במדור השרביט החם הוצע לכתוב על הספרים האהובים עלינו.
הרעיון להבנתי הוא לספר על עשרת הספרים האהובים עליי ביותר ומדוע אני אוהב אותם. זה לא פשוט מבחינתי… אני קורא לא מעט (יחסית לאדם עסוק) ויש הרבה ספרים שאהבתי. אני קורא לא מעט ז'אנרים שונים – רומנים, מד"ב, פנטזיה, הומור, מתח – ואני מוצא ספרים יותר טובים ופחות טובים בכל אחד מהם.
לפעמים יש ספרים שנראים לי מאוד טובים בזמן הקריאה אבל שנים אחר כך אני מגלה שאני בקושי זוכר מה העלילה שלהם. דוגמא לספר כזה היא "אדם בן כלב" של יורם קניוק שאני זוכר שמאוד השפיע עליי כשקראתי אותו לפני כשלושים שנה (אולי יותר?) אבל אני בקושי זוכר את העלילה.
לפעמים אני חושב שספר הוא מאוד טוב, אבל בדיעבד אני משנה את דעתי עליו. כך קרה לי עם "כמעיין המתגבר" של איין ראנד שקראתי בסביבות גיל 20 וחשבתי שהוא נהדר – שקעתי בספר ומאוד הזדהיתי עם הגיבור אבל לאחר זמן מה הגעתי למסקנה שהספר למעשה דמגוגי וגרם לי להזדהות עם דמות שלמעשה אני לא מסכים איתה.
בכל זאת ניסיתי לאסוף את הספרים שאני יותר אוהב. יש לי הרבה יותר מעשרה אבל חלקם הם למעשה סדרות או כל הספרים של סופר מסוים שאני אוהב כך שלמעשה ברשימה יש יותר ממאה ספרים…
הנה הם, ללא סדר מיוחד:
1. שר הטבעות – ג'. ר. ר. טולקין (הטרילוגיה) – אני מאוד אוהב ספרי פנטזיה. לדעתי זהו אחד הטובים ביותר שבהם. קראתי את כל הטרילוגיה מספר פעמים ובכל פעם הספרים הצליחו לרתק אותי מחדש.
2. עולם הדיסק – טרי פראצ'ט – גם פנטזיה וגם הומור משובח – מה יכול להיות טוב מזה? מדובר בסדרה מאוד ארוכה – למעלה מ-40 ספרים. לא קראתי את כולם עדיין אלא רק 18 (ועוד אחד מחכה לי ליד המיטה). יש בהם טובים יותר ופחות אבל בסך הכל אני מאוד נהנה מהסדרה הזאת.
3. מלכוד 22 – ג'וזף הלר – לא פנטזיה אלא ספר מאוד ריאליסטי לדעתי (לפחות לכל מי ששירת בצבא כלשהו) ומאוד מצחיק. גם אותו קראתי מספר פעמים ונהניתי כל פעם מחדש. אני יודע שהספר קצת קשה לקריאה – הילדים שלי, לצערי, לא הצליחו לקרוא אותו. אבל איך אפשר לא לאהוב את המייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור?
4. כל ספרי אפרים קישון – קראתי אותם עוד בילדותי ואני מכיר הרבה מהסיפורים בעל פה. לטעמי הוא היה מאוד מצחיק.
5. ספרי ג'ראלד דארל – משפחתי וחיות אחרות ועוד הרבה ספרים. קראתי ואהבתי מאוד את ההומור שלו.
6. שיר של אש ושל קרח ("משחקי הכס") – ג'ורג' ר. ר. מרטין – כבר ציינתי שאני אוהב פנטזיה? קראתי את כל הספרים שיצאו, חלקם באנגלית וחלקם בעברית. לעתים קצת קשה לקרוא, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהעולם המורכב שהוא יצר. מאוד מאכזב שהוא לא משלים את הסדרה…
7. האמן ומרגריטה – מיכאיל בולגקוב – גם ספר פנטזיה, אם כי שונה למדי מהקודמים ברשימה. קראתי גם את הגרסה המצונזרת שהתפרסמה בשם "השטן במוסקבה" וגם את התרגום המלא ואהבתי את שתי הגרסאות.
8. שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) – ג'רום ק. ג'רום – אחד הספרים המשעשעים ביותר לטעמי. בעצם הוא גם סוג של פנטזיה… באופן מוזר הספר הזה מאוד ידוע בישראל וברוסיה אך פחות במדינות אחרות. אני אוהב גם את ההמשך הפחות מוכר שלו – שלושה בבומל. בו שלושת החברים יוצאים לטייל בגרמניה.
9. מגילת סן מיקלה – אכסל מונתה – אולי ספר קצת פחות מוכר מהאחרים ברשימה אבל באופן שמפתיע גם אותי גם הוא ספר פנטזיה… ספר מקסים לטעמי. פעם אבקר בקאפרי ובוילה סן-מיקלה…
10. רומן רוסי – מאיר שלו – בעצם אני אוהב את כל הרומנים שכתב מאיר שלו, אבל זה לטעמי הטוב שבהם. בספרים של שלו אני לעיתים נהנה מהשפה יותר מאשר מהעלילה… אולי מיותר לציין, אבל במידה מרובה מדובר בפנטזיה
11. (אמרו 10 "פחות או יותר") קים – רודיארד קיפלינג – ספר נהדר למרות הגזענות המובנית בו (בזמן שיצא הספר זה לא נחשב לגזענות…) את הספר הזה עננת אוהבת יותר ממני אבל גם אני מאוד אוהב אותו.
12. מלחמת האדם הזקן – ג'ון סקאלזי – כשהייתי נער צעיר מאוד אהבתי מדע בדיוני. מאז שבגרתי האהבה שלי למדע בדיוני דעכה, אבל את הספר הזה (או סדרת הספרים) מאוד אהבתי. אולי כשאהיה זקן אוכל להחליף את הגוף שלי לצעיר יותר?
13. אני קלאודיוס – רוברט גרייבס. גם ספר ההמשך שלו – קלאודיוס האל. כשהייתי ילד ראיתי ואהבתי את סדרת הטלוויזיה. שנים רבות אחר כך קראתי את הספרים וגם אהבתי
14. 35 במאי – אריך קסטנר – אני מאוד אוהב את ספרי הילדים של אריך קסטנר כולל אמיל והבלשים, אורה הכפולה, פצפונת ואנטון ועוד. 35 במאי הוא הטוב ביותר שבהם ללא ספק (אולי בגלל שזה ספר פנטזיה???)
15. מדריך הטרמפיסט לגלקסיה – דגלאס אדאמס – עוד דוגמא משובחת לשילוב של פנטזיה והומור. כמובן גם ספרי ההמשך. במקרה זה מומלץ לקרוא את המקור באנגלית כי התרגום לא טוב במיוחד.
יש כמובן עוד הרבה ספרים וודאי כמה ששכחתי ואחר כך אזכר שאני אוהב אותם יותר מספרים שכן הופיעו ברשימה אבל אעצור כאן…
והרשומה המומלצת היא – אז מה את עושה כל הזמן – בבלוג של עדה ק.
לגבי ״כמעיין המתגבר״ וסופרת איין ראנד – חשוב לקרוא ולהבין את הספר בקונטקסט ההיסטורי, החברתי והאישי של הסופרת. מדובר על מי שהצליחה לעבור מבריה״מ לארה״ב, וכמי שהתנגדה לקומוניזם היא לקחה את האידאולוגיה הקפיטליסטית והאינדיווידואליסטית שלה הכי רחוק שאפשר. באותו האופן למשל עולים מבריה״מ תמיד ידברו באופן מוחלט על יתרונות השוק החופשי ויראו בכל סממן של סוציאליזם כמשהו נוראי, איפלו כשמדובר על מושגים שאלו מאיתנו שלא גדלו במדינה קומוניסטית נשמעים טובים כמו קביעות.
יש משהו באידאולוגיה הזו – למשל קביעות (לדוגמא) יכולה להוביל לא פעם לבטלנות סמויה. זכור לי הסיפור של המורה שלנו לאזרחות בכיתה י״א שסיפרה שבאחת מעבודות הקיץ שלה בתיכון העובדים הקבועים כעסו עליה כי היא היתה יעילה ואז אפשר היה לצפות מהם לעבוד קשה כמוה, ולא בא להם אבל הם הרגישו בטוחים במעמדם בגלל הקביעות. מצד שני גם הגישה הקיצונית ההפוכה שבה השוק החופשי״ אמור כביכול לעודד עבודה קשה בטיעון שתמיד מקבלים עליה את התמורה הראויה לא בהכרח צודקת, ורואים לא מעט מאבקים נגדה גיום דווקא בארה״ב מעוז הקפיטליזם החופשי…
כן, אפשר להבין את האידיאולוגיה שלה, אבל לטעמי זה קפיטליזם קיצוני ולא הוגן. אני זוכר שכעסתי על עצמי על כך שהזדהיתי עם הגיבור שלה… אני מניח שאם הייתי קורא היום הייתי מרגיש אחרת.
תודה והמשך שבוע נעים
אני חושבת שהוא דמות שקל להזדהות איתה כנער/ה כי זה בדיוק הגיל שאוהבים לעשות ״דווקא״, וזה מה שהדמות הזו עושה כדי ״לעמוד על שלה״, ואז יוצאת צודקת.
אני מני שאת צודקת…
דרך אגב, כנראה לנו הרבה יותר קל להבין שזה קפיטליזם קיצוני ולא הוגן כי גדלנו בחברה קפיטליסטית ולכן יש לנו ניסיון יותר גדול בחסרונות שלה – בין אם באופן אישי או מהסביבה הקרובה יותר או פחות שלנו. אבל למי שבא מחברה שהיתה הניגוד המוחלט, לפעמים לוקח זמן להפסיק להתלהב מהיתרונות ולהבין את החסרונות.
מצד שני, הסוציאליזם שהיה אמור להיטיב עם האדם הקטן ולסתור את הקפיטליזם הבעייתי איכשהו הפך בכל מקום שבו יישמו אותו לשלטון טוטאליטרי שדווקא פוגע באזרח הקטן. אפילו הניסוי הקיבוצי לא ממש הצליח והקיבוצים הפכו לעסקים קפיטליסטים.
לגבי הספרים שכתבת עליהם – חלקם מיושנים למדי (כמו למשל ג׳רום ק. ג׳רום או ג׳ראלד דארל), וההומור שבהם לא תמיד מוערך במצב שבו התרבות השתנתה מאוד והרבה מצבים שהיו קיימים בהם כבר לא ממש מובנים כיום.
ולגבי ״שיר של אש ושל קרח״ – אני חושבת שדווקא קיומה של הסדרה המאוד פופולרית שהסתמכה על הסרטים כנראה מפריעה לסופר, במיוחד כשהסדרה ״סידרה״ לעצמה סוף שהיה מאוד לא פופולרי. ייתכן שהסופר רוצה שהסדרה קצת תתרחק בזכרונם של הקוראים לפני שהוא חושב על סוף מוצלח יותר עבור סדרת הספרים.
מבחינתי ג'רום ק ג'רום וג'ראלד דארל וגם קישון עדיין מצחיקים למרות שחלק גדול ממה שכתבו עליו כבר לא אקטואלי. מג'רום ומקישון אני מוצא את עצמי מצטט פעמים רבות.
גם אני חושב שסדרת הטלויזיה הפריעה להשלמת סדרת הספרים, אבל הסופר התעכב מאוד עם הספר השישי בזמן שהסדרה רק התחילה…
תודה שוב
אז בעיקר פנטזיה והומור – וזה משתקף גם בכתיבה שלך בבלוג:)
הספרים של איין ראנד היו בשבילי להיט גדול בנעוריי. הערצתי אותם. היום אני מוצאת שהם אפילו קצת מביכים.
מלכוד 22 נורא מצחיק. גם אפרים קישון. מכיר את הספרים של דייב בארי?
לשר הטבעות ודומיו אין לי סבלנות, אף שניסיתי הרבה. אבל אולי כדאי לי לנסות את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.
תודה על ההפניה!
עדה, אני חייבת לציין ש״שר הטבעות״ הוא הספר היחיד שבו אני מעדיפה את הסרט על הספר. טולקין כתב בצורה מאוד קשקשנית ופרטנית שבאמת הפכה את חוויית הקריאה לקשה יותר עבורי – ובמקביל אפשר היה לראות שהבמאי פיטר ג׳קסון עיבד וביים את הסרטים מתוך אהבה לחומר המקור (ולמזלו הוא היה אז עדיין מספיק אנונימי כדי שיהיה לו את הזמן וחופש הפעולה לפעול בצורה יחסית חופשית). נכון שיש שינויים בסרטים מהחומר המקורי, אבל בדיעבד מסתבר שלא מעט מההחלטות האלו נבעו משינויים חברתיים שהתרחשו מאז שהספרים יצאו לעור.
אהבתי את הסרטים, אבל את הספרים יותר… אני ממש לא מסכים עם הקשקשנות – אם כבר, לדעתי הסרטים היו יותר קשקשניים ופרטניים 🙂
עניין של השקפה מן הסתם.
כן, בשביל הסרט באמת יש לי יותר סבלנות:)
תודה לך 🙂 אני שמח לשמוע שהאהבות שלי משתקפות בבלוג…
קראתי ספר אחד של דייב בארי ואהבתי אבל איכשהו לא חיפשתי עוד. אולי באמת אוסיף לרשימת הקריאה שלי.
ממליץ לך לנסות את מדריך הטרמפיסט, אבל באנגלית.
המשך שבוע נעים!
כעדה ועדיעד, גם אני מצאתי את ספרי שר הטבעות קשקשנים ולא מענינים במיוחד. הם מתאימים לפעם. בעבר הדרישות לגרויים היו נמוכות, הטלווזיה הפכה את הכל לקיצוני יותר, מפוליטיקה לספרות.
*קים – רודיארד קיפלינג – ספר נהדר למרות הגזענות המובנית בו (בזמן שיצא הספר זה לא נחשב לגזענות…)*
אתה לא חייב לקבל ולהסכים להגדרות החדשות של גזענות. חלקן נכפות עלינו והן בגבולות הצביעות וחוסר המציאות. כיום מקובל שגבר לבן הוא טראש מטבעו, אז עכשיו תלך ותזדהה עם זה? ההודים פרימיטיבים ובעלי אי קיו נמוך, זו המציאות, ואם אתה מריש מבוהל כשאני אומר את זה אתה מגיב כמו אזרח במדינה טוטליטרית שפוחד לדבר. אתה צריך לעמוד בפרץ כדי שהמצב לא יקצין
https://www.dimsumdaily.hk/category/news/breaking-news/
אני אהבתי את ספרי שר הטבעות ואני מאמין שאם אקרא שוב אשקע בהם שוב… רק שהחלטתי לא לקרוא אותו ספר פעמיים כי יש הרבה ספרים ולא מספיק זמן. (אולי כשאצא לפנסיה אתחיל לקרוא שוב ספרים שקראתי בעבר… מי יודע?)
אני בהחלט לא חייב להסכים להגדרות החדשות של גזענות, אבל לומר שההודים פרימטיביים ובעלי איי. קיו נמוך זאת גזענות ללא ספק. ההודים הם בני אדם כמו כולנו. יש להם תרבות שונה שמשתקפת לא ספק באופי שלהם, אבל כמו כל בני האדם יש בהם חכמים וטפשים, מתקדמים ופרימיטביים.
(יצא לי לעבוד עם לא מעט הודים).
אני לא מרגיש מבוהל, אבל אני בהחלט מרגיש שאתה טועה.
לא הבנתי את הרלוונטיות של הקישור.
המשך שבוע נעים לך
לגבי ההודים: הם טוענים שהם המציאו את האלגברה, והערבים הם אלו שהביאו אותה לעולם המערבי ועכשיו לוקחים עליה בעלות 😉
יש ללחוץ כדי לגשת אל whatisracism.pdf
הקישור לכתבה שיש בה בחלקה השני שיחה על הספר קים.
קיימת חלוקה של מדינות לפי האי קיו הממוצע, וההודים נמצאים במקום נמוך מאד,76.24 IQ
כמובן שההודים שאתם עבדת במחשבים הם לא הממוצע ממש כפי שאתה לא הישראלי הממוצע.
יש לך טעות בקישור – הוא לעמוד ראשי של אתר חדשות
אבל מן הסתם במבחני ה- IQ יש הטיה תרבותית שגורמת לאנשים מתרבות מערבית להצליח יותר.
יש ספרים ברשימה שלך, שמאד אהבתי. "כמעיין המתגבר" וגם "מרד הנפילים" של איין ראנד, בהחלט הערצתי את הספרים האלו. אני זוכר, שבאיזשהו שיעור סיפרות בתיכון המורה לסיפרות, שהיתה די מבוגרת אז, בטח צעירה ממני היום, ניסתה להסביר לנו, שבעולם יש לא רק צעירים וחזקים ומצליחנים ושלכולם יש מקום – אבל אנחנו היינו אז צעירים, אז לא ממש השתכנענו…
אבל אין בי שום בושה או חרטה על שהתיאוריות של איין ראנד דיברו אל ליבי בזמנו. חוץ מזה, העובדה שספרים עבי כרס שכאלו נקראו בנשימה אחת, מלמדת משהו על איכות הכתיבה.
אז כן. "מילכוד 22" פנינה, וגם ספר אחר של הלר "משהו קרה". בזמנו הוא הודפס בשני כרכים. לא מפורסם כמו "מילכוד 22" – אבל לגמרי היסטרי.
ספרי אפריים קישון, ג'ראלד דארל ו"שלושה בסירה אחת" הם אבות המזון של ספרי ההומור.
את רוב ספרי מאיר שלו לא היה לי כוח לסיים, למרות שהיו כאלו שסיימתי "מתוך פרינציפ". השפה המליצית וה"גבוהה" די מעייפת אותי. החביב עלי מכולם הוא גם הקליל מכולם "הדבר היה ככה".
בספרי הפנטזיה מאד אהבתי את אסימוב, האיש כתב המון ספרים. מאד אהבתי את סידרת "המוסד", אבל כל ספריו הם אחלה.
"קץ הילדות" של ארתור סי קלארק הוא ספר מופת בעיניי.
אפילו קראתי את רוב ספרי "הארי פוטר" ואהבתי. הבת שלי היתה מכורה, בזמנו, לסידרה הזו – וקראה אותה באנגלית, מיד כשהודפסו ויובאו ארצה, עוד לפני שתורגמו. אני די בטוח, שזה לא הזיק לאנגלית שלה… 🙂
אני כבר קראתי אותם בעברית, מתורגמים…
מכיוון שאנו מדברים על ספרים של פעם, ממש מזמן, מאד אהבתי את ספרי דן בן אמוץ. בעיקר "לא שם זין", "יופי של מלחמה", ו"לזכור ולשכוח". ספרים שאני קורא היום (מעט מדי) – אני אפילו לא זוכר איך קוראים להם. אבל את השמות האלו אני זוכר. אמנון דנקנר, "חברו הטוב" של דב"א, ביצע מעשה נבלה כשפירסם את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, כפי שפירסם. הוא הכחיד את זיכרו של דן בן אמוץ – אבל Karma is a bitch: גם זיכרו של דנקנר נמחק לחלוטין. בן אמוץ היה דמות חשובה בתרבות הישראלית. גם הוא דיבר אל הנוער. הוא השתמש המון בסלנג, מה שלא עשה טוב לספריו בטווח הרחוק, כי סלנג מתיישן במהירות. קראתי שוב ספר שלו לאחר שנים רבות – הרעיונות עדיין עומדים, אבל השפה נשמעת ארכאית ומיושנת, אפילו קצת מגוחכת.
לסיום, שני ספרים שלמדנו בתיכון. האחד, במסגרת תוכנית הלימודים הרגילה, בשיעורי האנגלית, "פיגמליון". את השני למדנו בזכות המורה לפילוסופיה (כן, היה אז משהו כזה) – "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל. שני הספרים מצויינים וחשובים. זו גם ההוכחה, שכאשר המורה טובה – היא לא ממאיסה את הספר על התלמידים, שלומדים אותו כי אין להם ברירה.
אני בהחלט זוכר את "כמעיין המתגבר" כספר מרתק אבל התפכחתי ממנו מהר יחסית…
אוסיף מיד את "מה שקרה" לרשימת הקריאה שלי… אני זוכר שקראתי את "אלוהים יודע" של הלר והוא היה מוצלח אבל לא ברמה של "מלכוד 22". גם את "קץ הילדות" אוסיף… תודה
אסימוב מבחינתי הוא לא סופר פנטזיה אלא מדע בדיוני – עם הרבה דגש על המדע. בספרים שלו שקראתי יש הרבה הגיון וסדר.
גם אני קראתי את כל ספרי הארי פוטר, באנגלית. חביבים.
את דן באן אמוץ לא קראתי. אני זוכר שעיינתי פעם ב- "לא שם זין" כדי להבין על מה הרעש ולא ממש התחברתי.
את הספרים שאתה למדת בתיכון אני לא למדתי. למעשה למדתי מעט מאוד ספרות בתיכון ואיכשהו הוצאתי 9 בבגרות 🙂
תודה על התגובה המפורטת והמשך שבוע נעים
גם אני התרשמתי מאד בשעתו מה'מעין המתגבר' ואח"כ לא הבנתי מה מצאתי בו, את קישון אני מאד אוהבת והכי אוהבת את הסיפור על הכלב צבינג'י שאהב להשתין על השטיח האדום. כדי לנסות לגמול אותו, הבעלים שלו דחפו את האף שלו בשתן וזרקו אותו מהחלון, ואז הוא למד שאחרי שהוא משתין על השטיח האדום הוא דוחף את האף לשתן וקופץ מהחלון.
את ה'אמן ומרגריטה' לא אהבתי. לא דיבר אלי. לא קראתי את קים אבל מאד אהבתי את ספר היער וסיפורים נוספים שהיו בספר כמו ריקי טיקי טווי החולד שנלחם בנחשים. אני גם מאד אוהבת את שירי הילדים של קיפלינג. לגבי אריק קסטנר אני אוהבת גם את 35 במאי אבל בעיקר את אורה הכפולה.
תודה שהזכרת לי את צבינג'י… בהחלט סיפור משעשע 🙂
אני ג אוהב את אורה הכפולה אבל יותר את פצפונת ואנטון ועוד יותר את 35 במאי.
תודה והמשך שבוע נעים
איין ראנד היתה בשבילי אחת הסופרות הנערצות, התאים לי בגיל הנעורים, יתכן שהיום הייתי נהנית פחות. כמו הסרט חלף עם הרוח שהייתי בטוחה שזה הסרט בה' הידיעה ואילו כשציפיתי בו לאחר שנים ארוכות, ירד לי ממנו.
לפנטזיה אני ממש לא מתחברת.
הרושם מהתגובות היא שאיין ראנד דיברה בעיקר לנוער. אולי בגלל שקראתי רק בגיל 20 הפתכחתי מהר 🙂
תודה והמשך שבוע נעים 🙂
קראתי גם ספרים אחרים, שלא מופיעים ברשימה. מכל הרשימה נראה לי שקראתי את הראשונים, שר הטבעות, וגם ההוביט, ואת הסדרה האחרונה, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. יש לי חבר סופר, שקורא יותר ממני, ויש לי חבר שספרים זה התחביב המרכזי שלו בחיים, וקורא הרבה בעיקר ספרי פילוסופיה.
אני בהרבה שנים האחרונות קורא, אבל מאוד לאט, ספר בשנה או שנתיים 3, וקראתי בשנים האחרונות 2 ספרי בריאות. כבר לא קורא מדע בידיוני ופנטסיה, כמו פעם שהייתי צעיר.
גם אני קראתי הרבה ספרים שלא מופיעים ברשימה 😉
הממוצע שלי הוא בערך ספר כל שבועיים.
אבל כל אחד ומה שמתאים לו.
תודה והמשך שבוע נעים
אני לא חושבת שקים הוא ספר גזעני. הוא נכתב עם המון המון אהבה להודו ולאנשים השונים – והמוזרים, מנקודת מבטו של הבריטי – שיש בה. כל פעם שאני קוראת בו, אני מוצאת נקודות אחרות להתמקד בהן.
וכמובן, הרבה מהרשימה שלך נמצאים גם ברשימה שלי 🙂 אולי אכתוב אחת כזו משלי 🙂
אשמח אם תכתבי את הרשימה שלך…
לדעתי בקים בולטת העליונות של האנגלים על "הילידים". אולי אני טועה.
תודה והמשך שבוע נעים 🙂
מוטי זה לא הגיל, מישהו בן 20 שיקרא כיום את איין ראנד לא יתרשם כפי שאתה התרשמת, הוא ימצא את זה נאיבי, כמו הרבה ספרים וסרטים אחרים שלא מדברים אליך יותר היות והעולם השתנה סביבך מאד. הדרישה היא לגירויים מיידים, פחות דיבורים ויותר אקשן מסמר שיער. כך גם המוזיקה משתנה, הפוליטיקה רק הנייר טואלט נשאר אותו הדבר
זה אולי צירוף של הגיל שלי והגיל של העולם… דברים משתנים ללא ספק.
תודה והמשך שבוע נעים
וואו איזה יופי של פוסט!
ברור שההצעה היתה לעשות רשימה של עשרה ספרים אהובים אבל זו הצעה בלבד. אפשר פחות ואפשר יותר. רובנו קראנו ואהבנו הרבה יותר מעשרה.
מעניין מה שכתבת על יורם קניוק. אני קראתי ספר כלשהו שלו בגילאי העשר'ה שלי ותהרוג אותי אם אני זוכרת את שם הספר, לא רק את העלילה. למה זה קורה? אין לי מושג.
אנחנו לגמרי מסונכרנים לגבי איין ראנד. קראתי ואהבתי את "כמעיין המתגבר" אבל עפתי ממש על "מרד הנפילים" – פשוט קראתי שוב ושוב. וגם עוד ספר שלה שבזמנו לא תורגם לעברית אבל כעת לדעתי כבר קיים תרגום בשם ANTHEM. מה שאני זוכרת ממנו הוא שבמשטר שבספר אסור היה לומר "אני" ביחיד רק "אנחנו" ברבים. היא ממש היתה בטראומה מהקומוניזם והטיפה לקפיטליזם קיצוני שכמובן (כמו הקומוניזם הטהור) לא עמד במבחן המציאות. היום לא הייתי מסוגלת לקרוא את זה כנראה.
את "ההוביט" קראתי כ-book report לבית הספר כבר בגיל 10 או 11 – והתלהבתי ממש. אך טבעי היה שמאוחר יותר המשכתי ל"שר הטבעות". אבל כאן אני חושבת שהסתיימה תקופת הפנטזיה שלי. קראתי עוד שלושה ספרים בשנות השלושים לחיי שנקראו "מבוכים ודרקונים" ואין לי מושג מה היה הסופר, וזה כבר לא עשה לי חשק לעוד. לא, בעצם את "עולם הדיסק" אולי כן קראתי….לא זוכרת.
"מלכוד 22" גאוני, לא פחות.
את אפרים קישון תמיד אהבתי, גם הספרים וגם הסרטים וגם כידוע לך אני משחקת עם הנכדים את משחק הקופסא "החבילה הגיעה" ולא נמאס מההומור המסוים שלו.
לא נחשפתי לספריו של ג'ראלד דארל. ואת שיר של רוח ואש אני מכירה רק באמצעות הסידרה.
את האמן ומרגריטה לדעתי יש לי בבית ומעולם לא קראתי. היתה תקופה שבתי קראה ספרות רוסית אבל איכשהו אני עצמי לא הגעתי לפתוח את הספר. אולי אחפש אותו עכשיו.
גם את "שלושה בסירה אחת חוץ מהכלב" יש לי על המדף ומעולם לא קראתי. כנראה אחד הילדים קרא. יאללה יש לי משימות.
את "מגילת סן מיקלה" אני לא מכירה, לא שמעתי עליו בכלל. מעניין.
את מאיר שלו לא הצלחתי מעולם לקרוא, ותאמין לי שניסיתי כמה וכמה פעמים. יותר מזה – גם ספרי הילדים שלו לא מדברים אלי. וזה לעומת דויד גרוסמן למשל שאני בולעת גם את ספרי המבוגרים וגם את ספרי הילדים שהוא כותב.
קראתי את "קים" אבל לא זוכרת משום מה….אבל קראתי את כל "ספר הג'ונגל" שכלל עוד סיפורים – לא רק על מוגלי – והכי הכי אהבתי את "ריקי טיקי טאבי" סיפור על נמיה.
אני אוהבת מדע בדיוני אבל לא נתקלתי ב"מלחמת האדם הזקן" או ספרים אחרים מאת ג'ון סקאלזי.
את "אני קלאודיוס" זוכרת מהטלוויזיה בלבד.
את ספרי אריק קסטנר אני מאד מאד מאד אוהבת, ודווקא את 35 במאי לא מכירה.
קראתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה בשנות השלושים שלי והאמת שזה לא עשה לי כלום. אולי כבר הייתי מבוגרת מדי?
וואו, כיף של רשימה.
אני שמח שהצלחתי להכיר לך כמה ספרים שלא הכרת… על 35 במאי ושלושה בסירה אחת אני ממליץ מאוד. בטוח שתיהני.
לקרוא את ההוביט בגיל 10-11 נשמע לי קצת מוקדם, אבל העיקר שנהנית ממנו 🙂
"האמן ומרגריטה" לדעתי ספר נהדר, אבל לא ידבר אל כל אחד.
קראתי גם את "ספר הג'ונגל" ואהבתי גם אותו.
חבל שלא התחברת למדריך הטרמפיסט, אבל שוב – זה עניין של טעם. לא יודע כמה קשור לגיל.
תודה על ההצעה לשרביט ועל התגובה! המשך שבוע בריא ונעים!
חוץ מ-קים, קראתי את כל הספרים שציינת. חלקם אהבתי יותר, חלקם אהבתי פחות.
קצת מוזר לי שדווקא את קים לא…
תודה והמשך שבוע נעים 🙂
ביני ובינך, חוץ מאותו שרף, שכבר שכחתי שלימדו אותנו ביסודי או בתיכון, והסרט שנעשה על פי ספרו – אשכרה, רודיארד לא היה ה"קטע" שלי.
זכותך 🙂
וואו, כל האהובים עלי. הייתי תולעת סרים מגיל צעיר מאוד. היום רק במחשב וזה ממש לא אותו הדבר.
הייתי מוסיפה מלחמה ושלום של טולסטוי. פו הדב של מילן, הברווזון המכוער הנס כריסטיאן אנדרסן
1984 של אורוול ויש עוד כל כך הרבה
תודה
שמח שאת אוהבת את אותם ספרים. כמו שציינתי בסוף יש עוד…
קראתי את מלחמה ושלום, את פו הדוב ואת 1984 אבל לא את הברווזון המכוער (למרות שכמובן מכיר את הסיפור)
תודה והמשך שבוע נעים
הרשימה שלי חופפת לשלך בלא מעט ספרים 🙂 ברשימה שלי יש גם את ׳גבעת ווטרשיפ׳ המופלא, ואת ׳חולית׳, ואת ׳ענבי זעם׳ המטלטל מאוד. מהספרות העברית אהבתי מאוד גם את ׳לפני המקום׳ של חיים באר, הוא נגע בי עמוק.
באמת אהבתי מאוד גם את "גבעת ווטרשיפ". את חולית קצת פחות. את ענבי זעם מאוד ואולי הוא היה צריך להיות ברשימה…
את "לפני המקום" לא קראתי ואוסיף כעת לרשימת הקריאה שלי 🙂
תודה רבה!