אנטארקטיקה – סיפור לשבת

קיבלתי ממנו שיחת טלפון קצת מוזרה. בעצם רוב שיחות הטלפון ממנו היו קצת מוזרות, פרט לאלה שהיו מאוד מוזרות, אבל בכל זאת אהבתי אותו. אולי אהבתי אותו גם בזכות שיחות הטלפון המוזרות האלה.

אותה שיחה התחילה בשאלה: "יש סוסים שמדברים עברית?"

רציתי לומר לו שוודאי שיש סוסים שמדברים עברית. הדוגמא הראשונה שעלתה על דעתי הייתה נגרו קבלו – הסוס המפורסם מהספר המצוין "שלושים וחמישה במאי" – אבל אז נזכרתי שלמעשה הסוס הזה דיבר גרמנית ורק זכה לתרגום לעברית.

חשבתי על מר אד, הסוס המדבר מהטלוויזיה האמריקאית, אבל הוא דיבר רק אנגלית.

איפה בעולם יכולים להיות סוסים שמדברים עברית?

עניתי לו שכנראה אין סוסים שמדברים עברית. הוא שאל האם אני בטוחה בכך.

לא הייתי בטוחה… הרי לא בדקתי בכל העולם. הצעתי לו שיחפש סוסים כאלה באנטארקטיקה.

לא שרציתי שהוא יטוס (או יפליג) לשם מיד, אבל זה מקום שלגביו לא היה לי מושג אם יש בו סוסים שמדברים עברית.

בעצם לא היה לי הרבה מושג לגבי מה שקורה באנטארקטיקה, אם קורה בה משהו בכלל.

יבשת כל כך גדולה ואין לי מושג לגביה… אולי יש שם אנשים שלא מתים?

באמת צריך לבקר שם פעם ולבדוק.

הוא לקח אותי ברצינות כנראה כי הוא שאל: "את רוצה שאעזוב כעת את הארמון שלנו ברחוב הירקון ואפליג מיד לאנטארקטיקה לבדוק?"

צחקתי ואמרתי לו שאין לנו ארמון ברחוב הירקון. רק דירת שני חדרים עלובה ומתפוררת שאשמח לעזוב (אפילו לאנטארקטיקה) ברגע שיהיה לי כסף לכך. אבל במחשבה שניה, אם יהיה לי מספיק כסף אני מעדיפה לנסוע לחופשת סקי באפריקה ולא לאנטארקטיקה.

"אין שלג באפריקה" – הוא אמר בפסקנות.

הזכרתי לו שעל פסגת הקילימנג'רו דווקא יש שלג אבל נאלצתי להסכים שלחופשת סקי עדיף לנסוע לאירופה.

בכל מקרה זה תיאורטי לחלוטין. לא ראיתי אפשרות לחופשת סקי בשנים הקרובות, אלא אם יסתבר במפתיע שהוא נסיך אמיתי שיזכה למתנות גדולות מאמו המלכה (ולא רק הגרביים שהוא מקבל מדי יום הולדת מאמו מלכה).

בעצם יכולה להיות גם אפשרות שאני נסיכה אמיתית. אבל לאמי לא קוראים מלכה (וגם לא אליזבט).

נאלצתי להודות שאין לנו הרבה, אבל לפחות יש לנו אהבה.

אם כי מה זאת אהבה? ביני לביני ראיתי באהבה אור הולך ובא. אני לא חושבת שיש דבר כזה אהבה נצחית שלעולם אין בה ירידות ועליות.

אולי באנטארקטיקה. צריך לנסוע לשם פעם.

"אולי את רוצה לעזוב הכל ולנסוע איתי לאנטארקטיקה?" – הוא הציע במפתיע.

צחקתי, אבל הוא נשמע רציני. הסברתי לו שאם היינו יכולים לעזוב הכל ולנסוע לחו"ל הייתי בוחרת ביעד יותר תיירותי כמו למשל לונדון (שם יש מוזיקה טובה והייאוש יותר נוח) ואיכשהו זה מאוד אכזב אותו.

"זה בינוני" – הוא קבע – "אנטארקטיקה הרבה יותר רומנטית"

רומנטית? מה יכול להיות רומנטי ביבשת קפואה שאין בה כמעט חיים?

"יש שם פינגווינים" – הוא התעקש.

ניסיתי להתפשר איתו על הספארי ברמת גן – גם שם יש פינגווינים ככל הזכור לי – אבל מכיוון שאין שם סוסים שמדברים עברית הוא לא השתכנע.

הסוף היה צפוי. הוא נסע לאמא בחולון ואני נשארתי בדירת שני החדרים ברחוב הירקון, מחכה לנסיך אמיתי.

אולי יש כאלה באנטארקטיקה?

מוסר השכל: אולי באנטארקטיקה נזכה לשלום ולשלווה

שבת שלום וסוף שבוע רגוע לכולם!

תודה לחנה גולדברג על כתיבת השיר המקורי ולקורין אלאל על הלחן והביצוע.

והרשומה המומלצת היא – מזמן לא היו כאן כלניות! – בבלוג של עננת