תעלומת הבלוגולדת השלושה עשר

וורשה בחורף היא מראה מרנין, אבל לצערי לא ניתן להסתפק במראה עיניים בלבד. אמנם השלג המכסה כל בית ורחוב הוא יפה ונקי, אבל הקור המתלווה אליו מטריד.

למרות ארבעים ומשהו שנותיי בוורשה עדיין קשה לי להתרגל לחורף. למעשה מה שמפריע לי הוא לא הקור – הנעים כשלעצמו – אם כי הצורך ללבוש שכבות רבות של בגדים ואז לפשוט אותם בכל פעם שנכנסים לבית, משרד, בית קפה או מסעדה.

חישבתי ומצאתי שאני מבזבז כל יום בין חצי שעה לשעה בלבישת או פשיטת מעילים, סוודרים, צעיפים וכפפות – זמן שיכולתי להקדיש לעוד כמה כוסות קפה עם משהו בצד.

אבל יש גם יתרונות לחורף. המרקים למשל. והנזידים. ובכלל האוכל החם לסוגיו.

כשהגעתי לתחנה באותו יום – העשירי לדצמבר 2021 – ההתרגשות הייתה גדולה.  הנחתי לתומי כי מדובר בהתרגשות הרגילה לקראת חג המולד וראש השנה ההולכים וקרבים. כמה מהשוטרים ממש ספרו את הימים שנותרו עד לחג – ומאוד היה קשה להם להגיע להסכמה.

נראה היה שההתרגשות היום גדולה אף יותר בשל השמועות על גל פיטורים שיגיע עוד לפני החגים. כמה מהשוטרים – אפילו כמה מהקצינים – חששו שייפגעו, למרות שלא הסכימו להודות בכך.

בחושי הבלש המחודדים שלי ידעתי מי מאמין בכך. אנשים אלה אכלו יותר מהרגיל, בחזקת "אכול ושתה כי מחר נמות" .

אני כמובן, כאדם רציונאלי, המכיר בערך עצמו, לא חששתי כלל. אכלתי ושתיתי כרגיל, כי ידעתי שיש לחשוב גם על המחר ולשמור על הבריאות.

לכן הסתפקתי הבוקר בשתי ארוחות הבוקר הרגילות – חביתה משש ביצים, סלט ירקות (מאוד בריא!), שני בורקסים גדולים, כמה פרוסות לחם עם חמאה, דג מלוח, שני קרואסונים וכמה פרוסות עוגה. וכמובן סופגניות לרגל החג היהודי התורן.

כאן בודאי עולות בראש הקוראים שתי שאלות קשות: הראשונה היא כיצד אני מתיימר לשמור על בריאותי עם כמויות אוכל כאלה שרק חלקו בריא והשנייה – הקשה יותר – היא כיצד הגעתי למאה ה-21 כשידוע לכל שאני חי ופועל בסוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20.

התשובה לשתי השאלות אחת היא: כזכור לקוראים הוותיקים המלווים אותי עוד מהבלוג הישן בתפוז, קיבלתי מידי המפקח מכונת זמן שתעזור לי בפתרון התעלומות העתידיות. בעזרת מכונת הזמן הזאת העברתי את עצמי למאה ה-21 מכמה סיבות: מגוון המאכלים במאה זו גדול יותר, הרפואה מתקדמת יותר וכמובן עצם המסע בזמן הוא טוב לבריאות מהיותו התעמלות (עוד במאה ה-19 הרופא שלי המליץ לי לצאת למסע!)
בהתאם לחוקי המסע בזמן, ייתכן שהסיפורים שפורסמו בעבר יופיעו בעתיד.

מיד לאחר שהתיישבתי מאחורי שולחני (שנדמה שהוא מתקרב לקיר מיום ליום משום מה – תעלומה אותה אצטרך לחקור בהזדמנות אחרת) נכנס הסמל והגיש לי תה ועוגיות. הוא שאל אותי האם גם אני שמתי לב לחדשה המפתיעה של היום, הגורמת להתרגשות רבה כל כך.

"מהי החדשה המפתיעה של היום?" – שאלתי אותו בנחת – "האם התגלה זן חדש של וירוס הקורונה ולא נמצאה לו אות מתאימה?"

הסמל הסתכל עליי כלא מאמין ושאל: "אתה לא יודע מה התאריך היום???"

"עשירי לדצמבר" – עניתי לו – "יש עוד כמה ימים עד סוף השנה והפרכת השמועות על גל הפיטורים"

הסמל הסמיק כולו (כנראה קלעתי ברמז שלי) ואמר בהתרגשות: "עשירי לדצמבר הוא הבלוגולדת של הבלוג 'החיים שלי (או של אחרים)' שבזכותו כולנו חיים!"

"חשבתי שכבר לא חוגגים בלוגולדת" – עניתי לו בשלווה – "הרי הבלוג עבר דירה והרצף לא נשמר."

הסמל עמד לענות לי אבל בדיוק נשמעה צעקה במסדרון: המפקח קרא לי.

התייצבתי במשרדו של המפקח מיד. כלומר מיד לאחר שסיימתי את התה וחמש-שש-שבע עוגיות.

המפקח אמר לי בארשת פנים רצינית: "יש לי תעלומה כפולה בשבילך!"

כרגיל, לא התרגשתי. אמרתי לו שכבר פתרתי את התעלומה: לא יהיו פיטורים ונמשיך לאכול סופגניות (גם  אחרי חנוכה) למרות שהן לא ממש בריאות.

המפקח היה המום מחדות התפיסה והאבחנה שלי. לרגע הוא נותר המום, אבל כדי לשמור על כבודו הוא המציא במקום תעלומה כפולה חדשה ואמר לי: "על מה אתה מדבר???  התעלומה קשורה לבלוג 'החיים שלי (או של אחרים)' ויש בה שני חלקים: הראשון הוא מדוע פורסמה היום (9.12! ) רשומה לכבוד הבלוגולדת  כאשר הבלוגולדת רק מחר והשנייה מדוע בכלל לציין בלוגולדת לבלוג שלא שמר על רציפות."

אין ספק שהמפקח היה חכם ומנוסה. הוא הצליח להמציא במקום שתי תעלומות חלופיות בלי להניד עפעף! הוא זכה בתפקיד ביושר. אם כי נישואיו לבת המפכ"ל לא הזיקו.

הודעתי למפקח שבכוונתי לפתור את התעלומה הכפולה עוד לפני ארוחת ארבע ויצאתי לארוחת צהריים.

הצצתי בשעון וגיליתי שהשעון הפנימי שלי לא הכזיב – זמן ארוחת הצהרים כבר עבר בתשע דקות! מרוב מהירות שכחתי ללבוש את אחד המעילים – דבר שגיליתי רק כשיצאתי לרחוב. לרגע נעצרתי והתלבטתי. מצד אחד היה לי קצת קר. מצד שני אם אחזור ללבוש את המעיל אאחר עוד יותר לארוחת הצהרים!

קרקור לא נעים מכיוון הבטן שלי הכריע את הדילמה.

במסעדה החביבה עליי דלק התנור והאווירה הייתה נעימה. לאחר שפשטתי כמה שכבות התיישבתי לאכול ולחשוב על התעלומה הכפולה.

הסלטים לא עזרו לי במיוחד, אבל מנות הביניים של רגל קרושה, כבד קצוץ, לשון מיובשת ולטקעס התחילו להתניע את גלגלי המוח הקפואים שלי.

ביקשתי מהמלצר עוד מנת שניצל ובהשאלה את האייפד שלו ומיד מצאתי את הפיתרון לתעלומה הראשונה: מכיוון שהבלוגר מפרסם תמיד סיפורים בימי חמישי, הוא החליט לנסוע מעט בזמן ולהקדים את הסיפור לבלוגולדת ביום.

התעלומה השנייה העסיקה אותי קצת יותר זמן. היא דרשה סטייק (מדיום-רייר), עוף צלוי, תפוחי אדמה אפויים ואפילו קצת שעועית ירוקה (לא לבעלי לב חלש!) אבל לקראת סיום הפירה פתרתי את התעלומה: הבלוגר פשוט חושב שהבלוג הוא אותו בלוג בלי קשר לפלטפורמה!

בזמן הקינוחים גם הבנתי איך דבר כזה יכול לקרות. הוא כבר לא צעיר המוטיאור הזה והסניליות מתחילה לתת בו את אותותיה.

למשל: הוא שכח אותי במסעדה במשך שעות וכמעט פספסתי את ארוחת הארבע בתחנה. הגעתי ברגע האחרון – הבורקסים כבר כמעט נגמרו. אכלתי בחיפזון – דבר שאני ממש שונא לעשות – אבל הייתי צריך למהר לעדכן את המפקח בפתרון התעלומה.

כשנכנסתי לחדרו של המפקח היה שם חשוך. האם הוא הלך כבר הביתה? זה היה מאוד מאכזב.

ואז לפתע נדלק האור ונשמעו צעקות: מזל טוב! בלוגולדת שמח! כולם היו שם – הרבנים והרבניות, הסוכן החשאי גיא אג"ח, .. כולם.

היה די צפוף בחדר – בכל זאת בבלוג פורסמו כבר הרבה רשומות ב-13 שנותיו! (למרות שחלק גדול מהן נעלמו וכעת יש "רק"  230 מפורסמות לא כולל הנוכחית).

אבל העיקר הוא שהיה הרבה אוכל, כי מסיבות הפתעה תמיד עושות אותי רעב.

מוסר השכל: בלוגולדת  יש רק פעם בשנה, או פעמיים, או בכלל לא

שבת שלום ובלוגולדת שמח לי!

והרשומה המומלצת היא –  טירוף הקניות – בבלוג של adiad