צער בעלי חיות מחמד

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – צער בעלי חיות מחמד – לספר על צרות או דאגות שגרמו לנו בעלי חיים.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה.  בשנים האחרונות רוב הזמן יש לנו שניים או שלושה חתולים.

כמובן שגידול חתולים כרוך בהרבה צרות – חלקן קטנות כמו חפצים שהם שוברים, שריטות שהם גורמים ומחלות ופציעות קלות שנגרמות להן וחלקן גדולות כמו היעלמויות או מחלות ופציעות לא קלות וכמובן מוות. תוחלת החיים של החתולים קצרה בהרבה מזאת של בני האדם ולכן לרוב נגזר עלינו להיפרד מהחתולים שלנו עם מותם וזה אף פעם לא קל.

אבל החתול שגרם לנו להכי הרבה צרות ובעיות היה ללא ספק לס שנקרא כך כי צבעו הזכיר לבעליו המקוריים את צבע אדמת הלס.

את לס קיבלנו מיד שלישית… במקור הוא היה חתול של חברים של אחי. החברים נסעו לכמה שנים לאוסטרליה לצורך פוסט דוקטורט של האישה (שהייתה וטרינרית במקצוע) ולא רצו לקחת אותו אתם (זאת בהחלט יכולה להיות טראומה לחתול).  הם מצאו מישהו שיאמץ אותו לתקופת נסיעתם אך לאחר כמה חודשים הוא הודיע שהוא לא יוכל להמשיך להחזיק בו. באותו שלב אחי שאל אותנו אם נסכים לאמץ אותו. לא כל כך ששנו לעשות זאת כי היו לנו באותו שלב שני חתולים ובסופו של דבר נמצא מאמץ אחר. אבל גם הוא נאלץ לוותר על לס אחרי כמה חודשים מסיבות כלשהן (הנימוק הרשמי היה שהוא פגש בת זוג אלרגית לחתולים) והפעם הסכמנו – קצת מחוסר ברירה – לאמץ את לס עד שה"הורים שלו" יחזרו מאוסטרליה.

כשלס הגיע אלינו הוא היה נראה מבוהל כמו שצפוי מחתול שמגיע לבית חדש. הוא היה חתול קטן פיזית (שקל פחות מ-2.5 ק"ג) בצבע אפור-חום. בערב הראשון הוא התחבא מתחת לספה בסלון ולא רצה לצאת. השארנו אותו שם כדי שיתרגל למקום החדש בזמנו החופשי.

מהבחור שהביא אותו אלינו למדנו עליו כמה דברים מעניינים – הוא חי במשך תקופה מסוימת באותו בית עם ארנב, האהבה הגדולה ביותר שלו הייתה לשתות מים זורמים מהברז ו… הוא הופיע בתכנית "רמזור" של אדיר מילר. הפרט האחרון היה המוזר ביותר. חתולים הם לא בעלי החיים האידיאליים להופעה בתכניות טלוויזיה או סרטים.

בימים הראשונים של לס בבית הוא השתדל להתחבא ולהתעלם מאתנו ויצא רק לאכול, לשתות מים מהברז ולריב עם החתול הזכר השני שהיה לנו (עם הנקבה הייתה התעלמות הדדית).
לאט הוא התרגל לבית והתחיל להתנהג כמו חתול רגיל.

אבל אז פרץ משבר – הזמנו כמה חברים הביתה. לס התחבא איפשהו – כמו שלא מעט חתולים עושים כשזרים מגיעים הביתה – אבל בניגוד לחתולים אחרים הוא לא יצא מהמחבוא במשך כמה ימים.

אחר כך הגיע ליל הסדר שבו אירחנו כ-20 איש בבית – הפעם הוא לא הסכים לצאת מהמחבוא שלו במשך כשבוע.

וזה הלך והחמיר… כל בעל מקצוע, חבר או בן משפחה שהגיע הביתה גרם לו להתחבא לתקופה ארוכה. הוא ככל הנראה היה מתגנב בלילה לאכול, לשתות ולעשות את צרכיו.

אחד השיאים היה ביום העצמאות. לס כנראה נבהל מהזיקוקים ונמלט לאנשהו. לקח לנו כמה זמן להבין שהוא לא נמצא באף אחד מהמחבואים הרגילים שלו התחלנו לחפש אותו.  הוא פשוט נעלם… אחרי שחיפשנו בכל מקום אפשרי בדירה, התחלנו לחפש בחוץ. אולי הוא נמלט לחדר המדרגות ונתקע שם?  אולי יצא לגג (אנו גרים בדירת גג) ועבר משם לאחת מדירות השכנים? או גרוע מזה – נפל מהגג?  חיפשנו אותו על כל הגג, בדירת השכנה ממול (שעמדה ריקה אז), ברחוב, בגינה, במקלט – והוא לא נמצא. תהינו מה נספר להורים שלו…

אחרי 3 ימים כשעננת עלתה להשקות את העציצים על הגג היא שמעה יללה של חתול מכיוון הגג של השכנה. היא קראה לי ואחרי חיפוש מצאנו את לס מתחבא בין ארגזים ריקים שם… האידיוט ניסה לברוח ממני אבל הצלחתי לתפוס אותו ולהכניס אותו הביתה. דבר ראשון הוא רץ לארגז החול… אחר כך הלך לשתות (מהברז כמובן).

המצב אתו המשיך להתדרדר ובשלב מסוים הגענו למצב בו הוא נמצא כמעט כל הזמן בארון במסדרון והיה נושף עלינו כשהיינו מתקרבים. בשלב מסוים הוא גם התחיל לעשות את צרכיו על הרצפה במטבח ועל השטיחון באמבטיה.

זה היה מאוד עצוב. הוא סבל ואנחנו סבלנו… דיברנו עם הבעלים שלו והיא שלחה אותנו לווטרינרית ברמת גן המתמחה בבעיות התנהגות של חתולים (כן, פסיכולוגית חתולים). היינו אצלה בכמה מפגשים (בלי לס) בהם תיארנו את ההתנהגות שלו. לפי הנחיותיה צילמנו עבורה את הבית ואת החתולים האחרים. בהתחלה היא ניסתה לתת לנו פתרונות התנהגותיים פשוטים. אח"כ היא רשמה לו תרופה פסיכיאטרית (מקבילה חתולית לפרוזאק)  אבל היה לנו קשה לתת לו אותה. אז היא העבירה אותנו לתרופה דומה שניתנה במשחה אותה היה צריך למרוח בחלק הפנימי של האוזן – דבר שאותו הצלחנו לעשות.

אבל לא נראה היה שזה עוזר… היינו על סף שבירה וכבר התחלנו לבדוק אפשרויות למצוא לו בית חדש (רביעי במספר בתקופה לא ארוכה… לא טוב) כשלפתע ההתנהגות שלו השתנתה. לא ברור אם התרופה התחילה להשפיע או שהוא הבין שהוא בסכנת הרחקה מהבית, אבל הוא חזר להתנהג כחתול נורמלי.

זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד מהבית ולס התאהב בי. הוא בילה את רוב היום אתי – יושב על ברכיי, על שולחן העבודה שלי או על הספה בחדר העבודה. כשהייתי יוצא מחדר העבודה הוא לרוב ליווה אותי לאן שהלכתי.

היה לנו ממש ירח דבש – לס הפך להיות החתול האהוב עליי ביותר ואני הפכתי להיות האדם האהוב עליו ביותר.

אחרי כשנתיים וחצי כאלה הבריאות (הפיזית) שלו התדרדרה פתאום במהירות ותוך שבוע בערך מרגע שזיהינו את זה נאלצנו להרדים אותו. הוא היה אצלנו בבית כ-6 שנים ונפטר בגיל הלא מבוגר אבל גם לא מאוד צעיר לחתול – הוא היה בערך בן 14 במותו.

אני מקווה שהשנים האחרונות שלו היו הטובות בחייו.

לא מצאתי אפשרות להכניס לפה את הקטע מרמזור בו לס מופיע. זה היה בעונה 2  פרק 6.  לס מופיע בדקה ה- 2:10  ואחר כך בדקה 6:25

הנה קישור לפרק המלא באתר MAKO.

והרשומה המומלצת היא – גלו כפר מהאגדות – Eguisheim – בבלוג של יעל מגלי כהן

20 תגובות על ״צער בעלי חיות מחמד״

  1. אני מניחה שכל המעברים האלו בתקופה קצרה עשו למסכן טראומה. אני זוכרת שכשעברנו לארה״ב כשהייתי ילדה, להורים שלי היו זוג חברים מהארץ שגם עבר לגור בניו יורק – והיה להם כלב. הוא תמיד היהסגור איפשהו כשהיינו מגיעים כי הם סיפרו שעצם הטיסה גרמה לו לכזו טראומה שהוא היה מגיב באופן לא צפוי, ולכן כנראה רצו למנוע מצב שבו הם עלול חלילה לנשוך מישהו.

    ודרך אב, לס לא היה אמור לחזור לבעלים המקוריים שלו מתישהו? או שהם פשוט לא חזרו מאוסטרליה בזמן (או בכלל)?

    1. גם אנחנו חושבים ככה… ללא ספק היו לו חיים לא פשוטים.
      הבעלים המקוריים שלו מעולם לא חזרו מאוסטרליה ככל הידוע לי.

      תודה והמשך שבוע נעים

  2. אכן חיות המחמד שלנו די מחנכות אותנו בסופו של יום.
    כילדה הוריי היו ליברליים בצורה לא רגילה – גידלנו הכל – נחש, עכברים לבנים ושחורים, קביות, אפרוחי תרנגולות, דגים בשלל צבעים , גדלים וצורות, כמה חתולים (על אחד אפילו דווח במשטרה כשנעדר ואחד יפה במיוחד זכה לשם -פושקין), נמלים אורגות, חיפושיות, תולעי משי, עכבישים וכלב שחור מדהים – צוץ שנפטר בשיבה טובה.
    הוא היחידי ששרד אותנו בגאון.
    אני קיבלתי את "לקווישה" – כלבה מעורבת, פודל וטרייר בגיל שמונה וחצי מהוריה שהיגרו לאוסטרליה (למה כולם עוברים לשם?) (נדרש שם הסגר של חצי שנה שהיה מוסכם על כולם שהוא לא מתאים לה ולעולם), גרנו בצוותא שמונה שנים ועם מותה ערכנו לה לוויה וטמנו אותה לצד חבריה מהשכונה ביער. (לא בטוח שזה מותר בכלל היום).
    אין לי מושג מה אתכם, אני בטוח עברתי חנוך מחדש בזכותה.

    1. תודה על התגובה. אני שמח לשמוע שההורים שלך אהבו וקיבלו בעלי חיים. פושקין זה בהחלט שם יפה לחתול. אני חושב שהשם היפה ביותר לחתולים שלי היה לחתולה הראשונה – אספרגוס.
      הרבה עוברים לאוסטרליה כי זה רחוק ושקט, עם רמת חיים גבוהה ומדברים שם אנגלית… דווקא יש לי חבר אחד שטעה בכיוון ועלה לארץ מאוסטרליה 🙂

      המשך שבוע נעים!

    1. ללא סםק סבל מטרואמה או טראומות. וללא ספק סבל. לפחות בשנים האחרונות נהנה מהחיים להבנתנו.

      תודה והמשך שבוע נעים

  3. אני חושב, שבילדותי היו לי כלבים וחתולים, שהיו בחצר הבית ועל המרפסת הפתוחה, המשותפת.
    אחד מהם, כלבלב חמוד במיוחד, אומץ גם ע"י דודתי, שגרה בצמוד אלינו.
    אצלה הוא זכה לחיים טובים יותר, הסתובב אצלה בבית בחופשיות – וגם זכה לעלות מדי פעם על מיטתה.
    אני רק יכולתי לחלום, שההורים שלי ירשו לי להחזיק כלב בתוך הבית.
    אבל גם כך, זה היה בסדר. היה לי עם מי לשחק, את מי ללטף.

    לפני כשלושים שנים, כשעברנו לבית פרטי, הבית בו אנו גרים כרגע – אימצתי כלב.
    ממש גור. לבן וחמוד ויפה. מהמלטה של כלבה של מישהי מהעבודה.
    מלכתחילה הוא יועד לגור בחצר, לא בתוך הבית. עם מלונה נאותה.
    העובדה, שבתור גור הוא ידע לייצר נזקים בתוך הבית, רק גרמה לכך שהוא מיד הוצא למגורים בחצר, כשגדל מספיק.

    הגור הקטן והחמוד גדל להיות כלב גדול, יפה, חזק בטירוף – וגם די מטומטם.
    היה ממש קשה לצאת איתו לטיול, כי הוא משך כמו עדר סוסים.
    אפילו רצועת חנק לא באמת עזרה. הוא משך, חנק את עצמו – אבל המשיך למשוך בטירוף…
    את החצר הוא חפר כמו משוגע. בורות היו התחביב שלו – והוא חפר עוד ועוד.
    ניקיון? אני וחמי, יחד, נהגנו לרחוץ אותו, כשאנו מורידים ממנו את כל הליכלוך, מגלים את הכלב הלבן שהסתתר מתחת לליכלוך. מיד כשהוא התייבש ושוחרר – הוא שב להתפלש בעפר ובבוץ…
    מכיוון שאנחנו עבדנו וחמי היה כבר בפנסיה – חמי היה זה, שדאג להאכיל את הכלב באוכל שקניתי עבורו.
    כך, היחסים ביניהם התהדקו – והכלב אהב אותו יותר מאשר אותנו.
    הם ממש אהבו האחד את השני.

    יום אחד, כשחזרתי הביתה מהעבודה, חמי סיפר לי שהכלב מת – ושהוא קבר אותו בחצר.
    הכלב היה צעיר, בריא לחלוטין – ועד היום לא ברור לי מה באמת קרה.
    לא העמקתי לחקור. קיבלתי את מה שחמי סיפר לי, למרות שזה נשמע תמוה.
    לא אימצנו יותר אף כלב.

    חתולים תמיד היו בחצר. יפים יותר ויפים פחות.
    היתה תקופה לא קצרה, שהיו בחצר המון חתולים שחורים לחלוטין, שרק הלכו והתרבו.
    כמו שהתרבו – ככה נכחדו. לא ברור כיצד ולמה. אולי הביאו על עצמם מזל רע… 🙂

    בסופו של דבר, שתי חתולות אימצו אותנו.
    בתחילה הגיעה אחת, לא ברור מהיכן. אבל היה ברור, שהיא רגילה לחברת בני אדם.
    בעלת אוזן אחת שנקטמה מעט, כסימן לכך שהיא מעוקרת.
    השניה הגיעה אחרי זמן מועט. גם היא קטומת אוזן, גם היא רגילה לחברת בני אדם.
    מאותו הרגע שקיבלו אוכל – הן אימצו אותנו והפכו את החצר שלנו לביתן.

    הן עדיין איתנו. אני מעריך, שהן כבר די זקנות.
    שתי חתולות, שהתרגלו לחיות יחד, האחת עם השנייה.
    מכיוון שהן מעוקרות, חתולי השכונה לא מגלים בהן עניין.
    אז הן ככה, כמו זוג אחיות מבוגרות, או כמו זוג לסביות זקנות – אתה מוזמן לבחור את הדימוי החביב עליך.
    הן שונות לגמרי: גם בגודל, גם בצבעים, גם ביללות, גם באומץ, גם בחוכמה. והן לגמרי יחד.

    בינתיים הן כאן. גם אנחנו.

    1. בעלי חיים הם כמו בני אדם (גם אנחנו בעלי חיים…) יש טפשים וחכמים, רגועים ועצבנים, גדולים וקטנים… באמת קצת מוזר מה קרה לכלב.
      צמד החתולות נשמע מקסים. אני בעד אחיות מבוגרות או רווקות זקנות שחיות ביחד.

      תודה והמשך שבוע נעים

  4. ואו. פוסט ממש טוב. סיפור חיים מאוד מיוחד של החתול לס.
    לנו במשפחה הגרעינית גם לא היו בעלי חיים. היתה את דושי, חתולה אפורה של הבני דודים, שנפטרה בגיל 16, נולדה ב 1984, ונפטרה בשנת 2000.
    במשפחה של אח שלי יש את החתולה השחורה טאשה, שכמה פעמים שמרתי עליה ועל הבית, שהמשפחה של אח שלי יצאה לחופשה בחו"ל. (לפני הקורונה). גיסתי הביאה אותה שאחי וגיסתי התחילו לגור ביחד, החל מסתיו 2007, והיתה בת שנתיים. לפי חישובי היא צריכה להיות השנה בת 16 . אולי פחות.

    1. תודה. אכן היה לו סיפור חיים מעניין ולא ממש שמח.
      הייתה לנו חתולה בבית במשך 17 שנים – מתה בשיבה טובה (לא ברור בת כמה הייתה במותה, אבל כנראה בסביבות 19-20).
      חתולי בית יכולים להאריך חיים, חתולות אפילו יותר…

      תודה והמשך שבוע נעים

  5. חיות המחמד הם בני משפחה של ממש – עם כל השמחות וכל העצבונות. ואם אנחנו מאמצים אותם זה אמור להיות כמו התחייבות הנישאים בחתונה קתולית: "בטוב וברע, בעושר ובעוני…". אתם אכן עמדתם בכך עם החתול היפה והמסכן הזה. אין ספק שסיפקתם לו את החיים הטובים ביותר שיכול היה לקבל. ןנראה שהוא גמל לך על כך באהבתו אליך בשנותיו האחרונות.
    מחקרים רפואיים הוכיחו שמשך החיים הממוצע של אנשים המחזיקים חיות מחמד – בריא וארוך יותר באופן משמעותי מאלו שאינם מאמצים חיות מחמד. כתבתי על כך פוסט בזמנו בישראבלוג, שבשל מצבו אינני מביא אליו קישור כאן.

    נ.ב. מנסיוני עם חיות מחמד למדתי שיש להם רגשות בדיוק כמו לבני אדם.

    1. צודק והיה לנו קשה מאוד עם לס אבל השתדלנו מאוד לא לוותר עליו. בסוף זה עבד למרבה השמחה.
      אין ספק שלחתולים ועוד הרבה בעלי חיים יש רגשות. כשחיים אתם קל להבין את זה.
      אני שמח לשמוע שהוספנו לתוחלת החיים שלנו 🙂

      תודה, החלמה מהירה והמשך שבוע נעים

  6. אתם נשמות טובות, אין מה לומר. הרבה קש אכלתם עם לס המסכן ובכל זאת לא ויתרתם עליו והבה בערוב ימיו הכיר לכם טובה . מקסים

  7. חתולים הם יצורים קשים להבנה. אני לא בטוחה שהם מבינים את עצמם…
    אבל כיף לקרוא שהשנים האחרונות של לס היו שנות אהבה משני הצדדים.

    1. חתולים הם יצורים קשים להבנה לבני אדם… הם פשוט שונים. אני בטוח שלרוב הם מבינים את עצמם לא פחות ממה שאנחנו מבינים את עצמנו (שזה לפעמים לא הרבה)
      תודה והמשך שבוע נעים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: