אני והמכונית שלי

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – אני והמכונית שלי – לספר על מכוניות ועל העדפות התחבורה שלנו.

אם אני לא טועה, תרמתי במידה מסוימת להעלאת הנושא כאשר הזכרתי ברשומה קודמת מכוניות כתחום עניין שלי.

 כך או כך, יש לי מה  לכתוב על הנושא 🙂

כשהייתי ילד, לא הייתה לנו מכונית. מכונית זה היה משהו של אנשים אחרים. לדוד שלי הייתה מכונית, להורים של חברים היו מכוניות. לנו לא.

אני זוכר שבתור ילד, בשנות ה-70 המוקדמות, ידעתי לזהות בדיוק שני דגמים של מכוניות, שהיו מאוד מיוחדים יחסית במראם – "סוסיתא קוביה" ופולקסווגן חיפושית.

השינוי הגיע כשהתחלתי ללמוד בתיכון. נסעתי באוטובוס לבית הספר עם חבורה של כמה חברים שמאוד התעניינו במכוניות וסיפרו לי סיפורים על מכוניות שראו מהחלון.

במקביל, אחי הגדול קנה הרבה חוברות של המגזין החדש שהיה אז – "טורבו". אולי אפילו היה לו מינוי. קראתי את החוברות בלהיטות ולמדתי רבות על חברות מכוניות ועל דגמים.

אני זוכר היטב שחשבתי אז שהמכונית הטובה ביותר היא ללא ספק פרארי (רצוי מאוד בצבע אדום) אבל מכונית החלומות השימושית שלי באותה תקופה הייתה סאאב 9000 טורבו עם גג נפתח.

פיתחתי אז גם חיבה לחברת סיטרואן שהוציאה במהלך ההיסטוריה דגמים ייחודיים כמו הדה-שבו וה- DS.

כמובן שבתור ילד שנסע באוטובוסים זה היה רק חלום.  במציאות רציתי שתהיה לי מכונית משלי, אבל כסף לא היה לי וגם לא הייתה לי מוטיבציה להוציא רישיון נהיגה כי לא הייתה לי אפשרות לקנות או לקבל מכונית לנהוג בה.

בגיל 19 בערך הוצאתי רישיון נהיגה על טוסטוס (50 סמ"ק) וגם קניתי אחד כזה משומש, מה שנתן לי עצמאות מסוימת.

רק בסביבות גיל 24, לאחר שהתחלתי בשרות קבע, הוצאתי רישיון נהיגה על רכב. מודה שהיה לי לא קל ולקחתי די הרבה שיעורים, אבל בסופו של דבר הצלחתי וקצת אחרי שקיבלתי את הרישיון קניתי את המכונית הראשונה שלי. היא לא הייתה פרארי ולא סאאב אלא סובארו ג'אסטי משומשת שבמקור הייתה בחברת השכרה.

עם המכונית הזאת עננת ואני נסענו בכל הארץ ונהנו מאוד מהחופש שהיא נתנה לנו – היכולת לקום ולנסוע לאן שנרצה מתי שנרצה, בלי להיות תלויים בתחבורה ציבורית.

זה היה בסוף 1992 ומאז ועד היום תמיד הייתה ברשות משפחתי מכונית (או שתיים).
לאחר שהשתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד בתחום המחשבים היה לי במשך שנים רבות רכב חברה. זה היה מאוד נוח – תמיד היה מי שדאג לתחזוקת הרכב והוא הוחלף באופן די אוטומטי כל כמה שנים.

למרות שהייתי מרוצה בעיקרון מרכבי החברה שהיו לי במהלך השנים, לא יכולתי באמת לבחור איזה מכונית אקבל. לכל היותר ניתנה לי אפשרות בחירה בין 3-4 דגמים אבל במקרים רבים פשוט קיבלתי מכונית ואמרתי תודה.
כך עברו תחת ידיי הרבה מכוניות פופולאריות בחברות הליסינג כמו פורד פוקוס, מזדה 323 ו-3 וסקודה אוקטביה (שהייתה אחת ממכוניות החברה הטובות יותר ברשותי).

בעצם הייתה חריגה אחת חשובה – כמה שנים אחרי שהשתחררתי מהצבא נסענו לרילוקיישן בארה"ב. שם לא היה לנו רכב חברה וקנינו מכונית משלנו. גם את ההזדמנות הזאת לא ניצלתי כנדרש… חברים שהיו איתנו שם קנו פורד מוסטנג,  ג'יפ של הונדה, קדילאק מפוארת ועוד ואנחנו קנינו שברולט קורסיקה משומשת בת שנתיים. היא שירתה אותנו יפה בטיולים רבים בארה"ב.

היה שלב מסוים בארה"ב בו חשבנו שנצטרך עוד מכונית – היה מדובר על כך שנעבור לעבוד בשני פרויקטים שונים במקומות נפרדים – ואני חשבתי ברצינות לקנות מכונית ספורטיבית חמודה – מאזדה מיאטה – אבל בסופו של דבר המשכנו לעבוד שנינו באותו מקום ונשארנו עם מכונית אחת. יתרה מכך – עברנו לעבוד באזור וושינגטון די.סי, שכרנו דירה במרחק הליכה ממקום העבודה והמכונית עמדה רוב הזמן בחניה. לעבודה הלכנו ברגל וכשנסענו למרכז העיר השתמשנו בתחבורה ציבורית.

כשחזרנו לארץ, חזרנו למכוניות החברה הנוחות.  אבל העלות שלהן הלכה והתייקרה.  ב-2012 התחלתי לעבוד מהבית ואחרי תקופה מסוימת ויתרתי על רכב החברה שעמד יותר מדי זמן בחנייה. ב-2015 התחלתי עבודה חדשה – לא מהבית – אבל עדיין הייתה לנו רק מכונית אחת. פתאום מצאתי את עצמי נוסע הרבה באוטובוסים.
לשמחתי יש לי קו אוטובוס בתדירות סבירה עם תחנות במרחק הליכה קצר מהבית ומהעבודה. אבל זמן הנסיעה באוטובוס לעבודה שלי הוא בערך כפול מזמן הנסיעה ברכב פרטי.

בהתחלה חשבתי לקנות עוד מכונית ואפילו בדקתי את האפשרות לקנות סיטרואן קקטוס ידנית ובכך לקנות לראשונה מכונית מחברה שאני אוהב, אבל בסופו של דבר החלטנו שאנחנו יכולים להמשיך להסתדר עם מכונית אחת.

ב-2018, אחרי שעננת התחילה לעבוד יום בשבוע בירושלים והבת הגדולה הוציאה רישיון נהיגה, החלטנו שהגיע הזמן לקנות מכונית שנייה.  למרות שכבר מכרו פרארי בישראל, זאת לא הייתה הבחירה שלנו. אחרי התלבטויות בין כמה אפשרויות החלטנו שהחשוב ביותר מבחינתנו יהיה שהמכונית תהיה היברידית – כדי לחסוך בדלק ובזיהום – וקנינו טויוטה אוריס משומשת.

האם אי פעם בעתיד אקנה מכונית שיותר מתאימה להגדרה של "רכב חלומות" מאשר להגדרה "מכונית טובה, שימושית והגיונית לקנייה"?  כבר לא נראה לי שזה יקרה, אבל אין לדעת.

הרשומה מתארכת לה הרבה מעבר למה שתכננתי אבל אוסיף עוד פרט אחד – בנסיעות לחו"ל אני תמיד גם מסתכל על המכוניות המיוחדות בכבישים. אחרי הביקור בהולנד (הנסיעה האחרונה שלנו לחו"ל… מקווה שיהיו עוד בעתיד) אפילו פרסמתי רשומה על מכוניות שראיתי שם.

פעם היו הרבה מכוניות מיוחדות שיכולתי לראות רק בחו"ל. בשנים האחרונות כמעט את כולן אפשר לראות בישראל…

והרשומה המומלצת היא – 6 BLOGANUARY   -בבלוג של עדה ק

18 תגובות על ״אני והמכונית שלי״

  1. הזכרת לי סיפור על קולגה שהיה לי בארה״ב.

    כשהוא עבר לשם בסוף שנות התשעים מחירי הדלק היו ״ברצפה״, ולכן הוא הגיע למסקנה שהוא רוצה לעשות ליסינג למה שמכונה בארה״ב SUV. הוא הלך לסוכנות פורד הקרובה – והחליט לא ללכת על המודל הכי קטן וזול (שלדעתי נקרא Edge) אלא על הבא אחריו שנקרא Explorer.

    אז נכון שהוא היה נשפוי פלוס תינוקת שהמושב שלה דרש מקום משמעותי במכונית, ושההורים שלו ביקרו אותם לתקופה ממושכת ולא פעם כולם נסעו באותו רכב – אבל כמה מאיתנו שאלו אותו האם הוא באמת היה זקוק לרכב הגדול הזה. הוא ניסה להצדיק את העלות הנוספת של הליסינג והדלק בכל מיני סיבות (למשל פעם הוא היה בחנות למוצרי בית והוא יכול היה להביא את הקרשים הארוכים לבד הביתה בכלל שיש לו רכב גדול!), אבל בסופו של דבר הוא הודה בעובדה שהוא רצה רכב גדול כדי שכשהוא יחזור לארץ הוא יוכל להתגאות באיזה רכב גדול הוא הבג ב״אמריקה״.

    בסופו של דבר הוא עדיין גר בארה״ב עשרים שנה אחר כך. מעבר לזה, אחרי שנתיים בערך של ליסינג מחירי הדלק התחילו לעלות בצורה משמעותית, וכבר לא ממש השתלם לו לצאת עם הרכב הגדו.ל. עם הזמן הוא היה פשוט מגיע לעבודה יותר ויותר פעמים עם הרכב של אישתו (הונדה סיביק יד שניה אם אני זוכרת נכון). אני חושבת שהוא נשם לרווחה כשתקופת הליסינג שלו נגמרה והוא יכול היה להחזיר את הרכב, וייתכן מאוד שהסוכנות עצמה שמחה במובן מסוים על זה שהיו ברכב פחות קילומטרים מהצפוי לפני שהיא מכרה אותו הלאה (או עשתה לו עוד ליסינג).

    1. בארה"ב בהרבה מקומות מקובל לקנות/לחכור מכוניות גדולות… המדינה מתוכננת לכך. גם הקורסיקה שלנו הייתה גדולה משמעותית מהג'אסטי שהייתה לנו בארץ, למרות שבמושגים אמריקאיים היה הייתה מכונית קומפקטית.
      יצא לי לנהוג בארה"ב בכמה מכוניות גדולות ממש כולל שברולט קפריס קלאסיק. זה היה מאוד מוזר…

      תודה והמשך שבוע נעים

      1. לי זה נראה ראוותני ובזבזבי ואת הסיבות לכך שארה״ב היא אחת המדינות המזהמות בעולם מבחינת איכות סביבה.

        1. ארה"ב מזהמת כי היא חברת שפע וצריכה… המכוניות הגדולות הן רק אספקט אחד של זה. אבל התרשמתי שבשנים האחרונות הם עוברים למכוניות יותר סבירות (כמובן שלא כולם, אבל בממוצע)

  2. אינך טועה ובחרתי בנושא השרביט החם לגמרי בהשראתך – סליחה שלא נתתי קרדיט בגוף הפוסט (אוסיף עכשיו). כיף שכתבת על זה.
    מה שאני רואה כאן בסקירה המרתקת שכתבת, הוא שקיים פער עקבי לאורך כל השנים בין המכוניות שאתה אוהב ושבהן אתה מתעניין לבין המכוניות שאת נוהג בהן כל השנים בפועל – בין אם רכבי חברה או רכבים בבעלותך.
    אני חושבת שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם המצב הזה, רובנו לא באמת משקיעים ברכבי החלומות – אם יש לנו כאלה – אבל כיף לקרוא עליהם ולעקוב אחריהם בכביש (בחו"ל או לאחרונה, כמו שכתבת, גם בארץ) ואפילו אפשר מידי פעם לנסוע לתערוכת מכוניות (בארץ או בחו"ל).
    אהבתי שאתה אוהב את סיטרואן, כי רוב הישראלים מעקמים עליהן פרצוף.
    הרכב הראשון ש-T קנה לעצמו כשהשתחרר מצה"ל היתה סיטרואן דה שבו שנת 1964 (זו היתה שנת 1978). כמה שהיא היתה ישנה ומצ'וקמקת, חרשנו איתה בכל הארץ כמעט, נסענו איתה לירח הדבש שנה אחרי כן, טיילנו איתה ונהנינו ממנה מאד. ועכשיו כמו שאתה יודע יש לנו סיטרואן. וסוף סוף גם אנחנו ידידותיים יותר לסביבה.

    1. תודה רבה, לא חיפשתי קרדיט…
      אכן קיים פה פער גדול בין החלומות והמציאות. כנראה שאני יודע לחלום אבל בסה"כ אדם מעשי.
      שקלתי לקנות סיטרואן כמה פעמים אבל שיניתי את דעתי (או ששינו את דעתי). אם הייתי מחפש משהו בסדר גודל של המכונית שלכם והייתה לי אפשרות לעמדת טעינה, אולי באמת הייתי קונה אותה מכונית כמו שלכם… (לא הדה שבו, למען הסר ספק 😉 )

      תודה והמשך שבוע נעים ובריא

  3. גם הרכב האהוב עלי היה סאאב והיו לי שניים, בארה"ב, שם אף אחד לא רצה אותם והיה אפשר למצוא אותם בגרושים במכירות פומביות. מכונית נ ה ד ר ת. אחר כך היה לי BMW אבל אין כמו סאאב

    1. לי לא היה סאאב ואפילו לא נסעתי בסאאב… אולי כשגרנו בארה"ב הייתי צריך לחפש אחת.
      קצת מקנא בך…

      תודה והמשך שבוע נעים

  4. יש בינינו פער של כעשר שנים. הפער הזה מתבטא גם במכוניות: המכונית הראשונה שרכשתי היתה פיאט 127, מודל 1981.
    זה היה בשנת 1982.
    מכונית כמעט חדשה, עם 14,000 ק"מ.
    הפיאט הראשונה והאחרונה שלי.
    נהניתי לנסוע בה – אבל היא באמת היתה חרא של אוטו עם אמינות גרועה מהממוצע.
    כל מיני תקלות מוזרות והזויות.
    מכרתי אותה עם שלושים ומשהו אלף ק"מ, עם גיר חורק בשעת העברת ההילוכים (הידניים, כמובן)…

    אבל אני מתחיל שלא בהתחלה.
    גם להורים שלי לא היתה מכונית. אף פעם. אפילו רישיון נהיגה לא היה להם.
    בתור ילד נהגתי לגזור תמונות ופרסומות של דגמי מכוניות.
    יחד עם חבר ילדות שלי, שלאחרונה, כך למדתי מהפייסבוק, הוסיף לשמו את התואר "ז"ל" – עמדנו ברחוב יפת וזיהינו מכוניות.
    את הרישיון לרכב הוצאתי רק לאחר שסיימתי את שירות החובה בצה"ל. הוצאתי ישר רישיון נהיגה על משאית. כך יצא.
    בכלל לא ידעתי לנהוג ברכב, לא היתה לי שום תחושה מוקדמת של הדבר הזה, שנקרא "הגה".
    בשיעור הראשון המורה לקח אותי לאיזה מגרש נטוש, אני חושב שהמגרש אפילו לא היה ממש סלול – ורק נתן לי לסובב את ההגה ימינה ושמאלה, שארגיש לאן המשאית נוסעת כשמסובבים לה את ההגה…

    אחרי הפיאט קניתי סיטרואן ויזה חדשה, מהניילונים.
    רכב קטן, מנוע 1,100 סמ"ק. הילוכים ידניים. בלי מזגן. בלי שום פינוק. אבל הוא היה רכב נחמד.
    מוזר, כי כל הסיטרואנים מוזרים. ברכב הזה, למשל, הכפתור של הווינקר לא חזר למקומו אוטומטית לאחר סיבוב ההגה.
    למה? ככה.
    האיכות היתה טובה משל הפיאט – אבל האמינות עדיין היתה די מחורבנת.

    רק כשעברתי למכוניות יפניות הבנתי עד כמה האמינות של הסיטרואן (שלא לדבר על הפיאט…) היתה נמוכה.
    וכשעברתי למכוניות יפניות – קניתי רק מכוניות יפניות.
    רק ברכב האחרון שקניתי בגדתי ביפן וקניתי מכונית קוריאנית.
    הפער במחיר היה גדול, בלתי מוצדק לטעמי – ולא הייתי מוכן לשלם את ההפרש.
    אבל אני עדיין חושב, שרכב יפני עדיף על רכב קוריאני. למרות הקפיצה העצומה שהקוריאנים ביצעו.

    כשמכרתי את ה"סיטרואן" שלי, הסכום שקיבלתי תמורתה היה נמוך ומעליב לעומת רכב מקביל.
    זה מאד הרגיז אותי. החלטתי שאני אקנה רק רכבים עם "שוק" טוב.
    ובאמת, היפניות היו עם שוק טוב, אמינות – אבל לא "רכב חלומות".
    אני סוג של מקנא באנשים, שמפרגנים לעצמם "רכב חלומות".
    כיום, אני יכול לקנות רכבים טובים יותר מהרכבים שיש לנו – אבל אני מתקמצן.
    זה מאד עצוב בעיניי. באמת.
    חוסר היכולת שלי לנטוש את השיקולים המעשיים – וללכת עם הלב.

    1. גם להורים שלי מעולם לא היה רישיון נהיגה… גם לא יהיה
      כשהייתי בתיכון, בערך בזמן שקנית את הויזה, גם אני חשבתי לקנות כזאת "כשאהיה גדול" (כמובן משומשת). אני זוכר את ה"פיקוד הלוויני" המעניין שלה. לא בטוח אם הוא היה נוח או שימושי, אבל נראה מרשים.
      יש גם יפניות שהן יותר חלומיות כמו המיאטה ששקלתי לקנות, סובארו BRZ או איזה לקסוס נחמדה… אבל אני מעדיף לחלום על איטלקיות (לא פיאט 127…)

      גם אני כמוך לא יכול לנטוש את השיקולים המעשיים

      תודה והמשך שבוע נעים

  5. איזה היסטוריה, אני נהגתי באאודי עקב הפגיעה. ועברתי לוולוו עד שיגיע הרכב בחדש . קיה קרנבל מונמכת.
    בארה"ב טיילתי באוטובוסים ורכבות מטורף לנהוג ק"מ רבים בטיולים. רק טיול אחד של 3 חודשים רצוף עשיתי ברכב של 9 מקומות. עם עוד סטודנטים. היה כף.

    1. נהגתי הרבה בארה"ב. למדתי שם שאני יכול לנהוג עד 3 שעות בלי הפסקה…
      מקווה שתיהני מהרכב החדש

      תודה והמשך שבוע נעים

  6. כיוון שאני לא נוהגת מבחירה, לא מתעניינת במכוניות. כשהיו לנו 2 רכבים נתנו אחד לבת ואני ויתרתי בשמחה. לצערי הוא נגנב ונשארנו עם רכב אחד.
    אהבתי את הנסיעות באוטובוס ובשנים האחרונות הייתי מגיעה רגלית לעבודה. קיצקוצ, מכוניות לא עושות לי את זה.

    1. הייתי שמח להגיע לעבודה ברגל (כך עשינו שנה וחצי בארה"ב, אבל מעולם לא בארץ) אבל לא מסוגל לחשוב לוותר על מכונית כדי לטייל בסוף השבוע או לבקר בני משפחה.

      תודה והמשך שבוע נעים

  7. אני למדתי נהיגה כצ'ופר בצבא על רכב צבאי ואז השתחררתי, עברתי טסט באזרחות – ראשון! (שלא כמו הבנים במשפחתי)על חיפושית!!!!!!!!!!
    האוטו הכי מתוק ומחייך שקיים.

    1. האמת שגם אני למדתי נהיגה בצבא כצ'ופר, אבל עם מורה אזרחי על רכב אזרחי – רק על חשבון הצבא.
      כל הכבוד שעברת טסט ראשון.
      חיפושית זה רכב מעניין. אני מעדיף דה שבו 😉

      תודה והמשך שבוע נעים

  8. חבר שלי מהחטיבת ביניים התעניין מאוד במכוניות. אבא שלו היה נהג אגד.
    אנ לצערי לא הוצאתי רישיון. התחלתי ללמוד בגיל 17 או 17 וחצי, עברתי תיאוריה בפעם השניה. ואז היה המשבר בצבא. וזנחתי את הרעיון שיהיה לי רישיון נהיגה. נוסע באירועים משפחתיים במכוניות של המשפחה. גם לאמא שלי אין רישיון נהיגה. ונוסע הרבה באוטובוסים, תחבורה ציבורית.
    האמת תחבורה ציבורית זה אחלה רעיון 🙂

    1. תחבורה ציבורית זה בהחלט רעיון מצוין. חבל שהביצוע קצת כושל… אשמח להשתמש יותר בתחבורה ציבורית.
      אם אתה מסתדר איתה אז מצוין.

      תודה והמשך שבוע נעים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: