טיסות מהגיהינום

במדור השרביט החם  הוצע לספר על "טיסות מהגיהינום" – טיסות שנחקקו בזיכרון כלא מוצלחות או אף זוועתיות.
באופן יוצא דופן אני אישית הצעתי את הנושא אחרי שקראתי שתי רשומות על כך (אצל עדה ואצל קנקן) והרגשתי שגם לי יש מה לתרום בנושא.

כשקראתי את הרשומה של עדה נזכרתי בטיסות שהיו לי והיו לא פחות גרועות.  אצל קנקן גיליתי שיכול להיות יותר גרוע…

עד גיל 25 בערך לא יצאתי מהארץ כלל.  אחר כך היו כמה טיסות מעטות (פעמיים לאנגליה ופעם אחת ליוון). ב-1997 יצאתי לרילוקיישן בארה"ב מה שהגדיל משמעותית את מספר הטיסות שלי (כמה פעמים בין ישראל וארה"ב וגם לא מעט טיסות פנימיות שם).  לאחר שחזרנו לארץ,  בין השנים 2000 ו-2015 טסתי הרבה בעולם בעיקר מטעם העבודה. הספקתי בשנים אלה לבקר מטעם העבודה בשוויץ, גרמניה, אנגליה, ארה"ב, קנדה, סינגפור, דרום קוריאה, הולנד, ספרד, דנמרק ואולי עוד כמה מקומות ששכחתי.
מאז סוף 2015 אני עובד בחברה שהלקוחות שלה הם רק בישראל וטיסות העבודה נפסקו. אני קצת שמח על זה וקצת מתגעגע.

במקביל מספר הטיסות שלנו לחופשה עלה עם השנים לשמחתי. אבל מאז הקורונה לא יצאנו מהארץ. (הטיסה האחרונה שלי הייתה בספטמבר 2019).

כמובן שכשטסים הרבה נתקלים גם בבעיות. לשמחתי רוב הטיסות שלי היו סבירות, אבל נושא הרשומה הוא הבעייתיות שבהן…

אתחיל מהאחרונה הבעייתית – טיסה לברלין לחופשה משפחתית ביולי 2016.  באותה שנה לא תכננו מראש כל חופשה משפחתית, אבל כשהקיץ הגיע (הילדים היו עדיין בבתי ספר!) הרגשתי צורך באחת כזאת. בתכנון קצר מאוד קנינו חבילה של טיסה ומלון לחמישה ימים בברלין בה רציתי לבקר. היינו אמורים לטוס ביום שישי בבוקר.
הגענו לשדה התעופה בזמן, התורים עברו מהר יחסית וחיכינו ליד השער לעלייה למטוס.  וחיכינו… וחיכינו…
לרוב זה לא סימן טוב והתחלתי לחשוש, אבל אחרי איחור של כמעט שעה עלינו למטוס.

ושוב חיכינו… משום מה המטוס לא יצא לדרך.  אחרי זמן רב יחסית בו ישבנו במטוס ולא זזנו קיבלנו הודעה שהטייס חולה ולכן הטיסה מתבטלת!  דבר כזה עוד לא קרה לי (ואני מקווה שגם לא יקרה שוב).
הורידו אותנו מהמטוס,  עברנו ביקורת דרכונים (כי רשמית כבר יצאנו מהארץ), חיכינו למזוודות ועברנו את המכס במסלול הירוק.  ממש חזרה מחו"ל, רק בלי להיות שם.  חזרנו לדוכנים של  air berlin  ושם חיכינו עם המון נוסעים נזעמים ומותשים.  אני זוכר שנפלה עליי עייפות קשה וממש לא תפקדתי. מזל שעננת הצליחה לתפקד.
אחרי שהמתנו זמן שנראה כמו נצח הודיעו שהטיסה תצא אחר הצהריים.  הציעו לנוסעים שרצו (בעיקר אלה שהגיעו מרחוק) מלון אבל אנחנו בחרנו לחזור הביתה. הלכנו לישון, קמנו, אכלנו ויצאנו שוב לשדה התעופה.  הפעם הגענו לברלין אבל הפסדנו את כל היום הראשון.

אוסיף עוד שהפיצוי היחיד שקיבלנו מחברת התעופה היה החזר על המוניות הביתה ובחזרה לשדה התעופה. להבנתי לפי החוק היינו אמורים לקבל פיצוי משמעותי (איחור של 13 שעות!). תבענו את החברה אבל היא פשטה את הרגל לפני שהתביעה שלנו הגיעה לבירור…

ב-2014 טסנו לחופשה בפלורידה.  אין (או לפחות לא היו אז) טיסות ישירות מישראל לפלורידה והטיסות הסבירות שמצאנו היו בחברת איבריה עם עצירת ביניים ארוכה יחסית במדריד בהלוך ואחת קצרה יותר (אבל עדיין ארוכה) בברצלונה בחזור. בהלוך המראנו מוקדם בבוקר וכשנחתנו במדריד לקחנו אוטובוס למרכז העיר וטיילנו שם קצת לפני שחזרנו לשדה התעופה. היה טיול ממש קצרצר אבל נחמד.
בחזור המראנו ממיאמי באמצע הלילה והגענו לברצלונה מתים מעייפות. ההמתנה לטיסה לארץ הייתה בטרמינל קטן שלא היו בו כמעט חנויות או מסעדות. קנינו משהו לאכול (אם אני לא טועה במקדונלד'ס…) ובסוף נמנמנו על הכיסאות בטרמינל במשך כמה שעות מסויטות.  אבל זה היה בעיקר באשמתנו…

ב-2011 היינו בחופשה במזרח ארצות הברית. במהלך הטיסה הבת שלנו (שזה היה טיול יום ההולדת שלה) לא הרגישה טוב ויחסית קרוב לנחיתה היא הקיאה. רצינו כבר לקבל את המזוודות כך שהיא תוכל להתנקות קצת בשירותים ולהחליף בגדים, אבל בביקורת הגבולות קורא טביעות האצבע לא הצליח לקרוא את טביעת האצבע שלי. מכיוון שכך הועברתי לאולם עם כל מסורבי הכניסה למיניהם וחיכיתי זמן ארוך לתחקור ע"י משטרת הגבולות… לתומי חשבתי שבסך הכל ינסו לקרוא שוב את טביעת האצבע שלי, אבל סומנתי כחשוד ורק לאחר זמן ארוך יחסית שחררו אותי (נמצאתי זכאי מחמת הספק).  היה לא כיף…

מה שמזכיר לי עוד שני אירועים עם משטרת הגבולות, בטיסות מטעם העבודה:
בשנת 2000 טסתי לארה"ב מטעם העבודה. בשדה התעופה בניו יורק שלחות אותי לתחקור נוסף… שוטר משטרה הגבולות שאל אותי שאלות קשות על דרכונים קודמים שלי וויזות אחרות (שלא היו לי).  אחרי זמן ארוך וקצת מלחיץ (כי לא היה לי מושג מה רוצים ממני) שוחררתי והוסבר לי שחל בלבול בין הוויזה שלי לוויזה של אדם אחר ולכן היה כל התחקיר.  מוזר מאוד.

כמה שנים מאוחר יותר (לפני 2010, לא בטוח באיזה שנה בדיוק – אבל בוודאות זה היה בינואר)  טסתי מטעם העבודה לקנדה – לקוויבק סיטי. זה היה הביקור השלישי שם, אבל בשניים הראשונים הייתה לנו טיסה ישירה מהארץ לקנדה (אני חושב שלמונטריאול) שם עברנו ביקורת דרכונים ומשם טסנו בטיסה פנימית לקוויבק סיטי.  הפעם הייתה לנו טיסה לניו יורק ומשם ישירות לקוויבק סיטי. נתחיל מזה שבניו יורק נאלצנו (אני ועוד עובד שהגיע אתי) לעמוד בתורים ארוכים להגירה – וזאת בלי שהתכוונו לשהות בארה"ב כלל – אבל זה עבר בשלום.   הבעיה הייתה בקוויבק סיטי עצמה. שדה התעופה שם קטן והם לא רגילים לטיסות בינלאומיות.  בביקורת הגבולות הצהרנו שהגענו ל- business  ומיד נחשדנו כמהגרי עבודה לא חוקיים… עברנו תחקור ארוך ומביך כולל שאלות על מעצרים ושימוש בסמים. חזרתי והבהרתי שיש לנו פרויקט וזה חוקי לחלוטין להגיע לעבוד שם שבועיים במסגרתו ובסוף הם השתכנעו ושחררו אותנו.

כדאי להזכיר גם את  הטיסה חזרה משם שהייתה מאוד מיוחדת… ביום הטיסה חזרה ירד שלג כבד (כמו בהרבה ימים אחרים באותו ביקור). בהרבה מקומות בעולם במזג אוויר כזה כל הטיסות היו מתבטלות. אבל שם המשמעות היא שלא היו להם כמעט טיסות בין  נובמבר למרץ…  הגעתי לשדה התעופה בשלג כבד.  מהטרמינל למטוס הלכנו ברגל (!) בשלג. אחרי שעלינו למטוס הגיעה מיכלית מיוחדת ושטפה אותו מבחוץ באנטי-פריז ואז המראנו בשלום…

אחזור כמה שנים אחורה ולמזג אוויר חם יותר – בקיץ 1997 גרנו בארה"ב וההורים של עננת הגיעו לבקר אותנו. נסענו יחד לטיול גדול במערב – גרנד קניון, פארק ציון, ברייס, סן פרנסיסקו ויוסמיטי.  הטיול כלל כמה וכמה טיסות ובאחת מהן הטיסה המריאה באיחור ופספסנו את הטיסה הבאה (connection).  בהתחלה הנציגים של חברת התעופה ממש לא רצו לדבר אתנו  – טענו שזאת בעיה שלנו ושאין להם שום אחריות על האיחור (אם אני לא טועה שתי הטיסות היו בחברות שונות, מה שממש לא עזר לנו. אבל הוזמנו ע"י אותה סוכנות נסיעות – אז עוד היו דברים כאלה…) אחרי ויכוחים רבים הם פתאום שינו את הטון, מצאו לנו טיסה אחרת למחרת בבוקר (כבר היה מאוחר בלילה) ושלחו אותנו למלון על חשבונם.
לא ישנו הרבה באותו לילה (הגענו למלון ממש מאוחר והיינו צריכים לצאת לטיסה למחרת בבוקר מוקדם). אני זוכר שהחלק הטוב ביותר מבחינתי באותה פרשה היה מקלחת חמה בבוקר לפני שיצאנו… עוד דבר שאני זוכר הוא שיצאנו לשדה התעופה במיניבוס – היינו בו כ-15 אנשים שכולם איחרו לטיסת ההמשך שלהם בגלל האיחור המקורי.

כמובן שהיו עוד מקרים רבים בהם כמעט פספסתי טיסות המשך. אני זוכר ריצות בטרמינלים ודאגות כשהטיסה הראשונה מתעכבת.
  אבל אסיים בסיפור מוזר אחר: כשהתחלנו לעבוד בחברה מטעמה נסענו לרילוקיישן, כל הטיסות שלנו מ- ואל ארה"ב היו בחברה שכבר לא קיימת (וטוב שכך) בשם tower air.  השירות בחברה הזאת היה גרוע (והמחירים כנראה זולים). לילה אחד חיכיתי בשדה התעופה לטיסה של החברה לניו יורק. הטיסה התעכבה והתעכבה… בשלב מסוים נציג של החברה הסביר שהעיכוב הוא בגלל פעילות של חיל האוויר האמריקאי שמונעת טיסות לארה"ב כרגע.  מה שפגם באמינות של ההסבר הוא שבזמן שחיכינו טיסות של חברות תעופה אחרות יצאו לארה"ב בזמן.  בסופו של דבר עלינו למטוס באיחור גדול אבל גם אז עוד לא המראנו. ההסבר הפעם היה שיש עומס גדול מאוד בשדה התעופה ועלינו להמתין לתורינו להמראה. גם פה הייתה בעיית אמינות קלה – כשהסתכלתי דרך החלון גיליתי שטכנאים עובדים על כנף המטוס והרבה כבלים יוצאים ממנה לכיוונים שונים.
אחרי שהטכנאים גמרו לעבוד וסגרו את הכנף באורח פלאי השתחרר העומס בשדה התעופה ויצאנו לדרך…

והרשומה המומלצת היא  – תערוכת  צילומים להדפסה 2021 – בבלוג של papa quail

23 תגובות על ״טיסות מהגיהינום״

  1. וואו, הרבה מאד טיסות עם הרבה מאד תקלות ושיבושים – גם אם קטנים, אבל מעצבנים למדי.
    אני לגמרי מבינה את זה שאתה שמח שאתה כבר לא טס לצרכי עבודה אבל מצד שני גם קצת מתגעגע לזה.
    כשאני טסתי לקורסים או כנסים מטעם העבודה כמעט תמיד נהניתי מאד, אבל גם הייתי כמעט תמיד עם אנשים שהכרתי – או מהמשרד שלי או מחברות אחרות. כשטסתי ממש לעבוד זה היה בודד מאד ומתסכל מאד.
    החוצפה של air berlin באמת עברה כל גבול במקרה שלכם, ומעצבן שלא היה כבר את מי לתבוע.
    על שלטונות ההגירה בשדות תעופה בארה"ב כנראה שאפשר לכתוב אנציקלופדיה שלמה בהמשכים. בכל מקרה הבנו כבר לפני שנים שאנחנו לא מוכנים לטיסות המשך בארצות הברית, כי הרבה פעמים מפספסים את הטיסה מרוב הבלגנים בשלב ההגירה. או שאנחנו טסים ישירות ליעד האמריקאי, או שנוחתים באירופה (או תורכיה, כמו שעשינו הפעם) ואז מגיעים ליעד האמריקאי, או שנוחתים בנמל התעופה האמריקאי ונשארים שם כמה ימים ורק אז ממריאים ליעד האמריקאי (או במקרה שלכם הקנדי) הבא.
    בקנדה כרגע מתחננים שאנשים יהגרו לשם, הם הבינו לפני כמה שנים שפשוט חסרים להם אנשים במדינה. אז מה שקרה לכם בקוובק סיטי לא היה מן הסתם קורה היום.
    בהחלט טוב שחברת טוואר אייר נסגרה. היא היתה כושלת לגמרי.
    יופי של פוסט ותודה שוב על הרעיון לנושא השרביט החם. מוזמן להעלות עוד רעיונות למדור בהמשך.

    1. בהחלט טסתי הרבה, אם כי יש אנשים שטסו הרבה יותר ממני… וכשטסים הרבה יש גם הרבה שיבושים.
      בטיסות עבודה תמיד טסתי לעבודה, פרט לפעם אחת (הטיסה הראשונה שלי אי פעם) שהייתה לקורס.

      ההחלטה שלך לגבי טיסות המשך בארה"ב מאוד הגיונית. בטיסות פרטיות גם אנחנו משתדלים ככה, אם כי לפעמים יש אילוצים ואנו משתדלים לקחת מרווח ביטחון גדול בין הטיסות אם יש טיסה פנימית בארה"ב לאחר ההגעה. הטיסות לקנדה היו מטעם העבודה ולא הייתה לי הרבה אפשרות בחירה.

      חשבתי שהקנדים הקשיחו את תנאי ההגירה… בכל מקרה אני לא מעוניין להגר לשם.

      חברת טאוור אייר הייתה איומה מהרבה בחינות.

      תודה רבה לך והמשך שבוע נעים

  2. ולכן לדעתי הבוגרת, טיסות זה ממש לא כיף… נכון שבילדותי חשבתי אחרת, אבל ככה זה ילדים 🙂
    אשר לסרטון שצירפת: כן, כן 🙂

    1. טיסות זה ממש לא כיף אבל הן מאפשרות להגיע למקומות נהדרים (או סתם כאלה שצריך להגיע אליהן)
      בתוך ארה"ב העדפתי לנהוג 5 שעות מאשר לטוס שעה אם זה היה אפשרי.

      תודה והמשך שבוע נעים

  3. אוי אני בדיוק עובדת על רשומות על הנסיעה שלי לניו זילנד קצת לפני הקורונה, ונראה לי סיפור הטיסה שלי בהלוך בהחלט מתחרה בסיפורים שלך 😉

          1. תודה על הקישורים.
            קשירתי את הרשומה על הטיסות לשרביט – פשוט צריך להוסיף כתגובה ברשומה המתארת את השרביט (הקישור הראשון שלי)

            משום מה לא ניתן להגיב ברשומות שלך

            תודה והמשך שבוע נעים

  4. אם לאסוף את כל ההתרחשויות של הבלוגרים שענו לשרביט, ממש לא כדאי לטוס. פחד. כל כך הרבה נחקרים בלי סיבה, מטוסים מאחרים, מתקלקלים, מה לא… אבל אנחנו טסים בכל זאת, ולפעמים לפעמים זה גם הולך חלק…

    1. בקוב הפעמים זה הולך חלק… אבל אנחנו זוכרים את המעט הגרועות (האמת שאני זוכר גם כמה טובות יותר מהממוצע)

      תודה והמשך שבוע נעים 🙂

  5. גם אני טסתי לראשונה לחו"ל בגיל 24. בצבא פגשתי אנשים, שהספיקו להיות כבר בטיולים עם ההורים שלהם לפני הצבא.
    ההורים שלי, שהגיעו לארץ מרומניה (כנראה באוניות), לא יצאו יותר מגבולות הארץ. מה אני אומר "גבולות הארץ"? גם בתוך גבולות הארץ, אני חושב שהם מעולם לא היו באילת, בים המלח, או בשמורת דן. הכי רחוק שהגעתי איתם היה לבית הבראה של ההסתדרות, בקרית טבעון. אני חושב, שזה היה גם המלון הכי מפואר – שלא לומר היחיד (שאני זוכר) – שהייתי בו איתם.

    בגיל 24, בלי לדעת מה זה חו"ל בכלל, עליתי עם עוד חבר (שגם הוא מעולם לא היה בחו"ל), על מטוס – וטסנו לארה"ב. באותה תערובת מופלאה של טיפשות ותעוזה, שאפשרית רק בגיל הזה, נחתנו בארה"ב, ככה סתם. בלי הזמנה של מלון, בלי כסף שהיינו מוכנים להוציא על מלון, בלי כלום. רק עם מספר טלפון של דוד של החבר שלי, ש"ירד" לארה"ב (אז זה לא היה "רילוקיישן" אלא "נפולת של נמושות"). דוד, שלא ידע בכלל שאנו אמורים להגיע לארה"ב. ככה, בלילה, הרמנו לו טלפון משדה התעופה ואמרנו "אנחנו כאן!"…
    לא אכביר מילים על הטיול הזה. רק אומר, שכמעט חודש שלם לנו (במובן של "לישון") באוטו שקנינו ב 300$ – ולא במלונות.
    גם אומָר, שלנסוע לחו"ל עם חבר קמצן – זה מתכון מאד גרוע לטיול.

    התיקון הגיע רק הרבה שנים אח"כ, כשטסנו לארה"ב כמשפחה, לטיול בת-מצווה של הבת שלי. גם הטיול הזה ארך חודש, עם כמה טיסות פנימיות, עם רכב שכור בכל מיני מקומות שאליהם הגענו, עם נהיגה של קילומטרים רבים – וגם עם גיחה ל"רוקים הקנדיים". הטיול הזה כלל את כל מה שציינת, "גרנד קניון, פארק ציון, ברייס, סן פרנסיסקו ויוסמיטי" ועוד קצת, כמו שבוע בניו-יורק וכמה ימים ב"דיסני וורלד" באורלנדו. אם לדבר על ה"טיול המושלם" – הטיול הזה הוא מתמודד רציני מאד על הכתר. זה היה הטיול שמחק את טעמו המר של הטיול עם החבר הקמצן. התברר שצריך דברים אחרים כדי ליהנות מטיול: חברה נעימה, יכולת לתכנן טיול כמבצע צבאי, הידע המוקדם של מה בכלל רוצים לראות בטיול ובאיזה מקומות רוצים לטייל – ועוד משהו קטן וזניח: כסף, וגם נכונות להיפרד ממנו…

    טיסות מהגיהינום?
    פעם יצא לנו לשבת שעה-שעתיים במטוס, לפני שהמראנו ארצה בטיסת שכר ישראלית, בטח ב"ארקיע". בסוף התברר שהסיבה האמיתית לאיחור היתה, שקבוצה של טיול מאורגן נתקעה בפקקים ואיחרה להגיע לטיסה. והטייס פשוט חיכה שאנשי הקבוצה יגיעו…

    גם ההתחלה של ה"טיול המושלם" בארה"ב היתה לא ממש מושלמת: המזוודה שלנו לא הגיעה. וזו היתה המזוודה בה' הידיעה. כל הציוד שלנו היה במזוודה הזו. היתה עוד מזוודה קטנה, שהכילה ציוד למקומות קרים יותר כמו ה"רוקים הקנדיים", שכן הגיעה. אבל בשלב ההוא לא היתה בה שום תועלת. כך יצא, שישבתי על ספסל בקצה ה"סנטרל פארק" בניו יורק, עם משקפיים מהבילים, בחום ובלחות של יולי-אוגוסט בניו יורק – ומתכנן קניית תחתונים ובגדים לימים הבאים. זה היה ממש מבאס. למרבה המזל, המזוודה נמצאה והגיעה אחרי כמה ימים למלון שלנו ב"דיסני וורלד". ומה שחשוב לא פחות: המשך הטיול היה כה מוצלח – שטעמה המר, של המזוודה שלא הגיעה, די נמוג.

    1. הרקע שלנו דומה, אבל גם שונה. אבא שלי הספיק לגור בארה"ב בערך בגילאי 14-19, אבל מאז שהוא חזר לארץ ועד המון שנים אחר כך הוא ואמי לא טסו לחו"ל שנים ארוכות מאוד. בילדותי נסענו פעם אחת ליומיים מחוץ לבית (למעט אצל קרובי משפחה) וישנו באכסניית נוער בירושלים. פעמיים גם נסענו לטיול של יום אחד בחיפה – הרפקתאה של ממש.

      הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל הייתה דווקא מטעם הצבא לקורס בלונדון. הנסיעה השנייה הייתה לירח הדבש והרבה כסף לא היה לנו… כמוכם לא הזמנו מלונות מראש אלא רק בכל מקום אליו הגענו ב"לשכת התיירות" – מקומות זולים ככל האפשר. גם אכלנו לא מעט fast food ונסענו רק באוטובוסים.
      הטיול שלכם לארה"ב נשמע מעולה אם כי קצת עמוס. אנחנו נסענו כל המשפחה לשלושה טיולים בארה"ב – שניים של שבועיים והשלישי של שלושה. הראשון לקליפורניה, השני לחוף המזרחי – מניאגרה פולס ועד וושינגטון די.סי (זה היה טיול הבת מצווה של הבת שלי) והשלישי לפלורידה – דיסניוורלד ויוניברסל אבל גם אוורגליידס, הקיז ועוד.

      איכשהו מזוודות מעולם לא איבדנו. אני חושש גם זה עוד יגיע…

      אני מאוד מסכים שתכנון מוקדם וכסף הם שני תנאים חשובים לטיול מוצלח בחו"ל.

      תודה על התגובה המפורטת והמשך שבוע נעים

  6. אני מעדיפה לא לקרוא או לראות טיסות כאלה, כי אני עלולה להיכנס לפרנויות.
    אמנם קראתי את מה שכתבת, אולי בגלל שאני לא טסה בקרוב.
    טסתי הרבה בחיי והכי קשות לי הן דווקא טיסות הפנים הקצרות, אז אני מרגישה סוג של נסיעה באוטובוס עם נהג לא משו.

    1. מצטער אם גרמתי לנזק… היו לי גם הרבה טיסות בלי בעיות.
      טיסות פנים קצרות הן אכן בעייתיות. כמו שכתבתי בתגובה אחרת, אני מעדיף לנהוג 5 שעות (או לנסוע באוטובוס או ברכבת) מאשר לטוס טיסה קצרה.

      תודה והמשך שבוע נעים

  7. גרתי פעם בקליפורניה, כשהגעתי לביקור בארץ הלכתי למסיבה עם בת דודה שלי ולחצתי יד לאיזו בחורה שבת דודה שלי הכירה לי. התכתבנו מספר פעמים והסתבר שהיא עובדת באיר פרנס והזמינה אותי לחתונה של בת דודה שלה. שילמתי 500 דולר לכרטיס טיסה הלוך חזור לארץ והייתי אמור לרדת בצרפת ולא להמשיך. כעובדת איר פרנס היא סידרה שיעבירו אותי למחלקה הראשונה. נחתי בצרפת הלכתי לחתונה וההיא השתכרה מוות והיתה 20 קילו יותר ממה שנראתה במסיבה, אז עליתי על המטוס לארץ במחלקה ראשונה, וגם חזרתי לקליפורניה במחלקה ראשונה. פשוט נראה לי שכולם כותבים על כמה רע היה בטיסות, אבל במחלקה ראשונה היה גן עדן, רק החתונה הייתה גיהינום וזו חלק מהטיסה אז עומד בדרישות.

    1. סיפור מעניין… בכל הטיסות שלי טסתי פעמיים במחלקת עסקים – לספרד וחזרה. היה לא משהו…

      תודה והמשך שבוע נעים

  8. ואו. באמת לא נעים. אני טסתי בחיי רק פעמיים הלוך ושוב לאירופה. והפעם האחרונה היתה לפני יותר מ עשרים שנים. אני זוכר שהרגשתי לא טוב בטיסות. היה לי קשה.

  9. הטיסות שלי עד היום, טפו טפו, ואני מקווה שהקרובה ביות שני תהא אף היא, טפו טפו.
    הדבר היחיד זו החרדה עד העלייה למטוס, בכל צד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: