תעלומת אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

בעקבות עבודת הבילוש המצוינת שלי לא היה צורך בעזרתי במציאת האפיקומן לפחות לחמש עשרה שנה, אבל זכיתי להיות מוזמן לסדר (זה שם הארוחה) לעוד שנים ארוכות.

גם השנה קדמה לארוחה קריאה ארוכה בספר דת יהודי. סטפה שוב תרגמה לי לפולנית את עיקרי הדברים והופתעתי לגלות שמדובר באותם סיפורים כמו בשנה שעברה. שאלתי אותה בלחישה מדוע הם לא מחדשים והיא ענתה לי בלחישה שזוהי המסורת.

רשמתי לפניי להגיע בשנה הבאה באיחור של כחצי שעה עקב עבודה משטרתית דחופה.

אבל הארוחה לא אכזבה ופיצתה בנדיבות על הקריאה המייגעת שלפניה. בשם המסורת גם המאכלים היו דומים לאלה של השנה שעברה – מרק עוף עם כופתאות, כבד קצוץ, גפילטע פיש, עוף (שהשנה היה צלוי כפי שביקשתי), בשר צלוי, דג מלוח, תפוחי אדמה ומבחר סלטים.

הקינוח השנה היה חלש (כמו בשנה שעברה), אבל כפיצוי הוגש לי לא מעט שוקולד (כנראה הם זכרו שבשנה שעברה אכלתי רק שלוש פרוסות עוגה וחמש עוגיות).

לאחר הקינוח רציתי להיפרד מהמשפחה החביבה, אבל אבי המשפחה הזמין אותי להישאר להמשך הטקס. תהיתי אם בהמשך מוגש עוד אוכל. נאמר לי שלא, אבל יש עוד שתי כוסות יין. אז נשארתי.

הקראת הטקסט עברה במלמולים מהירים כשלפתע חלה התפתחות מוזרה: אב המשפחה מזג יין לכוס גדולה ומפוארת שעמדה במרכז השולחן ואחיה של סטפה רץ ופתח את הדלת לרווחה.

כמו כולם גם אני הסתכלתי אל הדלת אך איש לא עמד בחוץ (גם לא אישה, ילד, ילדה או אפילו חתול). לאחר כשתי דקות סגר אחיה של סטפה את הדלת והטקס המשיך.

שאלתי את סטפה בלחש מה היה פשר ההתרחשות והיא הסבירה לי בקצרה כי כוס היין יועדה לאחד מחכמי היהודים מימי קדם – "אליהו הנביא" והדלת נפתחה כדי להכניסו.

שאלתי אותה מדוע הוא לא הגיע אבל בשלב זה היסתה אותי כל המשפחה בטענה המוזרה שאני מפריע להמשך הטקס.

השתתקתי ולאות מחאה לא אמרתי מילה עד סוף הטקס ורק כרסמתי מצות (עם כבד קצוץ או חרוסת לסירוגין) ולגמתי יין.

לאחר שהטקס הסתיים ובני המשפחה קמו מהשולחן שאלתי בקול רם וברור: "מדוע אליהו הנביא לא הגיע?"

דומיה נפלה בבית. כל העיניים נישאו אליי ואמה של סטפה שאלה בקול רועד: "מדוע אתה חושב שהוא לא הגיע?"

הסברתי לה שבדלת לא עמד איש (או אישה וכו') וזאת יכול היה (לא) לראות כל מי שעיניו בראשו.

אבי המשפחה הציג שאלה מעניינת: "ומה אם אליהו הנביא בלתי נראה?" עניתי לו אינסטינקטיבית: "ומה אם סבתא שלי לא הייתה יודעת להכין כבד קצוץ?" אבל התחרטתי עוד לפני שסיימתי לדבר. הרגשתי לפתע שאני פוגע ברגשותיהם הדתיים של בני המשפחה (ובסיכוי שיזמינו אותי לארוחות נוספות).

התנצלתי מיד וביקשתי לשמוע עוד קצת על אותו "אליהו הנביא" כדי לדון בעובדות בדרך הגיונית ולהגיע לחקר האמת.

שמעתי כי אליהו חי בתקופת התנ"ך ומעולם לא מת. הוא נלקח ישירות אל אלוהים (בעודו בחיים) ברכב אש. מאז בכל פסח אליהו מבקר בכל בתי היהודים בעולם כולו בזמן הסדר.

לשאלתי מהי המטרה של ביקורו של אליהו החלו בני המשפחה לגמגם. נראה היה שאף אחד מהם לא היה בטוח בתשובה.

לפתע קרא אחיה של סטפה: "הוא מגיע כדי לשתות את היין!" הוא הצביע על כוס היין שעמדה במרכז השולחן.

הכוס הייתה ריקה לחלוטין.

אבי המשפחה פנה אליי בחיוך גדול ואמר: "אתה רואה? אליהו היה פה ושתה את היין!"

הודיתי בצדקת דבריו, הודיתי לכולם על הארוחה הטעימה והחברה הנעימה ונפרדתי מהם לשלום.

בדרכי הביתה תהיתי האם עשיתי בחוכמה כששתיתי את כוס היין הזאת בזמן שכולם הסתכלו על הדלת. כנראה שכן, כי זה היה יין טוב.

מוסר השכל:   יין ישמח לבב אנוש (וגם נביאים בלתי נראים שלא מתו מעולם)

שבת שלום וחג שמח!

והרשומה המומלצת היא – 239317 – בבלוג של mibo