אדם בתוך עצמו – סיפור לשבת

כשפגשתי אותו לראשונה, התרשמתי ממנו לטובה:  הוא היה גבר נאה ששערות השיבה שלו והקמטים על פניו העידו על ניסיון חיים עשיר והעיניים שלו הביעו טוב לב. הוא נראה גבר שכבר מאס בשטויות ולא מחפש סטוצים אלא קשר רציני.

שאלתי אותו את השאלות הרגילות של פגישה ראשונה כמו למשל במה הוא עוסק ואם היה בעל חיים איזה בעל חיים הוא היה (היזהרו מכרישים!) והוא ענה בחיוך, אבל כשהגעתי לשאלה היכן הוא גר הוא הרצין פתאום והשתתק.

חיכיתי כמה שניות וחזרתי על השאלה. זאת הרי שאלה קלה למדי ולא חשבתי שיש לו מה להסתיר בנושא (אלא אם הוא גר בבת-ים… אבל תמיד אפשר לעבור דירה).
הפעם הוא ענה, אבל התשובה שלו הייתה קצת מוזרה: הוא אמר שהוא גר בתוך עצמו.

"בתוך עצמך?" – שאלתי בתימהון. חשבתי שלא שמעתי טוב.
"כן, בתוך עצמי" – הוא ענה והוסיף –"האם לא כולם ככה?"

"ואיך זה לגור בתוך עצמך?" שאלתי. קיוויתי עדיין שהוא משתעשע אבל לא הייתי בטוחה שאני מבינה את חוש ההומור שלו.

התשובה שלו עדיין נשמעה רצינית למדי. לפחות נימת הקול: "לפעמים עצוב או מר לי, אבל לפעמים אני שר"
"שר?"

"כן, שר"

"איזה שירים אתה שר?"

"בעיקר של שלום חנוך"

כעת היה תורי לשתוק. הוא בהחלט נשמע היה רציני ולא הייתי בטוחה איך לפרש את דבריו.
הוא כנראה הבין את הסיבה לשתיקה שלי וניסה להסביר: "תראי, זה לא שתמיד אני נסגר בעצמי. לפעמים אני פותח דלת לקבל מכר, אבל לרוב… אני פשוט נסגר".
כנראה שהוא לא היה אדם פתוח כל כך… תהיתי איזה טראומות הוא עבר שגרמו לו להסתגר ככה ולמה בעצם הוא מספר לי את זה בפגישה ראשונה ולא מנסה כמו כולם ליצור רושם חיובי בלבד.
ניסיתי להחזיר את השיחה לפסים בטוחים יותר והסברתי את השאלה שלי: "התכוונתי לשאול איפה אתה גר פיזית… באיזה עיר, או אולי באיזה כפר…"

"אני גר בתוך עצמי" – הוא ענה בעקשנות – "אמנם לפעמים סופה עוברת וביתי נשבר, אבל לרוב אפילו לעצמי אני זר"
זה כבר היה מטריד. התחלתי לחשוב על להתקפל מהמקום במהירות לפני שהוא יתחיל לדבר שטויות גדולות יותר או חלילה להפוך לאלים, אבל כנראה איחרתי את המועד כי הוא הניח את ידו על ידי, הביט ישירות לתוך עיניי, חייך ואמר: "אני כל כך שמח שבאת לפגישה. בלעדייך אני מרגיש שהבית שלי ריק והלילה קר מהרגיל אפילו."

משכתי את ידי וניסיתי לחשוב מה לומר, אבל לפני שפתחתי את הפה הוא הוסיף: " אז אני שומר עלייך – כמה שאפשר, אבל האם אמצא אותך מחר?"
"מחר אהיה בבית" – עניתי בזריזות.

"איפה את גרה?" – הוא שאל בתקווה.
"ממש קרוב, בתוך עצמי כמובן" – עניתי ומיהרתי להסתלק מהמקום.
היה יכול להיות יותר גרוע.                                                                                                                       

מוסר השכל: יש הרבה אנשים מוזרים בעולם וכולם גרים באותו מקום

שבת שלום!

תודה לשלום חנוך שכתב את המילים (והלחן) לשיר.

והרשומה המומלצת היא – Hiking at Loch Lomond (not the original one) – בבלוג של Mamma Quail