האיש שמכר את העולם (סיפור ושיר לשבת)

זה קרה בדיוק כשעליתי במדרגות. כלומר לא בדיוק עליתי במדרגות – יותר חלפתי על פניהן. או על פני מדרגה אחת.

אתם בודאי מכירים את הסיטואציה הזאת שאתם עוברים על פני המדרגה, ומדברים על מה שהיה ומתי זה היה ופתאום מגלים שאתם בעצם לא שם?

זה בדיוק מה שקרה לי באותו יום.

כלומר זה קורה לי הרבה – אני בדרך כלל לא שם (במיוחד כשאני מדבר על מה שהיה ומתי), אבל באותו יום זה היה קצת שונה – כי היה שם מישהו שאמר שאני חבר שלו.

זה ודאי נשמע לכם מוזר ולא ברור – גם לי זה נשמע ככה.

מאוד מפתיע. הסתכלתי לבחור הזה ישר לתוך העיניים ותהיתי ראשית כל האם אני מכיר אותו ושנית האם הוא מחונן. אתם מבינים – הייתה לו עין אחת ירוקה ושנייה כחולה, דבר לא מאוד נפוץ,לכן הייתי בטוח שהייתי זוכר אותו אם היה אחד מחבריי.

ופתאום הבנתי מאיפה הוא מוכר לי!

אמרתי לו: “חשבתי שמתת – לפני די הרבה זמן!"

טוב, אני מודה שזה לא בדיוק דבר חכם לומר, ודאי לא מנומס, אבל באמת חשבתי ככה: כבר הרבה שנים שלא שמעתי ממנו מילה.

מיד אחרי שדיברתי התחרטתי – אבל נראה שהוא לא נפגע. הוא חייך ואמר: "הו לא, לא אני – אני מעולם לא איבדתי שליטה! אתה עומד כעת פנים מול פנים עם האיש שמכר את העולם!"

מכר את העולם? נראה לי שהוא פשוט איבד את שפיותו. זה יכול לקרות, במיוחד עם הקורונה הבלתי נגמרת הזאת.

או אולי הוא באמת מכר את העולם? אבל למי? מי יכול היה לקנות אותו?

זה לא הגיוני. צחקתי במבוכה ולחצתי את ידו כאות הוקרה לבדיחה המעולה.

חזרתי הביתה, אבל זכר הפגישה לא נתן לי מנוח.

רציתי למלא טופס מתאים כדי לדווח על  חשד ממשי למכירת העולם, אבל לא מצאתי את הטופס! חיפשתי אותו במשך שנים, נדדתי בין משרדים שונים – ללא הועיל.

באחד הימים, בעודי עומד בתור באחד ממשרדי הממשלה (כמדומני משרד הפנים  אבל אולי זה היה דווקא משרד העורף או משרד הברך) הבטתי במבט מתבונן (שהוא אחד המבטים המוצלחים שלי) במיליוני האנשים שעמדו לפניי בתור .

(טוב, הם ודאי לא היו מיליונים. אולי עשרים. אבל כשעומדים בתור במשרד ממשלתי כל אדם העומד לפנייך נראה כמו מאות אלפים).

פתאום היה לי חזיון: בחזיוני כולנו מתנו לפני הרבה הרבה שנים (אולי בסוף העולם של 1984).

אולי העולם שלנו הוא רק אשליה והמציאות שלנו היא ריצה מתור לתור בחיפוש אחר טפסים לא קיימים?

הכל יכול להיות. מי יודע?

לא אני. אני מעולם לא איבדתי שליטה.

אתם עומדים כעת פנים מול פנים עם האדם שמכר את העולם.

או לפחות פנים מול הבלוג שלו. או מול מסך המחשב שעליו מוצג הבלוג שלו.

הבעיה היחידה היא שעדיין לא שילמו לי על מכירת העולם. נכון שהוא מעולם לא היה שלי, אבל אני חושב שלפחות מגיעה לי עמלה. אחרת, כיצד אממן את הטיפול הפסיכיאטרי?

מוסר השכל: אם אתם מוכרים את העולם, בקשו את התמורה במזומן ובמקום

שבת שלום!

תודה לדיוויד בואי על כתיבת השיר המקורי. אם הוא עוד היה חי, הוא היה חוגג יום הולדת 75 בשבת זאת – שמונה לינואר.

אפשר לקרוא פרשנות קצת יותר רצינית לשיר the man who sold the world כאן.

והרשומה המומלצת היא – קבור בחלל סיפורו של הקוסמונאוט שננטש בחלל – בבלוג של רועי צזנה (שימו לב בבקשה שלא מדובר במייג'ור טום)

ועוד גרסה קצת מוזרה –