גברים מכים (סיפור לשבת)

לשם שינוי היה זה דווקא יום אביבי אפור בעיר הגדולה וורשה. כשיצאתי מביתי השכם בעשר בבוקר (מיד לאחר זריחת החמה ואכילת ארוחת בוקר קלה) הייתי אחוז בשרעפים. חשבתי כמובן על פרשה שחקרתי על טבעת שאבדה ונמצאה. המיוחד באותה טבעת היה שהיא אבדה בארץ התורכים ונמצאה בפלסטינה א"י.

הכיצד ייתכן כי טבעת נישואים פשוטה נדדה לבדה את המרחק הרב הזה בדרך לא דרך ובלא שנפלה בידי שודדים רצחניים שכידוע שרצו בדרכי הלבנט?

עצרתי כהרגלי בבית הקפה שבאמצע הדרך בין ביתי לבין תחנת הפוליציה והמשכתי להרהר בפרשת הטבעת על כוס קפה. דמיינתי לי את הטבעת כמעין סופגנייה גדולה עם חור באמצעה (שמעתי שיש כאלה סופגניות באמריקה!) ולכן הזמנתי לי שתי סופגניות לצד הקפה.

לפתע פרצה מהומה מחוץ לבית הקפה. אנשים החלו לרוץ ולצעוק. בזווית העין קלטתי גבר צעיר מנופף במקל גדול. זה חייב פעולה מיידית! סיימתי את הקפה והסופגניות ויצאתי בחיפזון תוך שאני מסביר לבעל בית הקפה כי אני נקרא לפעילות משטרתית דחופה ואסלק את החשבון בהזדמנות אחרת.

בינתיים מוקד המהומה התרחק קמעא, אך תוך דקות ספורות מצאתי את האנשים המתקהלים מסביב לספסל קטן עליו ישבו אותו גבר ומקלו ועוד זוג צעיר. שני שוטרי המקוף שתחקרו אותם מיהרו להצדיע לי ולדווח.

מסתבר כי הפרשה החלה בכך שהזוג הצעיר ישב על אחד מספסלי הגן שמול בית הקפה כשלפתע פרץ לגן בצעקות אותו בחור צעיר והכה במקלו את הזוג.

לפי עדותם של עוברי האורח נראה היה כי הצעיר המכה הינו בעלה של האישה הצעירה ואילו הבחור שישב איתה לא היה בעלה, לא אחיה ולא דודה כי אם – שומו שמיים – מאהבה.

ובכן, הזוג נמלט כאשר הבעל דולק אחריהם וממשיך להכות על ימין ועל שמאל ואחריהם כל יושבי הגן והרחובות הסמוכים. למהומה הצטרפו שני שוטרי המקוף שסיירו באזור והם הצליחו להפריד בין הנצים ולהרגיע את הבעל הזועם.

אך כאן הגיעה התפנית המדהימה בעלילה: הבעל המכה טען כי אינו בעלה של האישה כלל. המאהב טען שאיננו מאהב והאישה… היא באמת הייתה אישה,אך לדבריה לא היה לה כל קשר רומנטי או זוגי עם אף אחד משני הגברים. שלושת החשודים (שהפכו ברגע זה לחשודים מאוד!) טענו כי הינם ארטיסטים וכל מה שעשו היה לשם קינומטוגרף. שאלתי את שוטרי המקוף האם הציגו החשודים הוכחה כלשהי לטענתם והשוטרים הצביעו על איש עם מכונה פוטוגרפית שעמד מנגד וצילם את המחזה.

למרבה המזל, אני מבין קצת בקינומטוגרפים. הזדמן לי כבר מספר פעמים לבקר בקינומטוגרפים ולראות תמונות מגרות את העצבים ומעוררות את התאוות. אצלי הן עוררו בעיקר את התאווה לאותו דמוי-מזון חדש מאמריקה הנקרא בלשונם "פופ-קורן" ונמכר בדליים רחבי מידות כל כך שבקושי הצלחתי לגמור שניים מהם במהלך קינומטוגרף אחד.

ומכיוון שהבנתי לא מעט בקינומטוגרפים ידעתי שעצם הימצאותו של אותו איש עם מכונה פוטוגרפית לא בהכרח מעיד על נכונות טענתם של החשודים.

פניתי אליהם ישירות והצגתי את השאלה המכרעת: "אם באמת ארטיסטים הנכם, ואם משתתפים אתם בקינומטוגרף ברגעים אלו ממש, היכן היא התקרובת המוגשת לארטיסטים הידועה באמריקה בשם 'קייטרינג'?"

החשודים החווירו קלות ונראה כי הבחורה עומדת על סף עילפון. כשהם טוו את שקריהם המתוחכמים הם וודאי לא לקחו בחשבון הימצאותו של בלש בעל ידע נרחב כל כך בעסקי הקינומטוגרפיה כאן בוורשה שלנו!

"הבעל" פתח את פיו והסביר כי הקייטרינג נמצא ליד אתר הצילומים הראשון – בגן שמול בית הקפה. בקשתי ממנו להציג את ההוכחה וכך מצאנו את עצמנו צועדים בשיירה – "הבעל" בראש (כבר לא מנופף במקלו) צועד בין שני שוטרי המקוף (עליהם ציוויתי כי ישגיחו פן ימלט), אחריו "הזוג הצעיר", אחריהם אני – כשאיני נותן לישבנה של הבחורה לצאת מטווח ראייתי פן תמלט (ופרט לכך הוא הזכיר לי לחמנייה טעימה) ובמאסף בעל המכונה הפוטוגרפית ושאר האספסוף הנלווה תמיד לכל חקירה משטרתית.

כשהגענו לפתח הגן פגשנו שם עוד חבורת אנשים שהמתינו להם. אחד מהם מיהר להציג את עצמו בתור הדירקטור ונשבע בכל היקר לו כי שלושת התכשיטים הינם אכן ארטיסטים (או להיפך).

"הבעל" מיהר להציג בפניי את הקייטרינג האגדי.

מה אוכל לומר? התאכזבתי מאוד. תמיד דמיינתי לי את הקייטרינג הקינומטוגרפי כשולחן ארוך עמוס עופות צלויים, ברבורים אבוסים, פוטיות משמנאיות, עוגות קצפת, פירות אקזוטיים ורפרפות שוקולד.

באופן מעשי השולחן היה קצר למדי ועליו היו רק מספר לחמניות, כריכים, עוגות שטרודל ועוגיות ריבה.

דגמתי כל אחד מהמוצגים והחלטתי כי למרות האכזבה היה זה ללא ספק קייטרינג.

הודעתי לארטיסטים כי הם משוחררים על תנאי – והתנאי היה שהקייטרינג יישלח למעבדה המשטרתית שליד משרדי לחקירה מעמיקה יותר.

מוסר השכל:   בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר לא תפסתי שום דבר.

שבת שלום!

סיפור זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל מבוסס על כתבה מעיתון הצפירה מ- 27.9.1911

והרשומה המומלצת היא – זהבית החולות – בבלוג של עננת