תמונה אימפרסיוניסטית – סיפור לשבת

החלטתי להיות אמן. זה טוב להיות אמן. רצוי  לא אמן מיוסר, אלא אמן מפורסם ומצליח, כזה שיש לו הרבה מעריצים (וכמובן מעריצות) והיצירות שלו נמכרות בהרבה כסף.  נשמע לי שזה כיוון טוב לקריירה.

בשל הדרישה למכור את היצירות בהרבה כסף, ויתרתי מהר מאוד על האפשרות להיות משורר שחפן, אבל עדיין נשארו לי לא מעט תחומים באמנות שיכולתי לבחור מהם.

אחרי התלבטות לא פשוטה – בחירת קריירה היא לא עניין של מה בכך – החלטתי לבצע תחקיר מקצועי ומעמיק. חיפשתי בגוגל את המילים "אמן מפורסם"  ולשמחתי קיבלתי מיד תוצאות שבראשן מספר תמונות של אנשים שככל הנראה היו (או עודם) אמנים  מפורסמים. אני אוהב שגוגל מספק תמונות. זה חוסך לי קריאה.

התמונות הראשונות היו של אנשים עם השמות המוזרים קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, סלבדור דאלי, פבלו פיקסו ואפילו מישהו בשם המוזר וסילי קנדינסקי.

לחיצה על השמות גילתה לי שכולם היו ציירים ולכן הבנתי שגם אני צריך להיות צייר. זה נשמע מקצוע לא מסובך. ככל הזכור לי כבר בגן הילדים ציירתי!

שמתי לב שעל הציירים האלה כתבו בגוגל כל מיני מילים מסובכות שבקריאה שנייה הבנתי שהן מתארות את הסגנון בו השתמשו אותם ציירים מפורסמים. מסתבר שיש הרבה סגנונות!  באיזה אבחר?

החלטתי פשוט לבחור בסגנון הראשון – הצייר הראשון ברשימה היה קלוד מונה (מסתבר שהוא מת מזמן) ועליו היה כתוב שהוא " ממייסדי ומובילי זרם האימפרסיוניזם באמנות".  אז שיהיה אימפרסיו… מה שהוא צייר.

אבל איך מציירים תמונה בסגנון הזה? שוב החלטתי לבצע תחקיר מעמיק וחיפשתי בגוגל "תמונה אימפרסיוני".
שוב גוגל הראה לי כמה תמונות – כנראה ציורים בסגנון הזה שלא נראה כל כך קשה לחיקוי, אבל מתחת לתמונות היה קישור מעניין שמסתבר שהוביל למתכון מדויק המסביר כיצד לצייר תמונה שכזאת.
האמת שזה היה סרטון קצת מוזר, אבל בקצת מאמץ הצלחתי לפענח את המילים והתחלתי להכין את התמונה שלי:

המרכיב הראשון היה "משהו שבור לרסיסים". שמעתי הרבה על תמונות המכילות גם חפצים ממשיים. לקחתי כוס קטנה שלא אהבתי, שברתי אותה לרסיסים והדבקתי על הדף.

המרכיב השני היה משהו מוזר: "שרק השמש יכולה לאחות". לא בדיוק הבנתי את המילים, אבל בצד ימין של הדף למעלה ציירתי שמש יפה ומתחתיה אחות משתזפת בשמש. לא הייתי בטוח אם מדובר באחותי או באחות בית חולים אז ציירתי מעין שילוב של שתיהן.

לאחר מכן היה צריך להוסיף "עור מכורסם מחוספס מכדי מגע לא ניתן להפיס בליטוף". זה באמת היה מאתגר, אבל אני לא התייאשתי. גזרתי פיסת עור ממעיל עור ישן שיצא מהאופנה, שפשפתי אותה היטב בנייר זכוכית עד שהייתה ממש מחוספסת, הצמדתי אליה כרטיס פיס ישן (וידאתי שוב שלא זכיתי) והדבקתי אותה לציור משמאל לאחות בין שברי הזכוכית.

התמונה נראתה כבר ממש יפה ובהחלט שווה (הרבה כסף) אבל היו עוד הוראות: "השמש תקהה תיזע". כעת אתם אומרים??? צבעתי את השמש בצבע כהה יותר והוספתי כמה טיפות זיעה לאחות המשתזפת.

"שמים כחולים של דרום צרפת" – לא הייתי בצרפת, אבל שמים כחולים הם שמים כחולים. צבעתי בכחול את החלק העליון של התמונה.

"על גדות הירקון זבובונים תלויים". אני לא יודע מי הפסיכופט שתולה זבובונים, אבל באותו צבע כחול של השמיים ציירתי בחלק התחתון נחל יפה, לידו ציירתי שלט עליו כתוב "נהר הירקון" וסביב השלט פיזרתי כמה נקודות שחורות עם קווים המחוברים אליו – אלה היו הזבובונים שתלויים על השלט (שמן הסתם עמד על גדות הירקון).

מה נותר?  "בד חולצה דק מתנופף כדגלונים". לקחתי חולצה ישנה מבד דק, גזרתי ממנה כמה משולשים שייראו כדגלונים וקשרתי אותם בחוט לצד התמונה כך שהם יוכלו להתנפנף ברוח.

זהו. כעת "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית".  נשאר רק למכור.

מוסר השכל:  אולי בכל זאת עדיף לכתוב שירים במקום לצייר

שבת שלום!

תודה לקנקן שהציע לי לכתוב על השיר הזה ולעמליה זיו שכתבה אותו.

והרשומה המומלצת היא – יוסמיטי – חלק רביעי – כביש 120 – בבלוג של PappaQuail