נתניה לוי ואוצר הפסח

פרופסור נתי "נתניה" לוי (שם בדוי) היה בשלבים האחרונים של הרצאתו על נרות החרס שנמצאו בפיר עמוק במערת התאומים והעידו כנראה על פולחן לאלה דמטר שהתקיים במערה במאות הראשונה והשנייה לספירה.

הנושא היה מעניין והסטודנטים היו מרותקים, אבל דעתו של נתניה הוסחה מפעם לפעם שלא באשמתו – בשורה הראשונה ישבה סטודנטית בלונדינית יפיפיה בלבוש לא לחלוטין צנוע.

הסטודנטית תלתה בו מבטים מעריצים ומדי פעם שרבבה את לשונה החוצה כשהתאמצה לכתוב את נקודות המפתח מההרצאה.

נתניה לא היה יכול שלא לדמיין לעצמו את החתולה האהובה שלו שהוציאה לשון בצורה דומה ונראתה לא פחות אווילית.

ההרצאה הגיעה לסיומה והסטודנטים פנו לצאת, אך אותה בלונדינית עדיין התעכבה כשהיא אוספת את חפציה בשלומיאליות בולטת.

נתניה רכן כדי לעזור לה לאסוף את עטיה שהתפזרו שוב ושוב כשלפתע נשמע קול גברי רועם: "נתניה!"

נתניה התרומם בזריזות וידו נשלחה מבלי משים אל חגורתו – אך כמובן שלא היה שם אקדח – הוא לא נהג לקחת את האקדח (או העוזי, הגלילון או המאג) להרצאות במכללה.

לשמחתו הוא ראה בפתח את עמיתו משכבר הימים – ד"ר יוסף אבן-החכמים. לד"ר אבן החכמים נלוו שני גברים לא מוכרים שנראו לנתניה כבלשי משטרה. הוא היה יכול לזהות אותם בקלות – במיוחד כשלבשו מדים – כמו בהזדמנות זו.

נתניה הזמין את ד"ר אבן-החכמים ואת מלויו למשרדו. הוא מזג להם תירוש משובח והתיישב לשמוע את סיפורם.

מסתבר שמה שהביא אותם למשרדו היה תעלומה מאוד מוזרה ויוצאת  דופן. כרגיל.

הבלשים חקרו את תעלומת מותו של אחד אחמד בוריס אבו-אחמד, דרוזי צ'רקסי בדואי ממוצא רוסי. גופתו נמצאה מנוקבת כדורים במכוניתו.

תחילה סברו שהיה מדובר בהתאבדות, מכיוון שליד הגופה נמצא פתק בו נכתב: "נמאס לי מהחגים האלה!" (סימן הקריאה במקור), אבל הפתולוג המשטרתי הבכיר הגיע למסקנה כי אין זה הגיוני שאבו-אחמד יירה בעצמו 25 קליעים משלושה כלי נשק שונים (שלא נמצאו בזירת הארוע), במיוחד לאור העלייה האחרונה במחירי התחמושת.

חקירת שכניו ובני משפחתו של הנרצח העלתה כי היה ברשותו חפץ יקר ערך שנעלם. אף אחד לא ידע לתאר בוודאות חפץ זה. כאן נכנס לתמונה ד"ר אבן-החכמים – המומחה הבכיר בארץ לקרימינולוגיה ארכיאולוגית תיאורטית ואחד מגדול מהמומחים לתיאורית הארכיאולוגיה הקרימינלית – שמצא על פי מספר רמזים כי החפץ היה בוודאי פסל האלמנה הירוקה המרקדת, הניחן בתכונות מגיות רבות ובראשן האפשרות להכשיר אקונומיקה, קמח תופח ומזון חתולים לפסח.

השוטרים ביקשו מד"ר אבן-החכמים להתחקות אחר מיקומו הנוכחי של הפסל המסתורי, אך הד"ר הדגיש כי הוא תיאורטיקן בלבד והוביל אותם אל המומחה המעשי לארכיאולוגיה קרימינלית – פרופסור לוי שהתפרסם כשמצא את הסליק האגדי של אחת ממשפחות הפשע הגדולות בנתניה.

נתניה הרהר קצת בבקשה והחליט לצאת למסע חיפושים. הוא תמיד חשב שאין כמו הרפתקה טובה כדי לאוורר אותו מאווירה העבש של מכללת ראש העין.

הוא מיהר הביתה, אסף את כלי הנשק לתיק העור המהוה, החליף את הג'ינס והטי-שירט שלבש בג'ינס וטי-שירט המתאימים יותר למסע חיפושים ארכיאולוגי, חבש את כובע המזל שלו (עם הכיתוב "גדוד 240" על המצחיה) ויצא לדרך.

עפ"י האגדות המקובלות, פסל האלמנה הירוקה נראה לאחרונה בבני ברק לפני כעשר שנים. על כן נתניה לקח מונית לעיר הקודש ופנה הישר למודיע המקומי שלו – רבי שמעון בעלה של רינה.

רבי שמעון התייעץ עם רינה אשתו ושניהם יחד הגיעו למסקנה כי הפסל נעלם בשריפה הגדולה בבניין העירייה (בה נשרף כליל פח הניירות של סגן מנהל מחלקת המים לאחר שסיגריה חשודה נזרקה לפח על ידו(.

סגן מנהל מחלקת המים כבר פרש וכעת הוא גר בצפת. זה היה כמובן היעד הבא של נתניה.

ברדתו מהאוטובוס בתחנה המרכזית של צפת ראה נתניה דמות חשודה החומקת מפתח התחנה לכיוון הסמטאות היותר מפוקפקות של צפת (רובע האמנים).

החוש השישי המפותח של נתניה אמר לו לעקוב אחר הדמות. הוא יצא לדרך בזריזות ובחשאיות. הוא לא הופתע לגלות שהדמות החשודה היא לא אחרת מהסטודנטית שהופיעה בפסקה הראשונה של הסיפור.

הסטודנטית האלמונית כנראה שמה לב שעוקבים אחריה ולכן היא התחזתה לקונה תמימה המתעניינת במזכרות מהעיר צפת.

נתניה התכוון לחסום את דרכה ולהתעמת איתה כשלפתע יצאו מהסמטא שני בריונים חבושי שטריימל שתקפו את הסטודנטית בצעקות "שיקסע! פרוצע!".

נתניה שלף מיד את ה-RPG אך גילה לחרדתו כי הסמטא הצרה לא מאפשרת להשתמש בנשק כבד זה. כיאה לאדם אמיץ כמוהו הוא הסתער על שני הבריונים בידיים ריקות. כל הנתונים היו לרעתו – הוא היה זר יחיד מול שני אברכי משי שהיו בעיר הבית שלהם. לולא היה הוא נתניה לוי המפורסם ולולא האקדח בידו הימנית, הוא היה עלול להפסיד. אבל הבריונים התגלו כפחדנים – הצרור הראשון מהגלילון הבריח אותם (ואת כל שאר האנשים ברחוב) תוך שניות.

הסטודנטית המבולבלת פנתה אל נתניה בהפתעה מעושה ואמרה: "פרופסור! מה אתה עושה כאן? לא זיהיתי אותך עם הכובע הזה!"

נתניה הרגיע אותה ושאל למעשיה היא. לאחר חקירה קצרה היא נשברה והודתה שגם היא מחפשת את פסל האלמנה הירוקה המפורסם (או מגנט למקרר) – אחד מהם היא רצתה לתת כמתנת פסח לאמה החולה והזקנה שימיה ספורים וייתכן כי סדר פסח הקרוב יהיה אחד מעשרות הסדרים האחרונים שלה.

ברגע זה ממש צלצל הטלפון הסלולארי של נתניה. על הקו היה לא אחר מד"ר אבן-החכמים. דבריו היו מפתיעים כמו כל מה שקרה עד כה בעלילה המוזרה הזאת: "נתניה – אני חייב לך התנצלות. מסתבר שהחפץ המסתורי שנגנב מאבו-אחמד לא היה פסל האלמנה הירוקה כי אם ערימת מופלטות. הן לא נגנבו אלא נלקחו אל חגיגות המימונה.

פרט לכך מסתבר גם כי אבו אחמד לא נרצח אלא נרדם בזמן שאכל צ'יפס עם הרבה קטשופ והפתולוג המשטרתי היה שיכור כי שתה ארבע כוסות גדולות במיוחד. אתה יכול לחזור הביתה"

נתניה ניתק את הטלפון והישיר את מבטו החודר בפניה (וקצת למטה מזה) של הסטודנטית.

לאחר מחשבה קצרה הוא אמר: "הטעו אותנו. או שאולי מטעים אותנו כעת?  האם התעלומה אכן מעולם לא קרתה, או שאולי ד"ר אבן-החכמים התקשר אליי תחת איומי אקדח? אולי בתו היחידה נחטפה כאמצעי לחץ?"

לאחר מחשבה קצת יותר ארוכה הוא הגיע למסקנה: "אמשיך לחפש את פסל האלמנה הירוקה המרקדת אפילו אם זה ייקח לי עד שבועות ואפילו אם אצטרך לנסוע עד אילת לשם כך! האם תצטרפי אליי?"

הסטודנטית לא היססה: "בוודאי! אך בתנאי אחד: שכותב הבלוג יסכים להחזיר אותנו לרשומה נוספת, כי זו כבר ארוכה מדי."

מוסר השכל:  גם ארץ קטנה יכולה להצמיח גיבורים גדולים (בקרוב הסרט בכיכובו של יחזקאל סוסיתא)

חג שמח ושבת שלום!

תודה לבן שלי שנתן לי את הרעיון לרשומה

והרשומה המומלצת היא – שעשועי אותיות – בבלוג של שלומית עוזיאל