אז למה בעצם אני כותב בלוג?

במדור השרביט החם נשאלה השאלה שבכותרת. יש גם חידוד לשאלה – למה דווקא בלוג במיוחד היום, כאשר יש פייסבוק וטוויטר וכמובן טיק טוק ואינסטגרם – מה בכל זאת מניע כל אחד ואחת מכם לכתוב בבלוג?

התשובה הפשוטה לשאלה היא שאני לא בטוח. כלומר אני בטוח למה אני לא מפרסם בפייסבוק, טוויטר, טיק טוק ואינסטרגם – כי הם לא כלים המתאימים לתוכן שלי. אבל למה אני כותב בלוג?

כשהייתי צעיר (יפה לא הייתי) ידעתי שאחד הכישרונות שלי הוא כתיבה. כתבתי סיפורים ושירים (בחרוזים) מגיל צעיר. תמיד הייתי חבר במערכת עיתון בית הספר. בי"ב גם השתתפתי בכתיבת הצגת סוף השנה. בצבא כתבתי כל מיני סיפורים קצרצרים (רבים מהם דומים לאלה שפרסמתי בבלוג שנים אחר כך) ושילבתי אותם בכל מיני מקומות מוזרים – העיקרי הזכור לי הוא במערכת דיווח השעות של המדור שלי.

בילדותי גם חלמתי להיות סופר. אדם שמרוויח את כספו מכתיבת סיפורים. במהלך השנים זנחתי את החלום הזה ולאחר שהשתחררתי מהצבא גם הפסקתי לכתוב – אני מניח שבעיקר בגלל שלא היה לי קהל יעד, או שלא חיפשתי לי קהל יעד.

ביוני 2008 אשתי פתחה בלוג שהוקדש בעיקר לפרחים. את הבלוג המקורי היא פתחה בתפוז ז"ל (אתר תפוז עוד קיים אך אין בו בלוגים) וכמה שנים אחר כך היא העבירה את הבלוג ל- WORDPRESS.

הבלוג שלה מאוד הצליח ואני קצת קינאתי. לקח לי כמה חודשים להבין שאמנם אני לא מצלם פרחים והידע הבוטני שלי רחוק משלה אבל אפשר לפתוח בלוג גם בנושאים אחרים…  בדצמבר 2008 פתחתי בלוג – גם כן בתפוז. הכוונה המקורית שלי הייתה לפרסם אחת לשבוע או שבועיים רשימה הומוריסטית קצרה. הרשומה הראשונה הייתה על היחס שלי לפקקי תנועה ומיהרתי לפרסם אותה לחברים ובני משפחה.

ההתחלה הייתה מאוד איטית. זכיתי לכניסות ותגובות מועטות לכל רשומה. אבל במהלך הזמן למדתי איך להגיע לקהל קוראים גדול יותר.  כמו בכל פלטפורמת בלוגים נראה שהשיטה הטובה ביותר למשוך קוראים היא להיכנס לבלוגים אחרים ולפרסם שם תגובות. בהרבה מקרים הבלוגרים אצלם אתה קורא יבואו לבקר גם אצלך. בתפוז היה גם פורום שנועד לפרסם רשומות חדשות. בהתחלה היה לי קצת קשה להמליץ על עצמי שם, אבל לאחר שהבנתי שכולם עושים זאת, התחלתי לפרסם גם שם.

את הדחיפה הגדולה הראשונה קיבלתי כאשר בלוגרית מוערכת בתפוז פרסמה המלצה על הבלוג שלי במסגרת "שרביט" של המלצה על בלוגים.

עוד מנגנון חשוב שהיה קיים בתפוז הוא "עמוד הבית" שם זכו לקידום כל יום כמה בלוגים במסגרת "המלצת העורך".
כשקיבלתי המלצה כזאת לראשונה הייתי מאושר. במהלך הזמן קיבלתי לא מעט כאלה.

מפעם לפעם שמרתי לי תיעוד של הקידומים האלה:

בתפוז גם היה אפשר למיין את הרשומות לפי מספר התגובות או הלייקים ותמיד שמחתי לראות את הרשומות שלי במקומות גבוהים בקריטריונים אלה.

בקיצור, הפכתי למכור לתגובות ולפרסום. אני זוכר ימים בהם כשהייתי מתעורר בבוקר הייתי נזכר שזהו יום בו אפרסם רשומה  והתמלאתי אושר רק מעצם המחשבה על כך.
הרגשתי גם מחויבות לקהל הקוראים שלי ולא הרשיתי לעצמי "לפספס" רשומה אלא במקרים מיוחדים של ממש.

בנוסף לסיפורים הקצרצרים ולרשומות ההומוריסטיות התחלתי לפרסם גם הרהורים על החיים, דיעות פוליטיות ועוד כך שהבלוג שלי הפך למגוון יותר ויותר.

במקביל אשתי ואני יצרנו קשרים חברתיים עם כמה בלוגרים איתם נפגשנו גם במציאות ונהנינו גם מההיבט הזה של הקהילה שלנו.

לאט לאט המצב התחיל להדרדר… המשכתי לפרסם רשומות באותה איכות ובאותה תדירות אך מספר הצפיות והתגובות הלך וירד. זה הפך ליותר ויותר מתסכל. הבנתי שהירידה נובעת גם מהדעיכה הכללית של הבלוגים (עם העלייה של כלים אחרים להפצת תכנים)  וגם מכשלים טכניים או ניהוליים של תפוז. לאחר תקופה ארוכה בה התעקשתי להישאר בתפוז ולפרסם שם רשומות החלטתי ש"אינני יכול עוד" ופתחתי בלוג חדש ב- WORDPRESS.

הכוונה המקורית הייתה שמה שפורסם בתפוז יישאר בתפוז וכאן אפרסם רשומות חדשות, אבל זמן קצר יחסית אחרי המעבר הרבה בלוגים בתפוז נהרסו לחלוטין – בגלל באג או פריצה (עד היום אני לא בטוח מה בדיוק קרה). כל הרשומות שפרסמתי בתפוז (ומדובר במאות) קיבלו את אותו טקסט, שלא היה שלי כלל….

לאחר כמה חודשים כאלה תפוז סגרו לחלוטין את הבלוגיה.
למזלי יש לי גיבוי של כל הרשומות שפרסמתי (לצערי ללא התגובות שקיבלתי). מכיוון שהבלוג בתפוז לא קיים יותר, התחלתי לפרסם כאן את הרשומות מתפוז שעמדו במבחן הזמן לטעמי.

וזה ממש לא אותו דבר.  אני לא מקבל הרבה תגובות (יחסית) ולפי הסטטיסטיקות שאני רואה ב- WORDPRESS כמות הכניסות לבלוג שלי עלובה. בעצם זה הפסיק להיות לי אכפת.  אני נהנה לפרסם ולקבל תגובות אבל אני כבר לא מרגיש אותן רגשות של שמחה והתרגשות כמו בימים הטובים של תפוז.

אז למה בעצם אני כותב בלוג?  כנראה שהתשובה הנכונה היא: מתוך הרגל.

והרשומה המומלצת היא – מנתור מחוספס – בבלוג של עננת

32 תגובות על ״אז למה בעצם אני כותב בלוג?״

  1. ובכן, בתור אחד שקורא את הבלוג שלך באופן קבוע, אולי אתה צריך לבקש ביקורת קוראים? הצעות לשפר? לא רק בשביל קהל הקוראים אלא בשביל עצמך. אני יכול להזדהות עם הרגשות שלך מילדות ועד היום לגבי הכתיבה. רוב הקוראים שלך נחמדים ומעודדים אבל זה לא עוזר לך הרבה להשתפר, והיות ואתה מתקרב לגיל 50, ובהתיחס למאמר קודם שלך, גיל 53 הוא בדרך כלל גיל מעבר ממוצע לגברים 🙂 אולי תנסה למצות את היכולת שלך ולשפר בעזרת קוראים שמחבבים אותך? המשפט שכתבת, שנצמדת לתפוז מראה כמה אתה שמרן וחושש משינויים.

    1. שמח לגלות קורא קבוע חדש… אתה וכל הקוראים תמיד מוזמנים לתת ביקורת בונה (אבל לא סתם להסביר שאני לא בסדר… הצעות לשיפור יתקבלו בברכה). כן, אני מודה שאני שמרן וחושש משינויים.
      אבל מגיל 50 אני מתרחק… בשבוע הבא אחגוג 55.

      תודה והמשך שבוע נעים

  2. אני חושבת שולי אתה גם כותב מתוך געגוע לתחושת הקהילה שהיתה בזמנו בתפוז, שאולי חלקית נשמרה במעבר לפלטפורמות אחרות (אני מניחה שאני לא הקוראת היחידה שמלווה אותך עוד מימי תפוז).

    1. חלקית כן ואכן יש כמה קוראים שמלווים אותי עוד מימי תפוז ויש גם חדשים, אבל את הימים ההם לא ניתן לשחזר.

      תודה והמשך שבוע נעים

  3. זה נראה לי נחמד ששני בני זוג מנהלים בלוגים. אני מכירה בבלוגוספרה עוד זוג כזה. ניסיתי לשכנע את האיש שלי לפתוח בלוג צילום, אבל הוא מתמהמה, לצערי.

    מכירה את ההתלהבות ההתחלתית הזאת מכתיבה ומקבלת תגובות, ואחר כך גם את שקיעתה ההדרגתית, כשכבר הרבה פחות אכפת. זה אולי תהליך טבעי של התבגרות (בלוגוספרית). אבל דווקא יפה בעיניי שאתה ממשיך. אני לא ממהרת להספיד את עולם הבלוגים, ואוהבת שהכול נשמר בבלוג בצורה יותר מסודרת מאשר ברשתות החברתיות.

    בעניין מספר הכניסות – קח בחשבון שוורדפרס סופר כניסות בנפרד ומבקרים בנפרד. יש תמיד פחות מבקרים מכניסות. אני לא יודעת איך זה היה בתפוז, אבל אם הם ספרו (כמו בבלוגספוט ובהרבה מקומות אחרים) את כמות הכניסות ולא את כמות המבקרים, התמונה שמתקבלת עכשיו היא אוטומטית צנועה יותר.

    1. אני חשובת שבתפוז היתה לאורך זמן גם בעיה שהם היו סופרים את ה״בוטים״ של אתרי החיפוש למיניהם (כמו גוגל למשל) שקיטלגו את האתרים בתור כניסות, מה שנראה שלא קורה בוורדפרס.

    2. עדה. מי שמטמיע בבלוגספוט גוגל אנליטיקס יודע בדיוק הכול! כמה כניסות, כמה מהן קריאות וכמה מהן הן קליקים עם יציאות מידיות ומה זמן קריאה ממוצע של פוסט. ואפילו מהו אחוז הקוראים הקבועים מהי התפלגות הגילאים והמגדרים של הקוראים וכן תחומי התעניינותם באינטרנט (ללא פירוט שמי כמובן, אלא סטטיסטי בלבד). בלוגספוט מונה את התגובות בנפרד וכניסות בכלל.
      המידע המפורט על התגובות ניתן מחשבון דיסקוס. אגב, ובמיוחד לאחרונה, מערכת התגובות של וורדפרס מאוד לא מעודדות (בלשון המעטה) להגיב שלא דרך חשבון וורדפרס. ולכן מי שהצורך בתגובה אינו בנשמתם, עשויים בסבירות גבוהה להתייאש.
      יש גם שלא רוצים להגיב דרך חשבון גוגל, כי וורדפרס מבקשים להקליד שוב את הסיסמה. זה ממש לא לעניין ולכן רבים אינם מגיבים מחשבונות חוץ וורדפרסים.

      1. לא מתווכחת כאן על איכויות המערכות השונות, רק ציינתי שהשיטה של ספירת הכניסות משתנה מאתר לאתר. בוורדפרס זה יותר דומה למה שהיה בישראבלוג מאשר לבלוגספוט. לא יודעת איך זה היה בתפוז.
        אגב, בדקתי בזמנו, וגם גוגל אנליטקס סופר כניסות עצמיות.

      2. אז יש לי מזל עם מספר המגיבים…

        וכמו שכתבתי הסטטיסטיקה כבר לא ממש מעניינת אותי. לזה אני כבר לא מכור.
        תודה

    3. עדה. מי שמטמיע בבלוגספוט גוגל אנליטיקס יודע בדיוק הכול! כמה כניסות, כמה מהן קריאות וכמה מהן הן קליקים עם יציאות מידיות ומה זמן קריאה ממוצע של פוסט. ואפילו מהו אחוז הקוראים הקבועים מהי התפלגות הגילאים והמגדרים של הקוראים וכן תחומי התעניינותם באינטרנט (ללא פירוט שמי כמובן, אלא סטטיסטי בלבד). בלוגספוט מונה את התגובות בנפרד וכניסות בכלל.
      המידע המפורט על התגובות ניתן מחשבון דיסקוס. אגב, ובמיוחד לאחרונה, מערכת התגובות של וורדפרס מאוד לא מעודדות (בלשון המעטה) להגיב שלא דרך חשבון וורדפרס. ולכן מי שהצורך בתגובה אינו בנשמתם, עשויים בסבירות גבוהה להתייאש.
      יש גם שלא רוצים להגיב דרך חשבון גוגל, כי וורדפרס מבקשים להקליד שוב את הסיסמה. זה ממש לא לעניין ולכן רבים אינם מגיבים מחשבונו

    4. גם אני הכרתי עוד זוגות ששניהם ניהלו בלוגים – כולל זוג שהכירו דרך הבלוגים שלהם והתחתנו אחר כך…
      אולי הייתי מתלהב יותר אם הייתי רואה יותר תגובות ויותר הצלחה. לפחות אני לא מתייאש.
      אני מכיר את הסטטיסטיקה של WP לעומת תפוז, אבל כבר יצא לי לראות מקרים בהם לטענת WP לרשומה היו פחות כניסות מתגובות. זה לא ממש הגיוני…

      תודה והמשך שבוע נעים

  4. מוטי. באופן מדהים אני רואה מסלול והתייחסות דומים (אצלי מישראבלוג לבלוגספוט) ולכן הפוסט שלך מייצג פחות או יותר גם את דעתי לגבי ההווה והעתיד.
    אגב, ממה שנוכחתי, אין סיבה שתרגיש רגשי נחיתות לגבי איכויות הצילום שלך. נהפוך הוא!

    1. אני יודע שהחוויה שלי לא ייחודית אבל "צרת רבים חצי נחמה"…
      תודה על התגובה ועל המחמאות לצילומים. אבל של עננת בוודאות יותר טובים…
      המשך שבוע נעים!

  5. תפוז איכזבה שסגרה. מה שחשוב הוא שלא תפסיק לכתוב.
    אני מאמינה שהגולשים הקבועים שלך לא עזבו. גם אם לא תמיד מגיבים.
    תמשיך לכתוב. זה הכי חשוב.
    ערב נעים

    1. תפוז אכזבו הרבה קודם עם כל התקלות. מבחינתי הם הוכיחו שהם לא מסוגלים לתחזק את המערכת. בדיעבד צדקתי.
      תודה לך והמשך שבוע נעים

  6. שאלה מצוינת שאלת, ואני מהנהנת בהזדהות.
    כתבתי כי נהנתי לכתוב. אני ממשיכה לפרסם (פחות, בזמן האחרון) אבל זה מאכזב כשאין תנועה כמו בפייסבוק. כן נחמד שנשארנו בקשר. אנשי הבלוגיה של פעם. אלמלא הקשר הזה, לא היה לי את פיטר.

    1. אין כמו פיטר 🙂 ואין כמו על לשמור קשרים מפעם.

      את יכולה גם לכתוב רשומה בנושא כמובן.

      תודה והמשך שבוע נעים

  7. השאלה היא שאלה יפה, מדוע אנשים כותבים בלוג.
    אני חושב, שאין תשובה אחת שנכונה לכולם.
    בדיוק כמו שאין סוג אחד של בלוג, שמתאים לכולם.

    יש בלוגרים אנונימיים – יש כאלו שמפרסמים שמות מלאים ותמונות. (ויש כמובן את כל המנעד באמצע – כמו פירסום תמונות, כשהפנים מוסתרות.)
    יש בלוגרים שכותבים על פוליטיקה, על החיים האישיים, על בישול, על פרחים (אתה בטח מכיר אחת כזו, שכותבת על פרחים…).
    יש בלוגרים שמספרים פרטים אישיים, שבחיים לא הייתי מעלה בדעתי לספר. לאף אחד – ובטח שלא באופן פומבי.
    יש כאלו שמתעדים את חייהם – יש כאלו שכותבים על עניינים ברומו של עולם.
    קיים גם משהו, שלי, באופן אישי, נראה מוזר: יש בלוגרים עילגים. כמובן, יש גם כאלו שהם רהוטים ובעלי יכולת כתיבה.

    אני חושב, שכל הבלוגרים מעוניינים שיקראו אותם. אחרת היו כותבים במחברת שבמגירה.
    אני חושב, שרוב הבלוגרים מעוניינים במשוב.
    אני חושב, שרוב הבלוגרים מעוניינים שיעריכו את כישרון הכתיבה שלהם, את דעותיהם, את חוכמתם.
    אני גם חושב, למרבה העצב, שזו פלטפורמה מיושנת, שהולכת וגוססת.
    בעידן שבו התימצות הוא תכונה נדרשת, 70 או 140 תווים לציוץ – למי יש כוח לכל כך הרבה מילים?
    בעידן שבו אימוג'י אחד מחליף כל כך הרבה מילים – המילים פחות נדרשות. לקוראים יש פחות סבלנות וגם הרבה פחות ידע ברהיטות השפה – והם בעלי אוצר מילים מצומצם, שכבר אינו ראוי לחלק הראשון בביטוי "אוצר מילים". הלך ה"אוצר", בקושי נשארה מעט שפה.
    בעידן שבו מה שחשוב זו התמונה, כמו באינסטגרם – המילים מאבדות מחשיבותן.

    אני כותב את זה דווקא ממקום של אחד, שבחר שלא לפתוח בלוג. התלבטתי בעניין הזה.
    יחד עם זאת, מעצם הפרסום של תגובות ארוכות, כמו זו, אני מוצא עצמי לוקה בחלק מהתסמינים של בלוגרים.
    אבל אני מכריח את עצמי לזכור שהכל "הבל הבלים הכל הבל": אני לא מתָחזק בלוג, אני לא מגבה איזשהו בלוג, הכל נסחף ברוח.
    כש"ישראבלוג" נסגר, המון תגובות שלי ירדו לטימיון, יחד עם כל הבלוגים שבהם הגבתי.
    אבל זה לא באמת חשוב. רציתי לכתוב – וכתבתי. מי שרצה קרא. והשימור ההיסטורי לא באמת משנה – אף אחד לא הולך לקרוא פוסטים ישנים או תגובות ישנות.

    תובנה עצובה: אנחנו לא באמת חשובים, כמו גם מעשינו.
    אלו רק אנחנו, שמסתובבים, משום מה, עם ארשת חשיבות עצמית.
    זה חשוב לאגו שלנו – אבל ה"יקום" לגמרי אדיש לקיומנו.

    1. ברור שלכל אחד תשובה שונה וברור שיש מבחר בלוגים מרשים (כן, אני מכיר בלוג על פרחים…)
      ואני מסכים אתך שהבלוגרים רוצים שיקראו אותם ולכן הם מפרסמים ובוודאי רובם שמחים לתגובות כי זה מוכיח שקוראים (למרות שנתקלתי פה ושם בבלוגים ללא אפשרות לתגובה – לא יודע אם הבלוגר לא רצה תגובות או פשוט לא יודע איך לאפשר אותן)
      כמובן שנתקלתי גם בבלוגרים עילגים ואני קצת מרחם עליהם.

      כשהגעתי למשפט על התמצות חשבתי לכתוב לך שהתגובות שלך הן כמעט רשומות שלמות, אבל אז המשכתי לקרוא וראיתי שגם אתה חושב ככה.

      כשישראבלוג נסגר אני מניח שגם בלוגים ירדו לטמיון ולא רק התגובות אליהם….

      האגו והחשיבות העצמית מאפשרים לנו לקום בבוקר ולהתמודד עם החיים…. לחיים (או ליקום) פחות אכפת.

      תודה על התגובה והמשך שבוע נעים

  8. הזדהתי חלקית. אני גיליתי את הבלוגים בתפוז בסוף 2003. היו הרבה שנים שהייתי מכור לתפוז, דרך הצ'אט קודם, מדצמבר 2000. ואחרי זה פורומים, ואחרי זה בלוגים וכו', קומונות, ובלוג טי וי. ריתק אותי בהתחלה, קשר בין אנשים דרך האינטרנט, והיה גם תוכנות אינטרנט חוץ מאתרים, כמו אי סי קיו, ומסנג'ר. והבלוג בתפוז, בנפרד מהפורומים, היה הפינה האישית שלי. סיפור ארוך, אבל היו הרבה שנים, וזה גם התמכרות, הפריצה לבלוגים היתה סמוך לסגר הראשון בקורונה. ואחרי כמה חודשים תפוז הסירו את הבלוגים הכתובים בתפוז, תפוז באמת התדרדרו, והיתה גם תקופה של מפגשים דרך תפוז, לא רק בבלוגיה. ואז פתחתי בלוג בבלוגוספירה ששייכת לגוגל. ומתפוז די ירד לי, גם היתה התדרדרות בפורומים בשנים האחרונות. אבל גם אני כותב מתוך הרגל, אבל אין לי הרבה זמן פנוי לכתיבה. אני בקושי כותב. גם בקורונה איבדתי קשרים עם חברים, מסיבות כאלו ואחרות, בגלל הקורונה.
    הזדהתי שאתה כותב מתוך הרגל. גם אני מרגיש כך, גם בפלטפורמות יותר חדשות ברשת, ובסמארטפון. 🙂

    1. לכתוב מתוך הרגל זה גם משהו… הקורונה גרמה הרבה נזקים בהרבה תחומים לצערנו.

      תודה והמשך שבוע נעים

  9. זוכרת שאמרת שהתחלת בתפוז ושגם חלק מהרשומות שאתה מביא כאן עכשיו הן שחזור של מה שכבר פורסם בזמנו בתפוז. התחלתי לכתוב בלוג בתפוז לפני הרבה שנים וממש לא התחברתי לפלטפורמה, לתגובות, לכל הפורמט שם. לא יודעת לומר למה. מודה שגם הייתי כל כך עמוסה ולחוצה בעבודה שלא היה לי הרבה זמן לכתוב, שלא לדבר על לקרוא ולהגיב (מה שהתברר כחיוני אם רוצים להתערות בקהילה ולגרום לבלוגרים להכיר אותי ולנסות לקרוא אצלי).
    מאד מעריכה את הכנות שלך כשאתה מספר שקצת קינאת בעננת שהיה לה בלוג והיו לה קוראים ומגיבים וזה דירבן אותך לפתוח בלוג משלך. אבל בעצם הגורם העיקרי לכתיבה שלך הוא עצם הרצון לכתוב. לספר סיפור. בילדותך חלמת להיות סופר והבלוג הוא דרך להגשים את החלום הזה. אז נכון שעדיין לא פרסמת ספרים, אבל קוראים את סיפוריך ומגיבים. נכון שלדעתך לא קוראים מספיק אנשים ואין לבלוג תפוצה גדולה כפי שהיית רוצה – אבל נשמע שמי שכן כאן קורא ומגיב מאד אוהב את מה שאתה כותב וגם את איך שאתה כותב. ומי יודע? אולי זה עוד יקרה בהמשך. כשרון בהחלט יש לך ואני מוצאת את עצמי מחכה לפוסטים שלך בכל שבוע, גם הסיפורים השבועיים ואבל גם (ואולי אף יותר) שמחה כאשר אתה מפרסם פוסט שלא מן המניין, באחד מימי השבוע האחרים.
    זוכרת בלוגרית אחת בישראבלוג (שעכשיו כותבת בפייסבוק, אם אינני טועה) שליום הולדת עגול שלה בעלה לקח את כל הפוסטים של הבלוג שלה ויצר מהם ספר. זה היה מקסים ומרגש.
    בקיצור – מקווה שתמשיך לכתוב, ואם אתה מחפש הצעות ועצות – אני אישית הייתי שמחה לקרוא אצלך עוד פוסטים אישיים מהסוג שמספרים עליך, על חייך, על מחשבותיך ורגשותיך. המשך לכתוב כך או אחרת, אתה עושה זאת היטב.

    1. תודה רבה על המחמאות ועל העידוד.
      מהחלום להיות סופר התייאשתי מזמן. אני יכול להוציא ספר על חשבוני, אבל לא זאת הכוונה שלי…
      נראה לי שאמשיך לכתוב. יהיה לי קשה מאוד לנטוש את הבלוג. אלא אם גם הפלטפורמה הזאת תעלם – לא נראה לי שיהיה לי כח להתחיל מחדש שוב.

      המשך שבוע נעים!

  10. על משקל – "אני חושב משמע אני קיים" נראה כי אני כותב – משמע אני קיים.
    כולנו רוצים להשאיר חותם כלשהו ביקום, כולנו יודעים שחותמנו זה יישאר לתקופה קצובה.
    כל אחד והחותם בו הוא בוחר.
    נראה שכתיבה היא דרכך והיא נעימה לי, רהוטה וקולחת.
    כיף לי לקרוא עברית תקנית.
    מוצר שהופך להיות נדיר יותר ויותר בימנו.
    תודה רבה !

    1. תודה לך. בהחלט יכול להיות ש"אני כותב משמע אני קיים" זאת אחת הסיבות לכך שיש לי בלוג…
      ותודה על המחמאות…
      המשך שבוע נעים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: