האיש שמכר את העולם (סיפור ושיר לשבת)

זה קרה בדיוק כשעליתי במדרגות. כלומר לא בדיוק עליתי במדרגות – יותר חלפתי על פניהן. או על פני מדרגה אחת.

אתם בודאי מכירים את הסיטואציה הזאת שאתם עוברים על פני המדרגה, ומדברים על מה שהיה ומתי זה היה ופתאום מגלים שאתם בעצם לא שם?

זה בדיוק מה שקרה לי באותו יום.

כלומר זה קורה לי הרבה – אני בדרך כלל לא שם (במיוחד כשאני מדבר על מה שהיה ומתי), אבל באותו יום זה היה קצת שונה – כי היה שם מישהו שאמר שאני חבר שלו.

זה ודאי נשמע לכם מוזר ולא ברור – גם לי זה נשמע ככה.

מאוד מפתיע. הסתכלתי לבחור הזה ישר לתוך העיניים ותהיתי ראשית כל האם אני מכיר אותו ושנית האם הוא מחונן. אתם מבינים – הייתה לו עין אחת ירוקה ושנייה כחולה, דבר לא מאוד נפוץ,לכן הייתי בטוח שהייתי זוכר אותו אם היה אחד מחבריי.

ופתאום הבנתי מאיפה הוא מוכר לי!

אמרתי לו: “חשבתי שמתת – לפני די הרבה זמן!"

טוב, אני מודה שזה לא בדיוק דבר חכם לומר, ודאי לא מנומס, אבל באמת חשבתי ככה: כבר הרבה שנים שלא שמעתי ממנו מילה.

מיד אחרי שדיברתי התחרטתי – אבל נראה שהוא לא נפגע. הוא חייך ואמר: "הו לא, לא אני – אני מעולם לא איבדתי שליטה! אתה עומד כעת פנים מול פנים עם האיש שמכר את העולם!"

מכר את העולם? נראה לי שהוא פשוט איבד את שפיותו. זה יכול לקרות, במיוחד עם הקורונה הבלתי נגמרת הזאת.

או אולי הוא באמת מכר את העולם? אבל למי? מי יכול היה לקנות אותו?

זה לא הגיוני. צחקתי במבוכה ולחצתי את ידו כאות הוקרה לבדיחה המעולה.

חזרתי הביתה, אבל זכר הפגישה לא נתן לי מנוח.

רציתי למלא טופס מתאים כדי לדווח על  חשד ממשי למכירת העולם, אבל לא מצאתי את הטופס! חיפשתי אותו במשך שנים, נדדתי בין משרדים שונים – ללא הועיל.

באחד הימים, בעודי עומד בתור באחד ממשרדי הממשלה (כמדומני משרד הפנים  אבל אולי זה היה דווקא משרד העורף או משרד הברך) הבטתי במבט מתבונן (שהוא אחד המבטים המוצלחים שלי) במיליוני האנשים שעמדו לפניי בתור .

(טוב, הם ודאי לא היו מיליונים. אולי עשרים. אבל כשעומדים בתור במשרד ממשלתי כל אדם העומד לפנייך נראה כמו מאות אלפים).

פתאום היה לי חזיון: בחזיוני כולנו מתנו לפני הרבה הרבה שנים (אולי בסוף העולם של 1984).

אולי העולם שלנו הוא רק אשליה והמציאות שלנו היא ריצה מתור לתור בחיפוש אחר טפסים לא קיימים?

הכל יכול להיות. מי יודע?

לא אני. אני מעולם לא איבדתי שליטה.

אתם עומדים כעת פנים מול פנים עם האדם שמכר את העולם.

או לפחות פנים מול הבלוג שלו. או מול מסך המחשב שעליו מוצג הבלוג שלו.

הבעיה היחידה היא שעדיין לא שילמו לי על מכירת העולם. נכון שהוא מעולם לא היה שלי, אבל אני חושב שלפחות מגיעה לי עמלה. אחרת, כיצד אממן את הטיפול הפסיכיאטרי?

מוסר השכל: אם אתם מוכרים את העולם, בקשו את התמורה במזומן ובמקום

שבת שלום!

תודה לדיוויד בואי על כתיבת השיר המקורי. אם הוא עוד היה חי, הוא היה חוגג יום הולדת 75 בשבת זאת – שמונה לינואר.

אפשר לקרוא פרשנות קצת יותר רצינית לשיר the man who sold the world כאן.

והרשומה המומלצת היא – קבור בחלל סיפורו של הקוסמונאוט שננטש בחלל – בבלוג של רועי צזנה (שימו לב בבקשה שלא מדובר במייג'ור טום)

ועוד גרסה קצת מוזרה –

29 תגובות על ״האיש שמכר את העולם (סיפור ושיר לשבת)״

  1. מזל טוב לדיויד (in spirit, anyhow)
    לא שמתי לב כמה המילים של השיר הזה מוזרות…
    הסרטון השני מעניין, ומי שמציג אותו שם זה מרטין שין, נכון?

    1. כמובן
      ופגשתי לא מעט אנשים (יחסית) שהתפלאו לשמוע שהשיר לא במקור של נירוונה…

      תודה וסוף שבוע נעים

      1. אני חושבת שהלקה עצמה לא הסתירה את העובדה שמדובר על גרסת כיסוי – אבל אולי לקחה כברור מאליו את העובדה שאנשים מכירים גם את המקור לשיר.

  2. יבורך דיוויד בואי, הדו-מיני הראשון שלא התבייש לשחק בשני מגדריו ולשגע את כל העולם. פגשתי אותו בסרט "האיש שנפל מעולם אחר" התרגשתי כשגיליתי מיהי אהובתו, וכן שמחתי לדעת שמורהו הראשון היה הליצן הלונדוני "לינדסי קאמפ". בהחלט – לענ"ד – דמות מורכבת, עשירה וחשובה פי מליון מה"חיפושיות" ו.. זהו, אמרתי.

    1. דמות מורכבת לא ספק ואצלו הרבה פעמים לא היה ניתן לדעת מה היה אמיתי ומה הצגה.
      לגבי איזה אהובה התרגשת ומדוע?

      תודה וסוף שבוע נעים

      1. הוא התאהב והיא התאהבה בו – דוגמנית אפריקאית, זה היה המון לפני שזוגות בינגזעיים העזו להראות אהבתם בפרהסיה וללא חשש.

        1. אימאן… כן, בהחלט סיפור יפה. לאיש שלא חשש ללבוש שמלות ולספר שהוא דו-מיני בשנות השבעים צבע עור ודאי לא היווה בעיה. אגב, בשירים שלו חוזר הרבה הנושא של שיוויון זכויות ולאהוב את האחר

          תודה

  3. קודם כל, סליחה שאני קטנוני – אבל כזה אני:
    January 10, 2016 – זה תאריך מותו של בואי. זה לא תואם את "כבר עשר שנים שלא שמעתי ממנו מילה".
    בעיקר לאור העובדה שאלבום אחד יצא ממש לפני מותו – ועוד אחד יצא לאחר מותו (כי הוא צריך להמשיך ולהכניס כסף ליורשיו).
    אני מציין את זה לא רק בגלל שאני קטנוני – אלא כי ברגע הראשון חשבתי "מה, כבר עברו עשר שנים? לא יכול להיות!".
    ובאמת, לא יכול להיות.
    חוץ מזה, כתבת "אם אתם מוכרים את העולם, בקשו את התמורה במזומן ובמקום".
    ואני, יש לי בעיה גדולה יותר: אינני יודע מה המחיר הנכון – וכמה ניתן לדרוש תמורת העולם…
    אחרת, מזמן הייתי מוכר. 🙂
    אני חושב, שעכשיו, עם מגיפת הקורונה, המחיר ממש צנח…

    אגב, כסף:
    כולם, כל השמות הכי גדולים, מוכרים. תמורת הרבה מאד כסף. אז גם היורשים של בואי:

    https://www.calcalist.co.il/world_news/article/rjp1f2lnt

    שבת שלום!

    1. יש לי תחושה שאם היו חומרים מוקלטים, גם המעריצים של דיוויד בואי היו שמחים לשמוע אותם (גם אם זה אומר שהיורשים שלו יקבלו עוד כסף).

      1. היי עדי!
        הלכתי לבדוק – ויש חשש שהתבלבלתי.
        יש מצב, שהאלבום האחרון של בואי אכן היה Blackstar, שיצא יומיים לפני מותו.
        אני חושב שהתבלבלתי עם ליאונרד כהן, שהוציא לפני מותו את האלבום "You Want It Darker".
        שלוש שנים לאחר מותו יצא "Thanks for the Dance", האלבום האחרון (בינתיים).

        יש לי את כל שלושת הדיסקים שהזכרתי כרגע.
        אף אחד מהם הוא לא אלבום באמת גדול, לפחות לא לטעמי.
        אין ספק, המעריצים של כל זמר היו שמחים לשמוע עוד ועוד חומרים מוקלטים של מושא הערצתם.
        גם אין ספק שאת צודקת בעוד דבר: מה אכפת למעריצים, שהיורשים של הזמרים יקבלו עוד ועוד כסף? זה לא מהכיס שלהם.

        יחד עם זאת, המציאות מוכיחה שכל היוצרים הגדולים מגיעים באיזושהי נקודה לשיא היצירה שלהם – ומעבר לאותו שיא הם רק הולכים ונחלשים. גם דויד בואי וגם ליאונרד כהן יזכרו בשל אלבומים שהם שיא היצירה שלהם, לא בשל האלבומים האחרונים שהוציאו.
        מכיוון ש"רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה", אני יכול לספר לך, ששלושת הדיסקים שאת שמותיהם ציינתי, זכו להסתובב אצלי במכשיר הקומפקט דיסק מעט פעמים. את האלבום "זיגי סטארדסט" לעומת זאת, קניתי במגוון צורות:
        בתקליט, בדיסק – וגם בדיסק באיכות משודרגת (SUPER AUDIO CD). אני עדיין מאזין לו.

        קיים גם האלמנט הזה, של אהבה לחומרים ששמעתי פעם. שירים שנצרבו במוחי בשנות העשרה שלי, נצרבו חזק יותר מכל השאר.
        כלומר, קיים גם אלמנט הגיל הפיזי והמנטלי שלי.
        יחד עם זאת, אני באמת חושב שאין שום דרך להשוות בין "זיגי סטארדסט" לבין "בלאקסטאר".

        1. אני חושבת שלא פעם זמרים משנים סגנון עם השנים, ולא פעם המעריצים הוותיקים אוהבים פחות את החומרים החדשים, אבל יש לא מעט עריצים חדשים שמתחברים יותר לחומרים החדשים.

          1. דויד בואי היה אמן השינוי והחידוש.
            כאילו, אי אפשר לאהוב את היצירה שלו בלי לאהוב את השינוי המתמיד שלו.
            LET'S DANCE מ – 1983 שונה לגמרי מכל מה שהוא יצר לפני כן – ובכל זאת הוא אלבום "גדול".
            האלבום האחרון שלו ממש לא אלבום גדול – אבל זה רק הטעם שלי.

            אני מניח, שאי אפשר להישאר ענק במשך עשרות שנים.
            בעיקר מי שמת צעיר (נניח, ג'ים מוריסון) – מת בשיאו…

            1. אני גם מאוד אוהב את זיגי סטארדאסט והרבה פחות את בלאקסטאר. אבל עוד פחות את לטס דאנס… ואת האלבום לפני האחרון אהבתי

    2. קודם כל תודה… תפסת אותי. במקור פרסמתי את הרשומה הזאת בבלוג הישן שלי כשבואי הוציא את האלבום לפני האחרון שלו, עשר שנים אחרי הקודם. עדכנתי שם כמה דברים אבל את זה פספסתי… שיניתי כעת.

      לדעתי העולם שווה כמה שיסכימו לשלם עליו. זה לא הרבה…

      תודה גם על הידיעה. צריך לחיות ממשהו… לאלמנה וליתומים היו רק כמה עשרות מיליונים כנראה.

      סוף שבוע נעים!

  4. השקורונה עשתה להרבה אנשים שינויים בחיים : ) היום הוכרז שכל העולם אדום.
    מזל טוב לדויד בואי
    הקורונה עוד מעט תיעלם. העשירים מילאו קופות
    וכולם יחזרו לחגוג ברחובות
    סופש נעים

  5. פוסט מופלא. מהכותרת ידעתי שזה פוסט לזכרו של דיויד בואי, השנים עוברות, עברו כבר 6 שנים ממותו. אני גם כמובן הכרתי את השיר מהאנפלאגד של נירוונה, שהכרתי מאוחר ב 1994. קורט קוביין אמר בסוף השיר שזה שיר של דיויד בואי. ודיויד בואי כבודו במקומו מונח. לא מכיר את כל השירים והדיסקוגרפיה שלו, אבל מכיר הרבה שירים ולהיטים, ואלבום המאה, זיגי סטראדאסט, מ1972, המצעד בידיעות היה ב 1999.
    יהי זכרו ברוך.

    1. תודה רבה.
      זיגי סטארדסט בהחלט אלבום מופלא לטעמי. יש לו עוד הרבה שירים טובים (וגם כמה פחות…)

      סוף שבוע נעים!

  6. לגבי הרשומה המומלצת. היא אומנם מתוארת לכם בצורה רומנטית, מר צזנה דלה את הפרטים מכתבה בלעז (תוך שימוש בגוגל טרנסליט) והחסרת מספר פרטים פחות מלבבים. האסטרונאוט נשאר בחלל מכיון שהוא היה בתהליך גירושין מר מאשתו ולא היה לו לאן לחזור ממילא, שלא לדבר על כך שכלכלית זה היה עדיף לו, השעון של המזומנים דפק כל שעה שהוא ישב שם. הוא לא בדיוק היה "אבודים בחלל".
    הרוסים פשוט חיכו ללקוח (מטומטם שיקנה את העולם) שיקנה כרטיס טיסה ובסוף מצאו אסטרונאוט גרמני, הגרמנים שילמו 24 מליון דולר עבור הכרטיס שלו כך שזה לא היה כל כך דרמטי. גם אני הייתי יושבת שם 150 יום בשביל 24 מליון דולר וכותבת בלוג.
    מצבו הכלכלי של האסטרונאוט הרוסי כלל לא רע, מעריכים את רכושו בין 1-5 מליון דולר. וזה אחרי הסכם גירושין.

    brachelb, לשאלתך מי המטומטם קנה את העולם, NFT מוכר לך? זה הלהיט כיום. אני מציעה למוטי לנסות למכור את הכתבות שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: