השועל והעורב – סיפור לשבת

היה זה יום מוצלח במיוחד לעורב (שלא היה לו שם בדוי). זה היה יום אביב יפה, השמש זרחה, עופות דורסים גדולים לא נראו בסביבה, מכוניות לא עברו על הכביש והדובדבן שבקצפת היה שהעורב מצא חריץ גבינה גדול.

הוא מיהר לאסוף את חריץ הגבינה במקורו לפני שמישהו אחר יחמוד אותו ונעמד על עמוד חשמל גבוה ממנו היה יכול לראות את הסביבה ולהישמר מגנבי גבינה (או גבני גניבה?)

בעודו עומד על עמוד החשמל החל העורב להרהר כמה שאלות קשות ואף מטרידות. הראשונה שבהן הייתה השאלה הקשה מהו בעצם "חריץ גבינה". העורב ידע היטב שגבינה היא מוצר העשוי מחלב שעבר תהליכים שונים. לרוב מחלב פרה, אך ניתן להכין גבינה מכל חלב ויש האומרים שגם משקדים או אגוזים. הוא קיווה שהגבינה שלו עשויה מחלב.

הוא גם ידע ש"חריץ" פירושו סדק אבל בחריץ הגבינה שבמקורו הוא לא ראה סדקים. הוא התחיל לחשוב על בדיקת הנושא בגוגל כשלפתע הוא הבחין בתנועה חשודה מתחתיו.

ואכן, מסביב לעמוד החשמל התחיל להסתובב שועל. זה היה ללא ספק שועל עירוני שהתרגל למצוא אוכל בפחי האשפה וקצת שכח איך צדים. נראה שהוא עסק בחיפוש שאריות מזון כשהוא הבחין לפתע בעורב.

באופן עקרוני שועלים מסוגלים לצוד ציפורים – אפילו בגודל של עורב – אבל הם מעדיפים טרף קטן יותר ומסוכן פחות.

השועל שלנו לא חשק בעורב אלא בחריץ הגבינה שבמקורו.
אבל העורב ישב על עמוד חשמל גבוה והשועל ידע שלא יוכל לטפס לשם. ואפילו אם יוכל, העורב ודאי יעוף משם למקום אחר והשועל יישאר תקוע כמו אידיוט חסר גבינה על עמוד חשמל גבוה.
חשב השועל מה לעשות ופתאום הוא נזכר בכך שהוא בעל חיים ערמומי ואפילו חכם!
הוא פנה לעורב ואמר: "עורב יקר! שמעתי שקולך ערב מאוד ואתה מוכשר בשירה! האם תוכל בבקשה לשיר לי שיר קטן כדי לשמח את לבי?"

העורב הוא ציפור חכמה. בזכות חוכמתו הוא הבין את דברי השועל אבל הוא לא היה בטוח בכוונתו. מצד אחד הוא ידע שהרבה בעלי חיים חושבים שקולו של העורב הוא דווקא צורמני ולא נעים לאוזן. מצד שני הוא ידע בוודאות שעבור העורבים עצמם קולם נשמע נהדר ולכן אין לפסול על הסף את האפשרות שהשועל מתכוון למה שהוא אומר. מצד שלישי הוא הניח שאם ינסה לשיר (או לקרקר) הוא ייאלץ לפתוח את מקורו וחריץ הגבינה עלול ליפול ממנו. מצד רביעי הוא הבין שבכל מקרה אם הוא ירצה לאכול את חריץ הגבינה הוא ייאלץ להניח אותו איפשהו מכיוון שהוא לא יוכל לבלוע אותו בשלמותו.

אחרי התלבטות ארוכה העורב הגיע להחלטה. הוא הניח את חריץ הגבינה בזהירות לידו (זה היה עמוד חשמל די גדול), פתח את מקורו ואמר: "אשיר לך את השיר על שלושת העורבים". הוא התחיל לשיר שיר עצוב ועתיק.
השועל ממש לא ידע מה לעשות. הוא באמת רצה את הגבינה, אבל לא היה לו נעים לעזוב את העורב באמצע השיר. הוא היה שועל מחונך שלא רצה לקלקל את יחסיו עם העורב.

כשהעורב סיים לשיר השועל מחא לו כפיים, הודה לו במילים נרגשות והסתלק משם מתוסכל. אך לשמחתו במרחק קצר מאוד הוא מצא כרם ענבים שבגדר שלה היה חור בדיוק במידת גופו. הוא נכנס לכרם לזלול ענבים (אבל זה כבר סיפור אחר).

והעורב? הוא סוף סוף נגס בחריץ הגבינה. לשמחתו היא לא הייתה עשויה משקדים או אגוזים, אבל לצערו היא לא הייתה טעימה במיוחד. הוא אפילו לא היה בטוח ממה היא עשויה… כנראה היה מדובר ב"גבינה משולשת" שיש ספק רב בשאלה אם היא באמת ראויה להיקרא גבינה.

  מוסר השכל:  לפעמים אתה עלול לקבל מה שביקשת

שבת שלום!

תודה לאיזופוס ולה פונטיין על המשל המקורי

והרשומה המומלצת היא – היא מדברת! – בבלוד של עדה ק.