדול של שלום מאז גיל 3 היה לישון מחוץ לבית (כלומר, מחוץ לבניין – לא רק מחוץ לבית שלו), אבל לצערו הרב הוריו (ששמותיהם הבדויים נותרו חסויים לבקשתם) לא חלקו איתו את האהבה הזאת וסירבו לצאת לטיולי קמפינג.

לא שהם לא יצאו לטיולים – הם דווקא טיילו לא הרבה – אבל בכל טיול הם שכרו חדר במלון, באכסניה או בצימר. לטענתם היה להם קשה מאוד להירדם שלא במיטה ולילה ללא שינה פגם מאוד בחוויית הטיול שלהם.

אבל בסוכות, כידוע לכל מי שמכיר קצת את המסורת היהודית, מצווה לישון בסוכה ומצווה שהסוכה תיבנה תחת כיפת השמיים, כך שחישוב פשוט מגלה שבסוכות מצווה לישון שלא בבניין.

למזלו הרב של שלום, משפחתו הייתה משפחה דתית (או לפחות מאוד מסורתית. בוודאות לא חרדית) ולכן ייחסה חשיבות למצוות.

אבל, להפתעתו ולאכזבתו של שלום, הוריו לא הרשו לו לישון בסוכה בגיל שלוש וגם לא בגיל ארבע או חמש.

בכל שנה, כשהציג את הדרישה לישון בסוכה, מיהרו הוריו להטיל וטו על הדרישה בהסבירם ששלום קטן מכדי לישון כל הלילה לבדו מחוץ לבית והסכנה שבשינה בסוכה גדולה מאוד.

שלום לא הבין על איזה סכנה מדובר: הרי סוכתו (סוכת שלום) לא נבנתה ביער ודובים לא הילכו בה. גם התנים וחזירי הבר לא שוטטו בעיר בה הוא גר. למעשה חיית הטרף היחידה שהוא ראה בשכונה הייתה חתול – וקשה היה לו להאמין שאחד מחתולי הרחוב יתקוף אותו בזמן שיישן בסוכה.

הוא הסביר את נימוקיו ההגיוניים להוריו, אבל נתקל בהתנגדות גורפת מסכך לסכך.
כשהעלה את ההצעה החלופית שלא יישן לבד בסוכה אלא עם אחד מהוריו או שניהם, מיהרו הם להסביר לו שהם לא מסוגלים להירדם מחוץ למיטה ולכן לא יכולים לישון בסוכה אלא רק להיות בה ערים כל הלילה – ובכך יפספסו לחלוטין את מצוות השינה בסוכה.

גם ההצעה להעביר את המיטה לסוכה נתקלה בהתנגדות לא לחלוטין מנומקת. (לאבא של שלום ודאי לא היה קשה כל כך לפרק את המיטה ולהרכיב  אותה מחדש בסוכה, אפילו אם צריך היה לקצר אותה קצת בתהליך!)

כל שנותר לשלום הוא להמתין להתגשמות ההבטחה המעורפלת כי כשיהיה "גדול מספיק" ירשו לו הוריו לישון בסוכה.
בכל שנה קיווה שלום שהוא "גדול  מספיק", אבל בכל שנה הוא התאכזב לגלות שהוא עדיין קטן מדי.

כשהיה שלום בן 14 הוא החליט לעשות מעשה: אחרי המשא ומתן הרגיל עם הוריו שהסתיים באותה קביעה נחרצת שהוא עדיין לא "גדול מספיק", הוא הלך לישון כרגיל במיטתו – אבל כיוון שעון מעורר לחצות הלילה.

מסתבר שהשעון המעורר היה מיותר, כי מרוב התרגשות שלום לא נרדם כלל. הוא המתין בדריכות במיטתו ולאחר ששמע שהוריו הלכו לישון וכפי הנראה נרדמו (לפי הנחירות) הוא קם מהמיטה בשקט והתחיל להתארגן לשינה בסוכה.

(במאמר מוסגר אני מרגיש צורך לציין כי זה באמת מוזר שבזמן חופשת סוכות ההורים הולכים לישון אחרי בנם בן הארבע עשרה, אבל מדובר היה במשפחה מסורתית מאוד שבה בין היתר הקפידו ההורים על מסורת חשובה שבמסגרתה הילדים הלכו לישון בשעה סבירה).

שלום לקח איתו שק שינה, מפתח וטלפון וירד לסוכה.
הוא פרש את שק השינה על האדמה, צילם סלפי של עצמו שוכב בשק השינה ופירסם מיד בכל קבוצות הוואטצאפ שלו (בהם הוריו כמובן לא היו חברים) את התמונה עם התג #השנהאניישןבסוכה.

התגובות מיהרו להגיע. רובן היו מפרגנות ו/או מקנאות. חלק מחבריו טענו שהם ישנים בסוכה כבר מגיל חמש. אחרים הסבירו ששינה בסוכה היא מיותרת. חלק שאלו מה זה "אניישן".

שלום ענה לכולם בצורה שנונה ומהירה והמשיך לפרסם תמונות שלו (ושל החתולים שעברו בסביבה) במשך כל הלילה. כשהשמש החלה לזרוח הוא מיהר לעלות הביתה – לפני שהוריו התעוררו – ושקע בשינה עמוקה במיטתו הנוחה.

כעת הוא כבר הבין למה הוריו אינם יכולים לישון שלא במיטה. בשנה שאחריה הוא כבר פרסם את הסטטוסים ממיטתו הנוחה.

מוסר השכל:   עשית ולא פרסמת בוואטצאפ – לא עשית. לא עשית ופרסמת בוואטצאפ –עשית.

שבת שלום וחג סוכות שמח!

והרשומה המומלצת היא – ניו יורק – חורשים את העיר ברגל – בבלוג של empiarti