האגדה (והסיפור לשבת) על הפרח הגנרי

גרי (שם  בדוי) היה טיפוס גנרי. בילדותו הוא מעולם לא התבלט, אך דווקא משום כך נבחר תמיד  לייצג את כיתתו באירועים שונים, או – ליתר דיוק – להתלוות לאלה שנבחרו לייצג את הכיתה ולשמש להם רקע.

כך קרה שתמונתו של גרי הופיעה פעמים רבות בעיתונים והוא אפילו זכה להופיע בטלוויזיה מספר פעמים לא מבוטל, אך שמו מעולם לא הופיע בצמוד לתמונה. הוא תמיד היה אחת הדמויות ברקע.

גם בבגרותו המשיך גרי להיות אותו טיפוס גנרי. בצבא הוא כמובן שירת ביחידת המסתערבים – בשל כשרונו להיטמע בהמון (בלא הבדל דת, גזע או מין). הוא היה אחראי להצלחתם של כמה מהמבצעים היותר חשובים של יחידתו, אך כמובן שאף אחד לא שם לב לכך.

בשלב מסוים נמאס לגרי להיות גנרי כל כך. הוא התחיל לחפש דרכים להתבלט ולהותיר את חותמו בעולם.

כי מה הוא בסך הכל רצה? כמו כולם, הוא רצה להיות שונה. הוא רצה להופיע בעיתון ובטלוויזיה עם השם שלו מתנוסס לידו.

אז הוא כמובן ניסה להתקבל לתוכניות ריאליטי, אבל ללא הצלחה מרובה. אמנם הוא ידע לשיר, לרקוד, לבשל, לשרוד ולעצבן, אבל השופטים אף פעם לא זכרו אותו כשבחרו בכוכבים הגדולים.

מכיוון שכך גרי החליט ליצור לעצמו ייחוד – כדי שייזכרו אותו בכל מקום בו יהיה.

אבל מכיוון שהוא לא ידע כיצד ליצור לעצמו ייחוד, הוא הגה תוכנית משוכללת – כזו שתסקור את כל האפשרויות,לא תשאיר אף אבן במקומה (או על אבן אחרת) ותשתמש בכל הקלישאות האפשריות (במיוחד השחוקות שבהן) עד שתימצא הנוסחה המדויקת להשיג פרסום ותהילה.

או לפחות שמישהו יזכור אותו.

אחת הסיבות הברורות לדעתו של גרי לכך שאף אחד לא זכר אותו הייתה אפרוריות בגדיו. כל המלתחה שלו הייתה בצבעי שחור-לבן-אפור (עם קצת חום ובז' פה ושם).

גרי הניח שאם ילבש בגדים צבעוניים יותר הוא יצליח להותיר רושם. אבל באיזה צבע לבחור?

מכיוון שהיה לו קשה להחליט, גרי התחיל לנסות צבעים שונים. יום אחד הוא לבש רק אדום. ביום שאחריו צהוב. יום אחר כחול. לעיתים שילובי צבעים – אדום עם שחור, כחול עם לבן, אפילו גווני ירוק שונים.

אבל זה לא הספיק.

למרות הצבעוניות המרשימה, לא הצליח גרי להשאיר רושם יותר מהרגיל. הוא הצליח להופיע בטלוויזיה כמה פעמים, אבל תמיד זה היה בתור כתם צבע מטושטש ברקע.

הגיע הזמן לשלב השני: דוגמאות. במקום ללבוש צבע אחיד, גרי התחיל להתנסות בדוגמאות שונות: חולצה אדומה עם עיגול לבן, חולצה אדומה עם כתמים שחורים, חולצה כחולה עם אליפסות לבנות…

כמובן שזה לא שינה דבר.

הוא ניסה אביזרים – כמו למשל דגלון מעל לראשו שיאותת לכולם שכאן יש אדם שלא כדאי להתעלם ממנו – אבל זה היה פשוט טיפשי.

לכן הוא עבר לנסות להשאיר רושם על חושים אחרים מאשר חוש הראיה. ראשון בתור היה חוש הריח.

גרי הזליף על עצמו כל יום כמויות גדולות של בשמים בריחות שונים – כולם אמורים היה להשאיר רושם על המריחים אותם. גם הריחות המתוקים וגם הריחות המסריחים.

הוא באמת הצליח ליצור רושם – אבל בעיקר על חרקים ולא על בני אדם.

גרי הגיע למסקנה שאולי הוא לא פעל בסביבה הנכונה. הוא התחיל לנסות סביבות שונות לצבעים, הדוגמאות והריחות שלו. הוא ניסה אותם במדבר, בעמק, על החוף ובהרים גבוהים ונמוכים.

אך למרבה הצער נראה שדבר לא עזר. גרי נשאר אותו בחור גנרי שאף אחד לא זכר.

ובעצם , גרי כל כך נשכח מהלבבות שרק שלוש שנים אחרי שהוא נראה לאחרונה התחילו מכריו וקרובי משפחתו לתהות היכן הוא בעצם. אחרי חצי שנה נוספת בה גרי לא יצר קשר עם אף אחד ממכריו או קרובי משפחתו, החלו החיפושים אחריו.

גרי לא נמצא מעולם. אבל בכל מקום בו היה נמצאו פרחים שהיו בדיוק בצבע, בריח ובדוגמא שבהם השתמש באותו מקום.

מוסר השכל: פרחים הם לפעמים געגועים לאגדה מתאימה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – יומן מסע – בבלוג של arik benedek chaviv